ברקע: איזור רמלה, בתצלום לוויין עכשווי של Google . המקום שבו היה שדה התעופה מוקף בעיגול

היה היה שדה תעופה ברמלה 1917-1959 ברקע: איזור רמלה, בתצלום לוויין עכשווי של Google. המקום שבו היה שדה התעופה מוקף בעיגול

מצגת זאת מאוחסנת בשרתי אתר נוסטלגיה אונליין –שימור התרבות הישראליתwww.nostal.co.ilבקרו בארכיון המצגות שבאתר וצפו במצגות רבות נוספות בתחומי שימור התרבות, הנוסטלגיה וההיסטוריה של ישראל.

1916: הגרמנים באים בתצלום: מפקד "יחידה 300", סרן הלמות פלמי (FelmyHelmuth, במרכז, הימני משני הקצינים הלבושים בלבן),עם קציניו וטייסיו,על מרפסת המנזר הפרנציסקני ברמלה. הצטרפות טורקיה לגרמניה, במלחמת העולם הראשונה, אילצה את הגרמנים לתגבר את הצבא הטורקי המדולדל ממלחמת הבלקנים, שהסתיימה אך שנה קודם לכן. במלחמה זו נפלו כ-200 אלף חיילים טורקים ומחסני הנשק הטורקיים התרוקנו. כדי לסייע לטורקים, הקימו הגרמנים ב-1916 את "הקורפוס האסיאני" – חיל משלוח שכלל בין השאר את "יחידת הטייסים 300" (בעברית של ימינו: טייסת), שכונתה "פאשה". בתחילת דרכה צויידה היחידה ב-14 מטוסי "רומפלר" . C.Iעם טייסיהם וצוות קרקע. היחידה הגיעה לארץ ישראל באפריל 1916, התמקמה בבאר שבע וביולי עברה לסיני, שם השתתפה בניסיון הנפל של הטורקים לכבוש את תעלת סואץ מידי הבריטים. בינואר 1917 עברה היחידה לשדה התעופה החדש שהוכשר למענה ע"י הטורקים מדרום לרמלה. במהלך המלחמה הגיעו עוד חמש טייסות גרמניות. אחת מהן, טייסת 301, הוצבה גם היא ברמלה.

כבר מימיה הראשונים של טייסת 300 בארץ ישראל, היא יצאה למיבצעים שעוררו הד רב. הראשון שבהם היה הצלחתו של אחד ממטוסי ה"רומפלר" של הטייסת להגיע לקהיר ב-1916 ולצלם את הפירמידות. סופר, כי מי שהזעיקו מטוסים בריטיים נגד המטוס הגרמני "החג מעל לפירמידות", נענו כי "לא מתקבל על הדעת", שמטוסים גרמניים הגיעו לפירמידות. וכך המשיך ה"רומפלר" לטוס ולצלם ללא הפרעה. הטייס, סגן ריכרד פאלקה, והצופה סג"מ שולטהייס, הביאו בשובם אוצר מודיעיני גדול של מידע מצולם על פעילות הבריטים בתעלת סואץ ובקהיר. בתצלום: ה"רומפלר" של טייסת 300 מעל לפירמידות. אומנם היה זה מטוס בודד, ולא היה מי שיצלם אותו בשעת מעשה, אך לצורכי תעמולה, עיוותו הגרמנים את התצלום והמטוס הודבק לתמונה בפוטומונטאז' לאחר שובו.

בתצלום: פלמי, מפקד טייסת 300, והמקלען שלו, לפני המראה לאחת מגיחותיהם הרבות נגד הבריטים. מכל קרב אווירי עם הבריטים יצא פלמי כשידו על העליונה והדבר היקנה לו הערכה גדולה בין אנשיו וכבוד רב מצד הטייסים הבריטיים. פעולה בה התפרסם פלמי במיוחד, היתה פיצוץ צינור המים שהניחו הבריטים ממצרים לארץ ישראל בסיני. כדי להבטיח פגיעה, הוא לא הפציץ את המטרה מהאוויר, כי אם נחת במרחק מה ממנה, השאיר את המנוע פועל, נשא עם המקלען שלו מטען נפץ עד לצינור ופוצץ אותו ידנית. סיור בריטי שנקלע למקום אומנם פתח באש על פלמי ועל מטוסו, אך הוא והמקלען הצליחו להמריא בשלום. פלמי שרד את המלחמה ושירת במלחמת העולם השנייה כגנרל בחיל האוויר הנאצי. הוא שימש כמפקד הצבאי של הגרמנים ביוון ולאחר המלחמה נדון במשפטי נירנברג ל-15 שנות מאסר, על פשעי מלחמה.

משמאל: תצלום של רמלה ממטוס גרמני מנמיך טוס ב-1917. החץ האדום מורה על מקום שדה התעופה. למעלה: קצינים וחיילים גרמניים ליד מטוס "רומפלר CI" חונה.

מטוס מטוס שדה התעופה שהכשירו הטורקים ברמלה ב-1916, למען טייסת 300 הגרמנית.

בתחילת פעילותה של טייסת 300 היו מטוסי ה"רומפלר" שלה עדיפים על המטוסים הבריטים שיצאו נגדה. התוצאה הייתה שהשליטה באוויר בארץ ישראל היתה בידי הגרמנים. אבל ככל שהתמשכה המלחמה קיבלו הבריטים מטוסים מתקדמים יותר. הגרמנים אומנם הביאו כנגדם מטוסים חדשים משלהם, מסוגים שונים (כגון ה"אלבטרוסIII C", המצוייר כאן בפוזה קרבית). אך בסופו של דבר, בלעה הלוחמה במערב אירופה כל מטוס גרמני פנוי ואז פסקו המשלוחים הללו. המטוסים הבריטיים העדיפים – והרבים פי חמישה מהמטוסים הגרמניים – תפסו אז את השליטה באוויר בארץ ישראל ולא הירפו ממנה עד סוף המלחמה.

הבריטים היו ערים לעובדה ששדה רמלה מהווה בסיס של טייסת 300 הגרמנית (ולאחר מכן גם של טייסת 301) והם תקפו אותו פעמים רבות מהאוויר. בתצלום: פצצה בריטית שהחטיאה, מתפוצצת בשדה.

1917: הגרמנים הולכים שדה רמלה נכבש על ידי הבריטים ב-15 בנובמבר 1917. כל המטוסים הגרמניים שנמצאו בו נמלטו למנחתים בצפון הארץ, כגון בעפולה ובצמח. בתצלום: מטוס גרמני בודד טס לעבר השקיעה.

מייד לאחר כיבוש שדה רמלה, הוצבו בו טייסות בריטיות קרביות. אחת הראשונות הייתה טייסת 111, שבאביב של 1918 צויידה במטוסיSE5a (בציור משמאל). מטוסים אלה הותאמו לקרבות אוויר וכושר התימרון שלהם היה מעולה, יחסית לאותם ימים. כן הוצבה אז ברמלה טייסת 1 של חיל האוויר האוסטרלי, שאחד מטייסיה, רוס סמית, רשם לזכותו 12 הפלות של מטוסים גרמניים. המטוס הראשון שהפיל היה "אלבטרוס" חדיש של טייסת 300 – למרות שהוא עצמו טס במטוס נחות בהרבה: BE12(למטה). הצבא הבריטי, שנכנס לירושלים ב-9 בנובמבר 1917, היה מותש מהקרבות הקשים נגד הצבא הטורקי בעזה, בבאר שבע ובהרי יהודה. לכן עצר מפקדו, גנרל אלנבי, את ההתקדמות נגד הטורקים ויצר חזית נייחת שעברה משפך הירקון במערב לאזור רמאללה במרכז הארץ ומשם לעבר הירדן עד רבת עמון. 1917: האנגלים באים

מטוסים חונים כביש יפו-לטרון-ירושלים מסילת הברזל יפו-ירושלים צפון הטייסות הבריטיות שחנו בשדה רמלה תקפו ללא הרף את הטורקים והגרמנים ברחבי צפון הארץ ומעבר לירדן. פעילות זו הגיעה לשיאה בספטמבר 1918, כשהביס אלנבי סופית את הצבא הטורקי. ב-30 בספטמבר נכנס אלנבי לדמשק וחודש לאחר מכן נכנעה טורקיה. בתצלום לעיל, שנעשה בידי טייס גרמני מעל רמלה ב-18.5.1918, נראים היטב מטוסים בריטיים חונים, מאהלים, סככות לטיפול במטוסים ועוד.

היו גם ניסיונות אזרחיים לנצל את שדה התעופה ברמלה. הגרמני וולפה פאסט, בעל משרד נסיעות בירושלים בשנות ה-30, מספר, כי "קיבלנו עבור קו התעופה של חברת 'מיסר אייר' לקהיר את הרשות להשתמש בשדה התעופה הצבאי של חיל האוויר המלכותי ברמלה.אבל השדההיה די גבשושי וחוץ מזה חולי ומתאים רק למטוסים הטסים לאט, בבטיחות סבירה..." בתקופת הרגיעה של אחרי המלחמה נחתו ברמלה מדי פעם מטוסי נוסעים גדולים. בתצלום כאן, שנעשה ב-1920, נראה הנוסע שהגיע לרמלה במטוס הזה – לורד אלפרד מילנר (משמאל), דיפלומט בריטי משופשף, שבחש עמוקות בזירה המדינית של המזרח התיכון בתחילת המאה ה-20. המטוס, מדגם "הנדלי פייג' 0/400", היה אז ה"ג'מבו" של הבריטים.

בתחילת דרכה, הייתה טייסת 14 מצויידת במטוסים ממלחמת העולם, כמו ה"בריסטול פייטר" המכונה "בריספיט", בתצלום זה. אם יש טייסת בריטית כלשהי, שיכולה לראות את רמלה כנמל הבית שלה, הרי זו טייסת 14. שכן פה היה בסיסה למעלה מ-20 שנה – החל מ-1918 וכלה ב-1940. היו אלה שנים סוערות, ימי מאורעות הדמים של תרפ"א, תרפ"ט ותרצ"ו-תרצ"ט, שבמהלכם נפלו אלפי קורבנות יהודיים מידי פורעים ערביים. לזכות הטייסת ייאמר, שלא אחת הצילה אז מחורבן יישובים יהודיים. כך, למשל, תקף מטוס של הטייסת המון ערבי שניסה לחדור לפתח תקווה ב-5.5.1921. המטוס השליך על ההמון פצצות – והפורעים נמלטו. למחרת סייע אותו מטוס ליחידה של חיילים הודיים, לפזר התקפה של פורעים ערביים על חדרה. בימי רגיעה מצאה הטייסת זמן לעיסוקים חביבים יותר. כך ארגנה ב-1923 מפגן אווירי, כולל תצוגת אש, אליו הגיעו מאות צופים ואשר זכה לתגובות אוהדות בעיתונות העברית דאז.

בתצלום: מטוס נוסף ממלחמת העולם שהפעילה הטייסת היה ה"נינאק" (DH9A). אולם בעשרים שנות הימצאה ברמלה קיבלה הטייסת בהתמדה מטוסים חדישים יותר ומיגוון דגמיה היה גדול. זירת הפעילות של טייסת 14 כללה גם את עבר הירדן ואפילו עיראק. משום כך עבר רוב הטייסת לזמן מה לרבת עמון, אך חלקה של הטייסת נותר בכל זאת ברמלה. רק לאחר כניסת איטליה למלחמה לצד הנאצים ב-1940, הועברה כל הטייסת למצרים ושבה ארצה לשהות קצרה אחת בלבד ב-1941.

בזמנים של לחץ, כגון בימי המרד הערבי הגדול ב-1936, תוגברה טייסת 14 בטייסות נוספות, שהמריאו מרמלה בהתמדה כדי להשתתף בפעילות השיטור של ממשלת המנדט הבריטי נגד פורעים ערביים. בתצלום לעיל, שנעשה ב-1938, נראה טייס של "הוקר הארדי" מטייסת 6 מוזנק מרמלה לסייע לשיירה מותקפת. מתחת לכנף התחתונה נראות שתי פצצות זעירות, שנועדו לפגוע בתוקפים.

למעלה: מטוס ה"הוקר הארדי" שהוזנק בתצלום הקודם, ממריא לאורך הקו של טייסת 6. משמאל – מגדל הפיקוח של השדה. ההזנקה הייתה חלק ממערכת שפיתח הצבא הבריטי בתקופת המאורעות. היא התבססה על מערכת אלחוט, שהותקנה במכוניות הליווי המשטרתיות של השיירות ואפשרה להזעיק בזמן אמת סיוע אווירי לכל מקום שבו מותקפת שיירה ברחבי הארץ. הבריטים דיווחו שהמערכת הופעלה כ-60 פעם והפחיתה מאוד את הנזקים שגרמו הכנופיות הערביות לתחבורה.

באפריל 1938 תוגבר הכוח האווירי הבריטי ברמלה בטייסת 211, ששוגרה ממצרים. טייסת זו הפעילה מטוסי "הוקר היינד" (בתצלום) שהיו מעט מתקדמים יותר ממטוסי ה"הארדי" של טייסת 6.

מטוסי טייסת 211 חונים ברמלה. 1938.

צוותי הקרקע של טייסת 211 נאלצו לעמול קשה, פיזית, כדי להכין את המטוסים לטיסה. התידלוק, למשל, היה ידני. בתצלומים: למעלה - שני אנשי תחזוקה נושאים למטוסם דלק בפחים מרובעים. (על המצאת הג'ריקנים בידי הגרמנים נודע לאנגלים רק במלחמה בצפון אפריקה). משמאל – איש צוות קרקע ניצב על סולם ויוצק את הדלק למיכל המטוס.

אחד מאנשי הטייסת, שהיה צלם חובב, הנציח במצלמתו גם רגעים לא נעימים בתולדותיה, כגון התרסקויות ונחיתות אונס. משמאל: מטוס שהתרסק לחלוטין בעין כרם שליד ירושלים. למטה: מטוס שנחת נחיתת אונס ליד קלנדיה (עטרות). המטוס בתצלום העליון היה כמובן "טוטאל לוס", אבל המטוס מימין חולץ על ידי צוות הקרקע של הטייסת, שפירק אותו, העביר אותו במשאית לרמלה והרכיב אותו שם מחדש.

החזרת מטוסים מנחיתות אונס הייתה בעייתית לא רק מבחינה לוגיסטית, אלא גם בטחונית. שכן ב-1938 עדיין השתוללו כנופיות ערביות בכבישי הארץ ורכב בריטי עם מטוס שאוליי הפציץ קודם כפר ערבי, נראה להן מטרה ראויה. משום כך הוצבה ברמלה יחידת אבטחה של שיריוניות "רולס רויס" חמושות במכונות יריה, וזו ליוותה כל שיירה שיצאה לשטח. בדרך כלל הייתה שיירה כזו מלווה גם במטוסים שחגו מעל והדבר הצריך לתרגל את התיאום בין כל הגופים בשטח. בתצלומים: למעלה – שתי שיריוניות אבטחה חונות ברמלה. למטה – תירגול תקשורת בין מטוס לשיריוניות הליווי: המטוס משליך שקית עם פתק-מידע, הנאספת לאחר נפילתה על ידי השיריוניות.

נוכח רוחות המלחמה עם גרמניה, הוחזרה טייסת 211 מרמלה למצרים באפריל 1939. בספטמבר, עם פלישת גרמניה לפולין, הועברו למצרים גם טייסת 6 וגם טייסת 14. רק כמה מטוסי "ליזנדר" (כמו זה שבתצלום) נותרו ברמלה ושימשו לטיסות קישור וסיורי אוויר. היו אלה ימיהם האחרונים של מטוסי הקרב הדו-כנפיים האיטיים. נוכח מטוסי ה"מסרשמידט 109" וה"שטוקה" המאיימים של הגרמנים, הוחלפו כל המטוסים של הטייסות הבריטיות במצרים: טייסות 6 ו-14 קיבלו מטוסי קרב "הוריקן" וטייסת 211 קיבלה מפציצי "בלנהיים" דו-מנועיים. רק שדה רמלה נותר מהצד, מיותם וריק כמעט לחלוטין.

1943: הפלמ"חניקים באים משמאל: שני מטוסי RWD-8 שנרכשו למען ה"הגנה" בשנות ה-30 בתרומות יהודי פולין, והופעלו ע"י חברת "אווירון". במטוסים אלה הוכשרו בשנות ה-40 ברמלה הטייסים הראשונים של הפלמ"ח - הגרעין שממנו צמח חיל האוויר הישראלי ב-1948. בעיצומה של המלחמה פתחה ה"הגנה" בצעדים לכינון זרוע אווירית שתסייע לכוחות המגן היהודיים בארץ במקרה של חידוש הטרור הערבי. בחודש דצמבר 1943 החלו ארבעה מבוגרי קורס הדאייה שקיים הפלמ"ח קודם לכן, את קורס הטיס המנועי של חברת "אווירון". הקורס נערך בבסיס חיל-האוויר הבריטי ברמלה ומשתתפיו השתכנו בקיבוץ נען. רוב האימונים היו ב- RWD-8 - מטוס אימון דו-מושבי בעל תא טייס פתוח מתוצרת פולין. לאחר זמן נוספו ל"אווירון" שני מטוסי אימון "טייגר מות'", שתרמו יהודי קנדה.

קורס טייס שני שנועד לחברי הפלמ"ח התקיים בקיץ 1944. ב- 1945נערכו עוד שלושה קורסים ומספר הטייסים של הפלמ"ח הגיע לכעשרים. בתצלום: כמה מטייסי הפלמ"ח, בשדה התעופה ברמלה, על רקע מטוס RWD-8של "אווירון" .

טיסות האימונים נוצלו לצילומי אוויר של מחנות בריטיים וכפרים ערביים. אבל עם החרפת המאבק של היישוב נגד הבריטים, הם התחילו לעקוב אחר פעילות "אווירון". חיפוש קפדני נעשה אז על גופם של כל הנכנסים לשדה התעופה וטייסי הפלמ"ח נאלצו למצוא דרכים יצירתיות כדי להסתיר את ציוד הצילום שלהם. לקראת סיום כל גיחה, הושלכו סרטי הצילום סמוך לנען והמצלמות הוחבאו במוסך "אווירון". פעם נמנעה השלכת הסרטים ובדיוק אז החליטו הבריטים לבדוק את המטוס כשנחת ברמלה. אולם כל החניכים והעובדים היהודיים בשדה הקימו חומת אדם סביב המטוס ובמהומה שנוצרה הצליחו להבריח את המצלמה והסרטים. באוקטובר 1947 הפסיקו הבריטים כליל את פעילות חברת "אווירון" ברמלה ומטוסיה הועברו לנמל התעופה בלוד ולחיפה. כחודש לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות וכאשר פינו הבריטים את הארץ, נותר שדה רמלה שומם. בתצלום: שלמה מילר, המפקד הראשון של מחלקת הטיס של הפלמ"ח, ליד מטוס RWD-8 בשדה התעופה ברמלה

1951: חיל האוויר מגיע מאז שעזבו הבריטים ב-1948 היה שדה רמלה נטוש, למעשה. רק ב-1951 הוחלט להעביר אליו את מטה חיל האוויר, שהיה עד אז ביפו. כן הוחלט להצמיד לשדה את טייסת 100, שמטוסי ה"פייפר קאב" שלה ישתמשו בו כבסיס הן לטיסות קישור והן לטיסות סיור ומודיעין. בתצלומים: למעלה – "פייפר" באדרת הצבעונית של ראשית שנות ה-50. משמאל – הקו של טייסת 100 בשנותיה הראשונות ברמלה.

טייסי טייסת 100 ברמלה, ב-1952. עומדים מימין לשמאל: צביקה קלמן, מאחוריו נחום דגני, יצחק זוסמן, יורם מילמן, אדי דרוקר, פלטיאל סירוטקין, אורי ירום, יקותיאל אלטמן, לודוויג כּוֹס ("פאפא"), בנימין כהנא. כורעים: מימין לשמאל – יהודה לנגר, הלמן (?) ומפקד הטייסת דאז, אריה קפלן (קפי). באותה תקופה הביטו טייסי הקרב והתובלה "מגבוה" על טייסי ה"פייפרים" הקטנים. גם העובדה שכנפי הטייס של טייסי ה"פייפרים" נשאו את האות "ק", לא הקלה עליהם. אולם תוך זמן לא רב, השתתפה טייסת 100 במספר מיבצעים נועזים, שהוכיחו לכל המזלזלים, כי בתעופה הגודל לא תמיד משנה... כעבור שנים, גם הוסר אות הקלון של ה"ק" מכנפי הטייס של אנשי הטייסת הקלה.

"מיבצע שנונית" הטייסים שחילצו את אנשי השייטת מהשירטון הסעודי במרץ 1954 עלתה ספינת חיל הים "אלמוגית" על שירטון בחוף הסעודי של ים סוף, כ-140 ק"מ מאילת. בספינה היו שבעה לוחמי שייטת 13, שהוטל עליהם לאתר מפרצים למיסתור ולמארבים. לאחר דיון אם לחלץ אתהלוחמים במטוסי ים "קטלינה" ששירתו אז בחיל האוויר, במטוסי "דקוטה", או במטוסי "פייפר", נבחרו ה"פייפרים" של טייסת 100 כמתאימים ביותר. מפקד הטייסת, רס"ן גרישה בראון, שיגר בליל ה-2 באפריל שבעה "פייפרים" מרמלה, לביצוע החילוץ. בגלל סופה, התעכבו המטוסים באילת והמריאו משם רק ב-3 באפריל. בהובלתו של יצחק זוסמן-זמיר, טסו ה"פייפרים" בשלושה מיבנים, כשמטוס "מוסקיטו" מאבטח אותם. אנשי חיל הים אילתרו מסלול נחיתה על החוף וכיוונו אליו את ה"פייפרים", בהדלקת נר עשן. ה"פייפרים" נחתו בזה אחר זה. כל מטוס לקח אחד מאנשי חיל הים, המריא מייד בחזרה ארצה והמיבצע הסתיים ללא תקלה.

בתצלום: משתתפי "מיבצע ירקון", עם שובם למינחת יוטבתה. הסיירים שחולצו יושבים בתחתית התצלום. מאחוריהם - הטייסים שחילצו אותם. משמאל, על מנוע הקומנדקר, יושב הרמטכ"ל דאז, משה דיין, שעקב מקרוב אחרי כל המיבצע. "מיבצע ירקון" כשנה לאחר "מיבצע שנונית" יצאה טייסת 100 לחילוץ נוסף, הפעם בסיני. החילוץ היה במסגרת "מיבצע ירקון", שהחל בליל ה-6 ביוני 1955 בהנחתת שישה סיירים מחטיבת גבעתי בחוף דהב. משימתם הייתה לבדוק אם אפשר להגיע ברכב מאילת לשארם א-שייך. בעוד הסיירים בשטח התברר, כי הימצאותם שם נודעה למצרים והם מחפשים אחריהם. בעיקבות זאת שוגרו בליל ה-12 ביוני שישה "פייפרים", כדי לחלץ את הסיירים. ה"פייפרים", אף כי טסו באפלה, ללא אורות, נחתו בזה אחר זה בנקודת החילוץ. כל מטוס קלט סייר אחד – והכל הגיעו ללא תקלה ליוטבתה. הסיירים הביאו את המידע, כי אכן אפשר להגיע ברכב מאילת לשארם א-שייך וכך הונח היסוד לכיבוש שארם על ידי חטיבה 9 במיבצע קדש.

כשהתרחבה פעילותה של טייסת 100 מעבר לקווים, הוחלפה הצבעוניות של מטוסיה בכסות חומה כהה, כדי שיהיו פחות בולטים בשטח. בתצלום זה (שהוא שחור-לבן במקורו) נראה אחד ה"פייפרים" של הטייסת בצבע אדמה. הפסים הבהירים והכהים (צהוב ושחור) הנראים על הגוף והכנף נוספו לקראת מיבצע קדש, כדי להבהיר למטוסים הצרפתיים והבריטיים שהשתתפו במיבצע, כי המטוס שלפניהם ידידותי.

מיבצע קדש היה שעתה הגדולה של טייסת 100. טייסיה רשמו אז מיבצעים נועזים, כמעט דמיוניים. כל חמשת הצל"שים שקיבל חיל–האוויר במיבצע הוענקו לאנשי הטייסת: יקותיאל אלטמן, משה בוקעי, אברהם גרינבאום,בנימין כהנא ז"ל ופלטיאל סירוטקין. באפריל 1973 הומרו הצל"שים לעיטורי העוז והמופת.הנימוקים הרשמיים למתן העיטורים כתובים בלשון יבשה למדיי, אך גם כך אי אפשר שלא להתפעל מעוז הרוח של הטייסים שזכו בהם: מהכוח) עורר בכוונה תחילה את תשומת ליבם ונכנס איתם לקרב התחמקות שארך 15 דקות. במהלך הקרב נאלץ מטוס אחד של האוייב לחזור, - סרן בנימין כהנא ז"ל (עיטור העוז). תוך ביצוע משימתו (ליווי כוח ישראלי ליד כונתילה) הבחין בשני מטוסי "מיג 15" של האוייב. (כדי להרחיקם אך השני פגע ב"פייפר" והפילו. סרן כהנא נהרג, אך במעשה גבורה זה הסיט את מטוסי האוייב ממטרתם ומנע בעדם לתקוף את הכוח הישראלי. (המשך להלן) ה"פייפרים" של טייסת 100 נתנו בכל מהלך המיבצע ליווי צמוד לכוחות הקרקעיים ומשום כך נקלעו לא אחת לקו האש. בתצלום: "פייפר" חולף מעל לטור משוריין של צה"ל.

ה"פייפר" של בוקעי, אחרי שהועלה באש במיתלה, על ידי מטוסי "מיג 15" מצריים. - סמל (לימים סרן) משה בוקעי (עיטור העוז). "בהיות מטוסו על הקרקע הותקף על ידי שני מטוסי 'מיג 15' של חיל האוויר המצרי, לפני המראתו עם פצוע (מהמיתלה). מטוסו עלה בלהבות והאש אחזה גם בבגדיו ובגופו... הוא קפץ ממטוסו, כיבה את האש בבגדיו ולמרות הכוויות בפניו, ידיו ורגליו, חזר למטוס וחילץ מתוכו את הפצוע, שהיה משולל כושר תנועה." (המשך להלן)

- סג"מ אברהם גרינבוים (עיטור העוז). "הצטרף לחיפוש אחרי טייס סילון (בני פלד, לימים מפקד חיל האוויר), שצנח ליד ראס-נצראני... הוא גילה את טייס הסילון מוטל פצוע ברגלו בקרבת עמדות מצריות ובמרחק קטן משני חיילי אויב חמושים. למרות הסכנה נחת לידו, העלה אותו למטוס, בעזרת הסייר שנמצא עמו, והצליח להמריא מעל שטח קשה ביותר, כשהמטוס נושא שלושה אנשים במקום שניים." - סמ"ר פלטיאל סירוטקין (עיטור המופת) "נצטווה להמריא ולהפסיק מייד את האש בין שני כוחות שלנו, שנבעה מאי הבנה. בגלל הדחיפות המריא במטוס ללא סימני זיהוי של כוחותינו. הוא נחת על כביש צר בתוך ואדי ליד הכוח התוקף והודיע למפקד הכוח, שהוא יורה על כוחותינו. לאחר מכן המריא שוב, טס בין שני הכוחות ודיווח להם על התקרבותם זה לזה, עד שנפגשו." - סרן יקותיאל אלטמן (אלון) (עיטור המופת). "בהיות כוח מוצנח (גדוד 890 של הצנחנים) מבודד במעבר המיתלה, הצליח למלא את תפקידו למופת ולכוון תחת אש טורדנית של האוייב, בדיוק רב ביותר, סיוע קרוב של מטוסינו לכוח המוצנח." הליווי הצמוד של ה"פייפרים" לכוחות היבשה הצריך לא אחת נחיתות במקומות כמעט בלתי אפשריים, כדי למסור פנים אל פנים דיווח למפקדים בשטח. בתצלום: "פייפר" שנחת בצפון סיני, על ציר תנועה המוליך לתעלה.

יוני 1957: הרמת כוסית בהנגר ברמלה, עם מי שהיה אז סגן מפקד חיל האוויר, עזר וייצמן, לאחר טקס הענקת כנפיים לארבעה טייסים חדשים של טייסת 100. משמאל לימין: כרמי כנען, יצחק רגב, עזר וייצמן, מפקד הטייסת מישה קרן, יגאל מור, גרשון גפן וקמב"ץ הטייסת, סרן בוכוואלד (בוקי). בין רגב לוייצמן, מאחור, נראה סא"ל משה פלד, מראשוני טייסי חיל האוויר ולימים אל"מ, מפקד כנף 4.

ב-1959 בא הקץ לפרק המפואר שרשמה טייסת 100 בתולדות שדה התעופה של רמלה. צה"ל החליט אז להעביר את מטה חיל האוויר לתל-אביב ובמקביל הועברה טייסת 100 לשדה דוב. שדה רמלה עצמו נותר מאחור, עזוב ונשכח.