מצגות קלריטה ואפרים

מצגות קלריטה ואפרים מועדים לשמחה בבולי ישראל

מאז הקמת המדינה נוהג השרות הבולאי להוציא לקראת חגי תשרי בולי "מועדים לשמחה". אנו מביאים במצגת זו מספר סדרות שהונפקו על ידי השרות.

על הבולים שבסדרה הראשונה שהופיע בספטמבר 1948, ראש השנה תש"ח, מצויר "מגילה עפה" – חותם מתקופת מלכי יהודה כפי שמופיע על כדי חרס עתיקים. כיתוב על השובל: מגלה עפה: "למלך" - חותם מימי מלכי יהודה טבוע בכדי היין והשמן שהועלו כמס למלך

צמדים הפוכים הראשונים בבולי ישראלTete-Beche) ), וצמדים עם פס ביניים.

בולי מועדים לשמחה תשל"א בתי הכנסת שימשו בקהילות ישראל בכל התפוצות כמרכזים מקודשים לעבודת האלוהים, לחיי התרבות ולפעילות הציבורית. שלושת תפקידיו של בית הכנסת הנם אפוא: א. בית לתפילת הציבור יום יום; ב. מקום לימוד תורה ברבים – קריאת התורה, דרישות של חכמי העדה וכו'. ג. מקום התכנסות בענייני הכלל , כגון בחירת מוסדות הציבור, התייעצות בענייני השעה בשעות חירום ועוד. כל בית כנסת מכיל את הריהוט והציוד המעשי: ארון קודש, בימה לקריאת התורה, ספסלים לישיבה, ספרי קודש לתפילה ולעיון. מפני חיבת הקודש עוטרו בתי הכנסת בקישוטים אומנותיים – ציורי קיר, ציורי תקרה, חלונות מעוטרים, לפעמים גם רצפות פסיפס – ואף בצורת בנייתם משתקפות הנטיות האומנותיות של התקופות והסביבה.

אמסטרדם בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, אשר יסודותיו הונחו בשנת 1671, קודש בחודש אוגוסט 1675. הוא נבנה ע"י "אומן הבניה" אליאס בואומן. תפילות ההקדשה ארכו ששה ימים תמימים בזה אחר זה בלוית מקהלה ותזמורת. ארכו של בית הכנסת 125 רגל ורוחבו 95 רגל והוא מיועד לקליטת יותר מ- 1,500 מתפללים. ארון הקודש, הבנוי לכל רוחבו של אולם התווך עשוי מעץ ברזיליאני ומוכתר בשני לוחות הברית. בית הכנסת הפורטוגזי הוכר במהרה כיצירה אומנותית וגם כיום הוא מוכר כאחד המקומות ההיסטוריים של העיר אמסטרדם. ניו יורק קהילת "שארית ישראל" נוסדה בניו יורק לפני יותר משלוש מאות שנה. בית הכנסת הנוכחי הוקם בשנת 1897. בתוך אבן הפינה, אשר הונחה בשנת 1896 הוטמנו נתונים היסטוריים רבים, תשמישי קדושה יהודיים ומעט מעפרה של ארץ הקודש. הבניין תוכנן על ידי האדריכל ארנולד ברונר והושלם בסגנון הרנסנס היווני, סגנון אשר בו בחר, כנראה, תוך השפעה מהממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו בגליל בשרידי בתי הכנסת של התקופה הרומאית-יוונית (כפר נחום וכורזים).

טוניס בסוף מלחמת העולם הראשונה כשהחלו היהודים לצאת מן הגטו, הורגש הצורך לבנות בית כנסת חדש במרכז הרובע האירופי של טוניס. ב 1933 הונחה אבן הפינה על קרקע שהעניק הביי של טוניס ובסיוע הקרן של הפילנתרופ היהודי הצרפתי הגדול, דניאל אוזיריס. בית הכנסת נבנה ע"י האדריכל ויקטור ואלנסי ונחנך בדצמבר 1937. הנאצים שכבשו את טוניס בנובמבר 1942 השתלטו על בית הכנסת ואסרו על היהודים להתפלל בו. התפילה חודשה לאחר שחרור העיר על ידי כוחות הברית במאי 1943. ב- 5 ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים. הוצת בית הכנסת על ידי המון ערבי. לאחר זמן מה שוקם על ידי השלטונות. קראקא בית הכנסת הישן בקרקא הוקם במאה ה- 14, הוא נחשב לבית הכנסת העתיק ביותר על אדמת פולין. בבית כנסת זה הוענקו ע"י מלכי פולין כתבי הזכויות לתושבים היהודיים. האוסף העשיר בתשמישי קדושה שבבית הכנסת שימש מעין מוזיאון חשוב לתולדות יהודי פולין.

מוסקבה בשנת 1891 ביקש הרב ס. מיזור רשות ממשטרת מוסקבה להעביר את התפילה ממשכנות פרטיים לבניין מיוחד שנבנה לפי תכנית שאושרה ע"י הנהלת המחוז. כאשר הבניין נגמר באה פקודה להוריד את כיפת הבניין ואח"כ ניטל הרישיון והגיעה פקודה לסגור את בית הכנסת כבניין שהוכר כבלתי חוקי. זה היה ביוני 1892. רוב היהודים נטו להשלים עם הגזירה אבל הרב מינור והעסקן שניידר הגישו בקשה לפתוח את בית הכנסת מחדש. כתוצאה מבקשה זו גורשו מינור ושניידר ממוסקבה והקהילה היהודית נצטוותה למכור את בניין בית הכנסת עד ראשון לינואר 1893 או להפוך אותו לבניין ציבורי. הייתה הצעה להעביר לבניין זה את בית הספר היהודי שהתקיים על חשבון הציבור . כאשר הבניין הוכשר סוף סוף למטרת בית ספר, נוכחה האדמיניסטרציה הרוסית שבית הספר המתקיים משנת 1871 וצוין לשבח, אין לו רישיון מתאים. אז גורש ממוסקבה מנהל בית הספר. אח"כ באב פקודה לסגור את בית הספר בגלל "מעוט תלמידיו". שוב נדרשה הקהילה היהודית למסור את בית הכנסת למוסד של צדקה ולא יועמד למכירה פומבית במשך החודשיים הקרובים. הקהילה השקיעה שוב מאמצים להתאים את הבניין לבית חולים או למוסד אחר מסוג זה ואז התברר להנהלת המחוז ששום מוסד אינו זקוק לבניין זה. באותו הזמן שבאה הפקודה לסגור את בית הכנסת נשארו פתוחים רק חמישה אחרים בהם היה מקום לשמונה מאות איש בלבד. בשנת 1871 הגיעה האוכלוסייה היהודית במוסקבה לשמונת אלפים ובשנת 1879 לשלוש-עשר אלף. רבים בין היהודים במוסקבה היו מקיימים תפילותיהם בסתר. אחרים היו עוזבים את הבירה לימי החגים. בראשון ביוני שנת 1906נפתח בית הכנסת מחדש.

בולי מועדים לשמחה תשל"ה (1974) ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים שוכן מכלול של ארבעה בתי כנסת ספרדיים, שהידוע שבהם הוא זה הקרוי ע"ש ר' יוחנן בן זכאי. אגב, רבים נוהגים להשאיל את שמו לאתר כולו. גובלים עמו בית הכנסת של אליהו הנביא ובית הכנסת האסטמבולי. הקטן שבהם הוא בית הכנסת האמצעי, לשעבר יצר פתוחה, שהוליכה לשלושת בתי הכנסת האחרים. יהודים, שבתחילת המאה הט"ז מילטו את נפשם מרדיפות האינקביזיציה, הקימו את בית הכנסת של אליהו הנביא, שנחנך, כפי הנראה, בשנת 1516. בעת ההיא לא הייתה ירושלים אלא עיר קטנה, שאוכלוסייתה מנתה כרבבה אחת, מזה כמה מאות יהודים בלבד. אין תימה אפוא, שבואם של העולים החדשים הטביע עד מהרה את חותמו על רמת החיים היהודיים בעיר. בהשפעת התרבות של ארץ מוצאם בנו העולים את בתי הכנסת שלהם בסגנון המורי, שסממניו הם קשתות נאות, תקרות מקומרות וסריגי ברזל מקושטים.

עם גבור מספר המתפללים התעורר הצורך בהקמת בית כנסת חדש, שסימנו הבולט הוא ארון הקודש הכפול. הכוונה לבית הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי, שנקרא כך לזכר אחרון חז"ל, שהצליח להתחמק מידי הרומאים, שעה שהללו החריבו את בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. כידוע ייסד ר' יוחנן בן זכאי לאחר מכן את ישיבת יבנה המפורסמת, ובכך הניח את היסוד להמשכיותה של המורשת היהודית בדורות הבאים. שני פרטים ארכיטקטוניים בבית הכנסת הזה מעוררים עניין מיוחד: עזרת הנשים הבנויה בגובה הרחוב, ללמדנו, כי המבנה עצמו ניצב על יסודות עמוקים בהתאם להוראות השלטונות הטורקיים, לפיה אסור שמבנים בבעלות יהודית יתנשאו מעל הבניינים שבסביבתה. ושנית – העתק ה"מחרב", גומחת התפילה המוסלמית, שנוספה, כדי לאחוז את עיני השלטונות כאילו המדובר במסגד, וזאת על מנת למנוע הפרעות בעת התפילה.

שלישי בתור היה בית הכנסת האיסטמבולי, בעל ארבעת העמודים המרובעים והכיפה הגבוהה. במשך מאות בשנים נהגו היהודים להתאסף בבתי הכנסת הללו לערוך בהם את תפילותיהם ולמלא את מצוות דתם. תודות לריהוט המגולף בטוב טעם, לבדי הריפוד העשירים, לציורים ולעבודות המתכת העדינות הפכו בתי הכנסת הספרדיים של ירושלים לשם דבר ביופיים. אחרי כיבוש העיר העתיקה בידי הירדנים במלחמת השחרור, מיהרו השלטונות הירדנים להחריב את כל בתי הכנסת שבה. רובם פוצצו, יתרם הועלו באש. את בתי הכנסת הספרדיים בזזו תחילה, אחר-כך הפכום לרפתות. כשחזר צה"ל וכבש את העיר העתיקה ב- 1967, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, מצאו חייליו את האתר במצב עלוב. אך לא עברו ימים רבים וניגשו לנקות את המקום ולפנות את ההריסות. אחר-כך הוחל בהקמתם מחדש של כל ארבעת בתי הכנסת, תודות למאמץ המשותף של עדת הספרדיים בירושלים, של עיריית ירושלים ושל נדבנים מחוץ-לארץ. טקס חנוכתם של בתי הכנסת התקיים בחג הסוכות תשל"ג (ספטמבר 1972). אכן, היה זה מאורע מרגש במיוחד, כי הרי היו אלה בתי הכנסת הראשונים בעיר העתיקה, שכבודם הושב למקומו אחרי תום הכיבוש הירדני.

מועדים לשמחה תשמ"ג (1982) יהושע בן נון מנהיגם של ישראל אחרי משה וכובש כנען, היה בן שבט אפרים. יהושע היה מנעוריו תלמיד נאמן של משה, ולבסוף נתמנה על ידו – על פי הוראת האל – ליורשו. יהושע נמנה עם שנים-עשר המרגלים אך הוא וכלב נבדלו מהאחרים ולא הוציאו דיבת הארץ. אחרי מות משה מעביר יהושע את ישראל את הירדן, ומנצח על מלחמות הכיבוש, מחלק את הארץ בין שבטי ישראל ומתנחל בקרב שבטו ; שם מת, בן 110 שנים ונקבר בנחלתו. דמותו של יהושע כפי שהיא מוצגת לפנינו במקרא, היא מזיגה של מנהיג צבאי ומנהיג נבואי. ב. חציית הירדן עם ארון הברית: "ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה" (יהושע ד', כב'). ג. כיבוש יריחו: "ויריעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה" (יהושע ו', כ'). ד. הקרב בגבעון: "שמש בגבעון גום וירח בעמק אילון" (יהושע י', יב').

מעמד הר עיבל הוא מעין מעשה של הנהגה נבואית המשוכה ממשה ליהושע. במעמד זה בונה יהושע מזבח לפי מצוות משה "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל. הכתוב משווה לו אופי של נביא מחוקק כמשה. כמנהיג צבאי נוקט יהושע בדרך לחימה ההולמת, ככל הנראה, את הסיטואציה המיוחדת של תקופת הכיבוש. בכוננותם, בהתלהבותם המלחמתית, וראש לכל – בביטחונם בתשועת האלוהים, מכוח ייעודם. משום כך נמנע יהושע מלהתקיף בתחילת הקרב במערכת חזיתית ערים מבוצרות; הערים הבצורות נכבשו לאחר שגורל המערכה הוכרע בשדות הקרב של גבעון ובית חורון בדרום ומי מרום בצפון. העי נכבשה בתחבולות ערמה, ויריחו נפלה באורח פלא. תחבולות המלחמה (כגון המארב בעי) ועצם היתרון שבהפתעה (כגון במערכת הצפון) לא היו אפשריים ללא שיטות הריגול של יהושע ביריחו ובעי ערב המערכה אשר סיפקו ידיעות על פני השטח ועמדות האוייב. עם זאת אין להתעלם מהגורם המכריע והקובע במלחמות הללו, שהיו אלה מלחמות קודש, שתכליתן להגשים יעוד. (עפ"י האנציקלופדיה העברית – הערך יהושע (כרך יט' עמודים 241-234) חזק ואמץ כי אתה תנהל את העם הזה את-הארץ אשר נשבעתי לאבתם לתת להם

מועדים תשנ"ו (1995) מחזור החיים טקסים המציינים – אירועים שונים במחזור החיים – מן הלידה ועד למוות, וביניהם טקסי ברית המילה, חגיגת הבר-מצווה והחתונה – התקיימו בכל המקומות שבהם היו קהילות יהודיות. טקסים אלו והחפצים המלווים אותם קיבלו צביון מקומי בכל קהילה, ומלמדים על המנהג והסגנון שרווחו בסביבתם, על מסורות שעברו ועל טעמם של בני התקופה.

מצוות המילה היא המצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו והיא מיסודות הזהות היהודית. מנהגים שונים, רהיטים כלים ומערכות כלים מיוחדות קשורים לטקס המילה. כסא מיוחד לברית, "כסא של אליהו", נתגבש בצורתו הכפולה האופיינית בקהילות אשכנז. הכסא ניצב בבית הכנסת ושימש למילה. על אחד המושבים ישב הסנדק והחזיק את הרך הנימול על ברכיו, והמושב האחר נשאר פנוי לאליהו הנביא, שלפי האגדה נוכח בכל ברית מילה. יש קהילות שהשתמשו בצמד כסאות נפרדים, או שהקדישו כסא סמלי קטן לאליהו. מנהג מיוחד שמוצאו כנראה בצפון איטליה במאה ה- 16, היה רווח בקהילות גרמניה ומרכז אירופה: את מפת הפשתן שעליה נימול התינוק היו גוזרים אחרי הטקס, ומחברים לחיתול ארוך, ועליו היו רוקמים או מציירים את שם הילד, תאריך לידתו והברכה הנאמרת בטקס המילה: "ה' יגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים אמן סלה". החיתול הוקדש לבית הכנסת בפעם הראשונה שהילד ביקר בו; והיו עוטפים עם החיתול את ספר התורה שממנו קרא הנער עם עלייתו לתורה בהגיעו למצוות. כסא של אליהו: דרמבאך, טורינגיה, גרמניה התקכ"ח (1768). במסעד הכתובת המשלבת את התאריך עם שמו של הנדבן: "שנת ה' ז'עליק' הענדל פא'ך לפק"(=תקכ"ח 1768). מאוסף פוכטונגר, נרכש ע"י ברוך ורות רפופורט, ג'נבה 1969,ונתרם למוזיאון ישראל ירושלים.

בר מצווה "בן שלוש עשרה למצוות" (אבות ה, כא). על פי המסורת נכנסים בנים בעול המצוות במלאות להם שלוש עשרה שנים. מגיל זה מתחיל הנער להניח תפילין, בטקס שנערך בבית הכנסת נקרא הנער לראשונה לעלות לתורה ולקרוא את ההפטרה לפני המתפללים, וכך הוא מצטרף אל הקהילה כשווה זכויות וחובות. לטקס זה נוספת בדרך כלל סעודה חגיגית שבה נושא הנער דרשה ומקבל מתנות הקשורות לחובותיו מעתה: תפילין, טלית, ספרי קודש ועוד. בין המתנות ניתנו תיק לטלית או תיק לתפילין שעליהם רקמו את שם הנער (מתנות אלו ניתנו גם לארוס או לחתן). תיק לטלית: מרוקו, התרס"ו (1906) קטיפה רקומה בחוטי זהב. אוסף מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב. בחלק הימני של שלושת הבולים נראה קטע מחיתול לתורה, גרמניה, המאה ה- 18, אוסף מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

חתונה טקס הנישואין מבוסס על מנהגים עתיקים וגדוש במנהגים יותר מכל טקס אחר ביהדות. "קידושין" היא מילה בארמית המבטאת את קדושת השותפות בין בני הזוג עם בואם בברית הנישואין. הנביאים וחז"ל השתמשו במושג זה כמטאפורה למערכות יחסים בין אלוהים לכנסת ישראל; בין ישראל לתורה; ובין ישראל לשבת. מתחת לחופה נחתמה ה"כתובה" שהיא חוזה הנישואין, החתן עונד טבעת על אצבע יד ימין של הכלה ואז מוכרז הקשר בין השניים במעמד שני עדים לפחות. נאמרות שבע הברכות, והחתן שובר כוס. שבירת הכוס סימלה את חורבן ירושלים. בקרב עדות שונות מייחסים לשברי כוס הזכוכית סימן למזל טוב, ולכן עוטפים את הכוס שלא יאבד ממנה רסיס. היום שובר החתן את כוס הזכוכית ברגלו, אך ספרי מנהגים במדינות אשכנז מן המאה ה- 16 מתארים את החתן הפונה לכיוון בית הכנסת ומנפץ את הכוס על אבן מיוחדת שהייתה קבועה בחלק העליון של הקיר החיצוני. בדרך כלל הייתה אבן זו מגולפת בצורת כוכב, קרני שפע וראשי תיבות של המלים: "קול ששו וקול שמחה קול חתן וקול כלה".

אבן הנשואין: בינגן, גרמניה, הת"ס (1700). אבן חול אדומה מגולפת, גובה 46 ס"מ, רוחב 62 ס"מ, מכל צד: קרן שפע, במרכז מעגל ובו כוכב בעל שמונה צלעות, ביניהן האותיות: "ק ש ק ש ק ח ק כ" שהן ראשי תיבות של המילים: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה…" (ירמיהו ז, לד). על הסרטים הקושרים את קרני השפע שרדו האותיות: "…ה.ל.צ.י.ב" שהן ראשי תיבות של המילים: זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהילים קיח, כ). האבן הייתה קבועה בקיר הדרומי של בית הכנסת בעיר בינגן שבגרמניה עד שנת 1832. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים.מתנת עיריית בינגן באמצעות הקהילה היהודית בקלן, גרמניה, 1964. 1995

על גבי מעטפת היום הראשון מופיע פיתוח נחושת משנת 1724, מעשה ידי פול כ. קירשנר, המתאר את טקס החופה שבו החתן מנפץ את הכוס על אבן הנישואין.

מועדים תשנ"ט (1998) פרוכות הפרוכות היא וילון המכסה את ארון-הקודש בבית-הכנסת. זכר לפרוכת שהייתה – באוהל-מועד וביית המקדש הראשון. תפקיד הפרוכת היה לחלק את פנים אוהל-מועד לחלק חיצוני – "מקדש", שבו מצויים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת – ולחלק פנימי – "קודש הקדושים" , שבו הארון ובתוכו שני לוחות-הברית (שמות כו, לא-לג; דברי הימים ב ג, יד) . בבתי-הכנסת העתיקים הונחו ספרי התורה בתוך תיבת-עץ ניידת, וכשביקש לקרוא בתורה בציבור, פרסו לפני הארון פרוכות, ומאחוריה גללו את ספר התורה לפרשה שרצו לקרוא. החל מהמאה השלישית לסה"נ הונחו ספרי התורה בגומחה (אפסים) בקיר בית הכנסת, ועל פיתחה פרסו פרוכת. בתעודות הגניזה מימי-הביניים מוזכרים "זוג וילונות על שער ההיכל" בבית-הכנסת הירושלמי, בפוסטאס שבקהיר. היו גם שנהגו לתלות את הפרוכת מאחורי דלתות ארון-הקודש מבפנים.

לעשיית הפרוכת השתמשו באריגים יקרים, שהוקדשו מראש למטרה זו, או בבגדים וחפצי-לבוש שונים, כמו שמלות-כלה ומטפחות-צרור. על הפרוכות רקמו: פסוקים, צורות של פרחים, מנורות שבעת קנים, נר התמיד, מגן-דוד, שני לוחות הברית, זוג עמודים המסמל את עמודי "יכין" ובועז" בבית המקדש, דמויות בעלי-חיים. בהשפעת האיסלם הופיעו שטיחים ששימשו כפרוכות ועליהם רקום שער. לרוב רקמו על הפרוכת גם את שם מקדיש הפרוכת, את האירוע שלכבודו הוקדשה ואת תאריך ההקדשה. בימינו מונצחים על הפרוכות גם שמותיהם של נספחי השואה ושל חללי מערכות ישראל, כדברי הכתוב: "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם" (ישעיהו נו'ה). בתשעה באב מסירים את הפרוכת כביטוי של אבל על חורבן בית-המקדש. בימים נוראים פורסים פרוכת לבנה המסמלת טוהרה, ככתוב: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א, יח).

תיאור הבולים: • במרכז הפרוכת רקום הכיתוב: "ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר: ארץ • חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ-זית שמן ודבש:" (דברים ח' ז-ח). הפרוכת נמצאת בבית-הכנסת "היכל יצחק" מושב יונתן, רמת הגולן.

במרכז הפרוכת רקום הכיתוב: "על שלושה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשערכם:" (פרקי אבות א, יח). הפרוכת נמצאת בבית-הכנסת "אהל חנה", נווה צוף, חלמיש. במרכז הפרוכת רקום הכיתוב: "חגי יהודה חגיך" (נחום ב, א). הפרוכת נמצאת בבית-הכנסת "הצבי ישראל", ירושלים. 1998

מועדים תשס"א (2000) - כרטיסי ברכה לראש השנה מידי שנה בשנה נשלחים ברחבי העולם היהודי כרטיסי ברכה לראש השנה, שבארץ ידועים יותר בכינוי "שנות טובות". בניגוד לדעה הרווחת כי מקורו של מנהג זה בכרטיסי הברכה לראש השנה הנוצרי, שנפוצו באירופה ובארה"ב למן המאה ה- 19, מדובר במנהג יהודי בן מאות שנים. כבר במאה ה- 14 המליצו רבנים בגרמניה כי בפרוס חודש אלול צריך אדם לאחל לחברו במכתב "תיכתב ותחתם לאלתר לחיים". בני אשכנז תלו עניין זה במקור תלמודי ידוע המציין כי ,שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, ובהם נכתב ונחתם גזר-דינן של הבריות על-פי מעשיהן ותכונותיהן (מסכת ראש השנה, טז ע"ב). מנהג יהודי-גרמני זה קיבל את תפוצתו הרחבה רק לאחר המצאת גלוית-הדואר בווינה בשנת 1869. המצאה זו זכתה להצלחה כבירה, ובתוך שנים מספר נוספו לגלויות הפשוטות תמונות שמשכו קהל לצרוך יותר ויותר גלויות בהן הופיעו נושאים מוכרים ואהובים.

תקופת השיא של הגלויה המצוירת, (1918-1898), היא גם תקופת הפריחה של כרטיסי הברכה היהודיים לראש השנה באירופה ובארה"ב. בשנים אלה נדפסו הכרטיסים בצורת גלויות מצוירות בשלושה מרכזים ראשיים: גרמניה, פולין וארה"ב . בכרטיסים מגרמניה מצוירים לעתים קרובות נושאים מקראיים, כמו מתן תורה או עקידת יצחק, שהיו אהובים גם בחברה הכללית. לעומת זאת, היצרנים היהודים בוורשה העדיפו לתאר בכרטיסיהם את ההווי הדתי של יהדות מזרח-אירופה. בתמונות צולמו בד"כ בתיאטרליות רבה בסטודיו והדמויות היו שחקנים חובבים. אך בכל זאת הן משמרות מראות ומנהגים שנעלמו מן העולם לאחר השואה. עם ההגירה של יהודי מזרח-אירופה לארה"ב בראשית המאה קיבל מנהג זה תאוצה רבה. לצד כרטיסי ברכה צבעוניים ומהודרים שהבליטו את אמריקה כמולדת החדשה שפתחה את שעריה בפני המהגרים היהודים, הדגישו כרטיסים רבים את רעיונות הציונות ומראות ארץ-ישראל.

תיאור הבולים: שלושת כרטיסי הברכה הנראים בבולים נוצרו בתחילת המאה ה- 20, בפולין, גרמניה וארצות-הברית על-ידי אמנים לא ידועים. הכרטיסים מאוסף חיים שטייר. ילד כורע ליד ילדה ומגיש לה מתנה. נערה אוחזת בדגל ה"כחול לבן" הציוני, כביטוי לחלום הציוני בגולה. בחור מגיש לנערה זר פרחים בצירוף ברכה לשנה החדשה.

מועדים תשס"ב (2001)- כרטיסי ברכה לראש השנה סדרה שנייה זו מוקדשת לכרטיסי הברכה לראש השנה, שנוצרו בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה. עוד לפני המצאת גלוית-הדואר נפוצו בקרב בני "היישוב הישן" בארץ כרזות, שבהן ברכות ותמונות לשנה החדשה. דפים אלה לוו באיורים ובתצלומים של המקומות הקדושים בארבע ערי הקודש בארץ-ישראל, ובעיקר בירושלים ובסביבתה . מטרתם העיקרית הייתה לעורר את ליבם של נדבנים בתפוצות לתרום ליהודי ארץ-ישראל. עם העליות הראשונות השתנו כרטיסי הברכה באופן קיצוני. הכרטיסים בשנות ה- 20 וה- 30 הדגישו את עבודת האדמה, גאולת הארץ ומראה החלוצים החדשים. בשנים שלפני קום המדינה קראו הכרטיסים להתפתחות הארץ, הרחבת הגבולות, עלייה חופשית וקיבוץ גלויות. המצוקה במעברות ושנות הצנע באות לידי ביטוי בשנות ה- 50 בכרטיסים המתארים פירות ומאכלים ולצידם האיחול "שנות שפע ושובע". גם דמויות חיילים גאים הניצבים בעוז על משמרתם הפכו לדימוי אהוב ונפוץ בעשור הראשון למדינה. דמויותיהם של גיבורי הניצחון, מנהיגים פוליטים וחיילים ליד המקומות הקדושים מילאו בצפיפות את דוכני "השנות הטובות". בשנות ה- 70 נפוצו דימויים של המשפחה הישראלית האידיאלית על רקע הלבוש והריהוט הבורגני של אותן שנים. כרטיסי הברכה משקפים באופן חי ותוסס את השינויים הדרמטיים שחלו בחיינו בדורות האחרונים. פרופ' שלום צבר האוניברסיטה העברית ירושלים

תיאור הבולים: הכרטיסים מאוסף חיים שטייר, חיפה. חייל ויונה עם עלה של זית – ביטוי לשלום ולביטחון. זוג נשים בלבוש אתני – ביטוי לקיבוץ הגלויות של עדות ישראל. ילד בסביבה כפרית מחזיק פרחים – ביטוי להתיישבות.

מועדים תשס"ט (2008) - כתרים של ספרי תורה כתר התורה והרימונים הנישאים מעל ספר התורה הם עיטורי ספר התורה המוקדמים ביותר. שני חפצים אלו קשורים זה בזה והם מופיעים מבחינה היסטורית בזה אחר זה, תחילה במזרח, במצרים ובספרד ואחר כך גם בפזורה הספרדית ובקהילות מרכז אירופה ומזרחה. שני חפצים אלו, הכתר והרימונים, מעוצבים בדרך כלל בהידור רב והם עשויים מכסף או ממתכת פשוטה מוכספת. רבים מחפצים אלו נושאים פעמונים שצלילם מודיע על הוצאת ספר תורה מן הארון או על החזרתו. כתר תורה הופיע לראשונה בבבל, ככתר ארעי שהוכן מפריטים עיטוריים שונים כגון צמחים ותכשיטים, בשלהי המאה העשירית או בראשית המאה האחת עשרה. לימים נתגבש כתר קבוע מעל ספר התורה. ברוב הקהילות, בהן שומרים על ספר התורה בתוך תיק עץ קשיח, מקובע הכתר אל חלקו העליון של התיק. בקהילות האירופיות והספרדיות, בהן שומרים על ספר התורה באריזת טקסטיל, הכתר נייד, והוא משמש בנפרד עם הרימונים או יחד עימם בהתאם לעיצובו. להוציא שתי קהילות, מרוקו ותימן, יש כתרים לספרי תורה בכל הקהילות, ועיצובם מושפע בכל מקום ממסורת הכתרים המקומית.

כתר של ספר תורה טורקיבספרד נתגבש הכתר לספר תורה בצורת עטרה, כלומר חישוק גבוה. צורת זו מאפשרת שימוש בעטרה וברימונים, בעת ובעונה אחת. טיפוס זה של כתר לספר תורה התפשט יחד עם מגורשי ספרד בעיקר לאיטליה ולבלקאן. הרימונים, ששמם בקהילות הספרדיות הוא תפוחים, מיתמרים לגובה רב יחסית כדי שיבלטו מעל העטרה הגבוהה.

כתר של ספר תורה פולניבמרכז אירופה ובמזרחה מעוצב הכתר לספר תורה בצורת עטרה צמחית וזרועות הסוגרות מעליה. מבנה הכתר הסגור באירופה לא אפשר שימוש בכתר וברימונים גם יחד ולכן התפתח באירופה הנוהג להשתמש ברימונים בימי חול ואילו בכתרים בשבתות ובחגים. בין הכתרים לספר תורה מפולין בולטת קבוצת כרים שייחודה בגובהה הרב ובהיותה מורכבת משלושה כתרים זה מעל זה. המקור לטיפוס כתרים זה הוא בדברי רבי שמעון: 'שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות' (מסכת אבות ד: יג)

כתר של ספר תורה עדניבעדן, עיר הנמל העצמאית של תימן, התפתח כתר דמוי כיפה מתחדדת, דרכו עוברים הרימונים הקבועים מעל מוטות הגלילה. בקהילה זו אין הכתר מקובע אל התיק ועיצובו מבוסס על צורת 'כתר השמשייה' הוא כתר גדול דמוי שמשייה, הנישא מעל ראשו של השליט בתרבויות מרכז אסיה. לעדן הגיע טיפוס כתר זה מהודו – עבודת האמנות הייתה של יהודי מקומי מסוף המאה ה-19, והשפעתם של צורפים הודים, שהתיישבו בעדן, ניכרת בו בעליל. פרופ' ברכה יניבהמחלקה לאמנות יהודיתאוניברסיטת בר-אילן

מקורות: מאמרי ההסבר שבמצגת מובאים כפי שמופיעים באתר השרות הבולאי. http://www.israelphilately.org.il/catalog/ קלריטה ואפרים הנכם מוזמנים להיכנס לאתר שלנו: www.clarita-efraim.com נשמח לתגובות

מצגות קלריטה ואפרים