שבעת המינים

שבעת המינים

שבחה של ארץ ישראל בדברים פרק ח' פסוק ח' נאמר:"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". ארץ ישראל נשתבחה במגון מענין של צמחיה. צמחיה שמתאפינת באיזורי אקלים שונים. אינו דומה האקלים הנדרש לחיטה ולשעורה לאקלים הנדרש ל"דבש" שהוא התמר. התמר צומח באיזור חמים יותר. יוצא שארץ ישראל נשתבחה בכל. סדר הופעת הפירות בפסוק שימש בסיס להלכה העוסקת באדם אשר התכבד במבחר כבודים החל מעוגות וכלה בפירות מגוונים.עליו לברך ולהתכבד תחילה במזונות שכן הפסוק פותח במילים "ארץ חיטה ושעורה".

עבודת האדמה הייתה הבסיס לסדרי החיים והדת של עם ישראל בארץ-ישראל בימי בית ראשון ושני. פירות האילן ותבואות-השדה המבשילים ראשונה מצווה להביאם לבית-הבחירה. לחיוב זה שורשים בהשקפה שכל מתנות הטבע מאלוהים באו ואין אדם רשאי ליהנות מכל מה שזיכוהו מן השמים, אלא אם כן הקדיש את ראשיתו: "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו" (משלי ג', ט-י). מביאים ביכורים רק משבעת-המינים, שבעת גידולי השדה והכרם, שבהם נשתבחה ארץ-ישראל לפי המפורט בספר דברים ח', ח: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ-זית שמן ודבש (תמרים)". שבעת המינים כתובים בסדר הבשלתם, מלבד החיטה שמפני כבודה וערכה נזכרה לפני השעורה המקדימה אותה בהבשלתה. במשנה מובא התיאור של הבאת ביכורים בימי בית שני: "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רימון שבכר – קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים. כיצד מעלין את הבכורים? - כל העירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים היה הממנה אומר: 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו'. הקרובים היו מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות (דבלים) וצמוקים והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב (שבולי פז), ועטרה של זית בראשו, והחליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים" (בכורים ג).

"וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות ל"ד, כב). "אמר ר' חנינא בן פזי: הקוצים הללו אינם לא מתנכשים ולא נזרעים - מאליהם הם יוצאים ומתמרים ועולים; החטים הללו - כמה צער וכמה יגיעה עד שלא יעלו" (בראשית רבה י').

שיירת מביאי הביכורים מתקרבים לירושלים - העיר והמקדש נראים במבט ממזרח.

חיטה ושעורה

חיטה "רבי יהודה דרש: עץ הדעת, חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא,עד שיטעם טעם דגן..." סנהדרין ע". החיטה הייתה מקור למוצרים נלווים המוזכרים במקרא:קלי וכרמל "ולחם וקלי וכרמל, לא תאכלו עד עצם היום הזה..."ויקרא כ"ג -14. כרמל-גרגירים לחים,את הגרגירים חממו על שא,וגרסו לקמח משובח,או שאכלו את הגרגירים חמים. "לחם שעורים,וכרמל בצקלונו..."מלכים ב-פרק ד". איכר מצרי כתב במערה לפני יותר מ-3000 שנה: "הלעולם לא נראה מנוחה, מזריעת הזרע, ודיש החיטה. הממגורות כבר מלאות,ועולות על גדותיהן מדגן. מלאו האסמים בר, וקורסים תחתיהם מכובד..." במשנה:"חמישה מינין חייבין בחלה, החיטים, והשעורים..."חלה א. מיני חיטין גדלו בארץ ישראל,בארץ בבנימין היו חיטים יפות, אך היפות ביותר היו בזנוחה, ומכמש ביהודה.

שעורה ..."קודם שנולד נוח, לא כשהיו זורעין היו קוצרין, אלא היו זורעין חיטים ושעורים, וקוצרין קוצים ודרדרים... כיון שנולד נוח, חזר העולם ליישובו, קצרו מה שזרעו, זורעין חיטים וקוצרין חיטים, זורעין שעורים, וקוצרין שעורים. נולד נוח התקין להם מחרשות,ומגלות,וקרדומות,וכל כלי מלאכה..." (מדרש תנחומא-בראשית). השעורה הינה השניה בין שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. פרופסור יהודה פליקס טוען כי בשבעת המינים ישנה היררכיה של שלוש קבוצות, שסידרן הפנימי קובע את חשיבותן: חיטה ושעורה- מיני דגן, גפן תאנה ורימון- פירות,זית- שמן ודבש- תוצרתם של הזית והתמר. חיטה ושעורה נזכרות בד"כ יחד כיוון שהיוו "קציר חיטים" השעורה נזכרת 32 פעמים במקרא... בתקופת המקרא הרבו לגדל שעורים, לחם השעורה היה מזון חשוב. בבית המקדש היו מניפים את העומר שהיה משעורים, בין פסח לשבועות (במשך 7 שבועות) כיוון שהיא הראשונה להבשיל מבין תבואות החורף. בתקופת המשנה והתלמוד נחשב לחם השעורה ללחם עניים.

גפן

גפן הגפן, תוצריה, צורת גידולה וחלקיה מוזכרים מאות פעמים בתנ"ך ובספרות חז"ל, לעיתים רבות כמטפורות.. פעמים רבות מובאת הגפן כסמל לעם ישראל וגורלו. "המוכר והחזק שבהם הוא התיאור של המצב באחרית הימים בו ישבו "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". בפעם הראשונה אנו פוגשים את הגפן כאשר נח ירד מן התיבה, נטע כרם (התיבה נחתה בהרי אררט , שם גדלה הגפן כצמח-בר) הכין יין והשתכר. המפרשים מסבירים כי נח הביא עימו זמורה לתיבה... ז"א שהגפן ותוצרתה היתה כבר ידועה לו. הגפן היתה אלמנט קישוטי: מלכי בית חשמונאי, הטביעו את הגפן והתמר על מטבעותיהם, ובפתח של ההיכל בבית המקדש היתה קבועה גפן של זהב. הגפן מאריכה ימים, יש אומרים גם 100 שנים. קרוב ל40 מונחים הקשורים לעיבוד הגפן נמצאים בספרות היהודית הקדומה. (כולל איסורי כלאיים, בעיות הברכה, תרומות ומעשרות, שמיטה, הבאת ביכורים לבית המקדש "הרחוקים מביאים צימוקים". הגפן זכתה ל ברכה מיוחדת "בורא פרי הגפן" בשולחן האוכל, יש לגפן "זכות קדימה" בברכה על פני שאר הפירות משבעת המינים.

תאנה

תאנה "למה נמשלה התורה כתאנה? שרוב האילנות.. נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט כך התורה,.. לפי שאינה נלמדת לא בשנה ולא בשתיים".(במדבר רבה יב', ט') התאנה היא עץ הפרי הראשון הנזכר בתנ"ך "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" "עלי תאנה" משמשים כמטפורה למשהו שרוצים לכסות כי מתבישים בו... אבל הוא לא ממש מכסה את הבושה. התאנה מוזכרת יחד עם הגפן עשרות פעמים בתנ"ך ובמקורות, והיא מסמלת שלום וביטחון: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו"...(מלכים א',ה,ה) פרי התאנה היה בימים ההם, טרם הסוכר, אחד מהממתיקים החשובים. התאנה נחשבת בין "הקרובים העניים" שבשבעת המינים, ויש אף ביטויי גנאי הקשורים לתאנה "גרגרת דרבי צדוק".. היה כינוי לאדם רזה ושדוף ועוד.

רימון רימון רימון

הרימון התברך בפרי עסיסי, טעים ומיוחד וכן בצורה וצבע נאים ומיוחדים. הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות, בשימושיו כמזון ומיץ, כעיטור ארכיטקטוני: במקדש שלמה, במשכן ובפסיפסים שנמצאו (בהם הרימון מזוהה כמו הפרי שלנו), וכמטפורה ליופי ורומנטיקה, ולקיום מצוות. הביטוי "מלא כרימון" מבטא אדם עם ערכים תוכן ותורה. נהוג לאכול בראש השנה רימונים כדי שנקיים מצוות ככמות הגרגרים שברימון. בספר שיר השירים אומרת הנערה לנער: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח', ב') יין הרמונים היה פופולרי בימי קדם כמו גם בשנים האחרונות כששבו וגילו את תכונותיו הטובות האנטיבקטריאליות ונוגדות החימצון. בשיר השירים מתאר הנער את אהובתו כך:"כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך" ..(ן',ז הרימון היה מוטיב חוזר על עצמו בעיטור שולי המעיל של הכהן הגדול ובמקדש שלמה. "והרימונים מאתיים טרים סביב על הכותרות השנית"...(מלכים א' ז', כ') לשיא הציוריות זכה הרימון כשהמרגלים נשאו אותו שניים במוט בחזרם ממשימת הריגול:.. וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים...(במדבר יג', כג')

זית

זית לזית נקשרו במקורות כתרים ושימושים רבים ומפוארים של: יופי, בריאות, עצמה ויציבות, שם טוב, פולחן, משיחת מלכים.הוא אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, הוא מסמל כבוד ואצילות, במשל יותם היה הוא הראשון שנתבקש למלוך על העצים ועוד ועוד. נצטט כאן מעט משבחיה של הזית. היונה שיצאה מתיבת נח לבדוק "הקלו המים" חזרה "לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח', יא') את פרי הזית אין אוכלים ללא טיפול ועל השמן שמפיקים ממנו יש לעמול עמל רב. לפיכך נמשלו ישראל לזית, (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז' רפט') "לומר לך מה זית אין מוציא שמנו אלא ע"י כתישה אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא ע"י יסורים.

תמר

תמר התמר שהינו אחד משבעת המינים וענף הצעיר "הלולב" שבו מארבעת המינים, נחשב לעץ אציל. "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"...(תהילים צ"ב יג') בתקופה העתיקה היו מטעים גדולים של תמרים באזור ים המלח,אזורי הגליל התחתון,ואף בזמן התלמוד הרבו לעסוק בגידול תמר, על כך אנו לומדים ממונחים תלמודיים קיימים גם היום, בכל הקשור בגדול דקלים, למשל: יד אשכול, סנסנים-אלו גבעולים ארוכים הנושאים לאורכם את הפירות. אחרי כבוש ארץ ישראל על ידי הממלוכים הושחתו רבים מהמטעים,ורק במאה ה-י"ט החלו שוב בגידול מסחרי של תמרים. התמר ומוצריו מוזכרים עשרות פעמים במקורות ישראל, חלקם כמטפורות. בעניין הביכורים נאמר: "אין מביאים ביכורים תמרים, חוץ מן התמרים שביריחו" (תוספתא ביכורים, א'ה') כנראה שביריחו היו הפירות הטריים משובחים ביותר. לקיום מצוות ארבעת המינים: נוטלים עלה סגור ממרכז העץ, יש להקפיד שהעלה האמצעי איננו מפוצל, אלא סגור לפחות עד אמצעו ובאורך של לפחות 40 ס"מ. אסור שהלולב יהיה יבש וגם לא מפוצל, עדיף שהלולב יהיה כמה שיותר זקוף.

שבעת המינים: חטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמרים שימשו לעתים קרובות כמוטיבים בעיטור בתי כנסת וחפצי יום-יום באמנות היהודית הקדומה. הם מופיעים על מטבעות, חותמות, טבעות, נרות, תכשיטים, כלי זכוכית ועוד.

חרס מעוטר בזר ענפי זית (בשורה העליונה), בזמורות גפן (בשורה האמצעית) ובענף עץ רימון (בשורה התחתונה)תקופת המשנה (התקופה הרומית המאוחרת)

גמה גנוסטית מאבן ציפחה, המתארת אדם קוצר שיבוליםתקופת התלמוד (התקופה הביזנטית) • בימי קדם שימש הדגן מרכיב עקרי בתזונת האדם. עובדה זו נוסף על התופעה של נביטת זרעי הדגן היבשים באדמה, עשתה אותו לסמל של שפע חקלאי ותחייה. העיטורים בדגם השיבולים היו שכיחים באמנות היהודית בתקופה של מלחמות היהודים ברומאים והם ביטאו תקווה לתחייה לאומית.

ידית נר שמן מברונזה בדמות עלה גפןמאות א' לפנה"ס - מאה א' לספירה הגפן סימלה את פוריות הארץ ועם ישראל נמשל לגפן שניטע על-ידי האל. הגפן, האשכול, העלים והקנוקנות היו שכיחים כדגמי עיטור. הענבים שסימלו שמחה וחיי נצח, עיטרו את מטבעות החשמונאים ובר-כוכבא, וכן עוטרו המטבעות במנורות שמן. העיטורים נועדו להזכיר את בית המקדש, שבו ניצבה גפן עשויה זהב, שהתקין הורדוס בפתח קודש הקדשים. דגם הגפן מופיע בעיטורי בתי כנסת קדומים, על ארונות קבורה ועוד.

אבן גיר מעוטרת בעלי תאנהבית הכנסת בכפר נחום, מאות ד'-ו' לספירה

בקבוק זכוכית דמוי פרי התמרמאות ב'-ג' לספירה התמר, מעצי הפרי הקדומים ביותר בארץ-ישראל, היה מרכזי בכלכלת תושבי האזור. ענפי התמר מסמלים את תנובת הארץ השופעת, אך גם את נדודי עם ישראל במדבר, מכוח העובדה שהלולב נמנה עם ארבעת המינים המשמשים בחג הסוכות. פיתוחים בדמות מקלעות של ענפי תמר נמנו עם עיטורי הכתלים במקדש שלמה. התמר שימש השראה לעיצוב כותרת עמוד בתקופה הישראלית (הברזל) המאוחרת הנקראת 'כותרת התימורה', שעיטרה ארמונות ומבני ציבור. י י

הרימון, שנחשב חלק משרביט אשר שימש את כוהני בית המקדש הראשון מסוף תקופת הברונזה (המאה ה-14-13 לפני הספירה). כלי דמוי רימון בעל מסננת וחדקהתקופה הישראלית (הברזל) המאוחרת פרי הרימון הגדוש בעסיס ומרובה בגרעינים היה סמל מקובל לפריון האדם, החי והצומח, משום כך עוצבו כלי פולחן, כגון כדים, תליונים ושרביטים בדמות פרי הרימון. כך למשל עיטורים בצורת רימון קישטו את שולי בגדו של הכוהן הגדול, ורימוני נחושת עיטרו את יכין ובועז – העמודים שניצבו בחזית המקדש.

ויטראזים עם מוטיב שבעת המינים

בולי שבעת המינים

מנורת שבעת המינים, אליעזר ויסהוף, 1999הוענקה לכנסת במלאות יובל לכינונה על-ידי קרן הקיימת לישראל

מקורות: http://research.haifa.ac.il/~hecht/Seven_H.htm http://www.talpiot.macam98.ac.il/edu/shiva.html http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=858 ערך:אסף פלר

שבעת המינים