זכרון-יעקב,רמת הנדיב, שוני,מי-קדם, מחנה ההעפלה עתלית.

1. זכרון-יעקב,רמת הנדיב, שוני,מי-קדם, מחנה ההעפלה עתלית. סיור 44.מועד:18.11.07 מדריך: יצחק בשור מגיש :אורון שמעון (שימי) ק.מורי-דרך,מחז' ס"ז .ת"א. שימי

2. לו"ז: זמני נסיעה, זמני הדרכה, מס' כבישים שימי

3. זכרון יעקב רמת הנדיב שוני עמיקם מי קדם כביש 2 כביש 4 יער אלונה אביאל קיסריה שימי

4. שימי

5. זכרון יעקב זכרון יעקב היא מושבה לשעבר ומועצה מקומית במחוז חיפה בישראל . היסטוריה המושבה זכרון יעקב נוסדה ביום 6 בדצמבר 1882 בידי עולים חובבי ציון מרומניה והייתה אחת מהמושבות הראשונות של העלייה הראשונה. ראשוני המתיישבים הגיעו מרומניה באוניה "טטיס" שאורגנה על ידי הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה. האוניה יצאה מגאלאץ ביום 25 באוגוסט 1882 ועל סיפונה חמישים משפחות שכללו 228 יהודים חלקם יצאו ליישב גם את ראש פינה. בהמשך ארגן הוועד עוד שלוש הפלגות בהן יצאו אל ארץ ישראל עוד 120 משפחות שכללו 600 יהודים. השם שניתן תחילה היה "זמרין" (שם ערבי משיבוש השם שומרון). בשנת 1883 המושבה נקלעה לקשיים רבים ולכן, הברון רוטשילד שכונה "הנדיב הידוע" לקח אותה תחת חסותו ונתן לה את השם "זכרון יעקב" על שמו של אביו יעקב (ג'יימס). הברון בנה על-ידי פקידיו את המושבה, הקים מוסדות ציבור למיניהם והפעיל אותם. הוא דאג שהאיכרים ינטעו כרמי יין וכן הקים בזיכרון את היקב השני בגודלו בארץ. (היקב הראשון והגדול נמצא בראשון לציון). הכרמים הראשונים שנטעו נפגעו מהמגפה פילוקסרה והברון דאג לייבא זנים חדשים מאמריקה. בשנת 1900 המושבה זכרון יעקב עברה לטיפול יק"א (חברת התיישבות יהודית). בשנת 1903 כונסו בזיכרון נציגי היישוב היהודי בארץ כולה וביוזמתו של מנחם אוסישקין הוחלט לייסד את הסתדרות המורים. משפחת אהרנסון (אשר שנים מילדיה - אהרון אהרנסון ושרה אהרנסון - ייסדו וניהלו את מחתרת ניל"י) התגוררה בזכרון יעקב. הרופא הידוע אשר נלחם בקדחת, ד"ר הלל יפה, עבד והתגורר במושבה. הרחוב הראשי של זכרון יעקב, ששומר ושופץ כ"דרך היין", מהווה פנינת חמד מיוחדת אשר מושכת מטיילים ומבקרים רבים. לצידו מצוי ביתה של משפחת אהרנסון המשמש היום מוזיאון, וכן בית הפקידות הגדול שהוסב להיות מוזיאון העלייה הראשונה. בבית הקברות המרשים שבזכרון יעקב קבורים בין השאר בני משפחת אהרנסון, דוד רמז שהיה מנהיג הפועלים ואחרי כן שר התחבורה, ואישים רבים אחרים. בשנת 1954 הוקמו ברמת הנדיב שליד המושבה גן ומצבה מפוארים, בהם נטמנו עצמות הברון רוטשילד ואשתו. מסלול הסיור יד למייסדים נתחיל את הסיור ב"יד למייסדים" הנמצאת בסמוך לתחנת אגד. במקום הזה עמדה בעבר הגורן המיתולוגית של המושבה שבה נרקמו לא מעט סיפורי אהבה. כיום שוכן כאן מוזיאון המתעד את ההיסטוריה של זכרון יעקב. כדאי להיכנס ולהתרשם. בית העלמין מול יד המייסדים,מעבר לכביש,מצוי בית הקברות של המושבה. כאן טמונים כל גיבורי העבר של המקום. כאן נמצא קברו של ד"ר הלל יפה, וכאן טמונים גם דוד רמז, שר התחבורה הראשון ובני משפחת אהרונסון. שימו לב לקברים הקטנים, אלו הם קברי ילדים קטנים שחיו במושבה ושנפטרו מהקדחת. שימי

6. דרך היין"דרך היין" הוא פרוייקט שחזור רחוב המייסדים, רחובה הראשי של המושבה והבינוי המיוחד שהיה אופייני למושבות הברון. חזיתות הבתים שוחזרו וכן שולבו אלמנטים אופייניים בבניה כגון חלונות עץ, גגות רעפים, גדרות אבן ועץ, פנסי רחוב ועוד... המבנה האופייני לחצר המשק של האיכרים (החקורה) נשתמר ולאורך הרחוב מקיימת כל חצר אופי מסחרי מיוחד. תחילתה של "דרך היין" בבית העלמין ובמרכז המבקרים וסיומה ביקבי כרמל לאורכה נמצאים רוב אתריה ההיסטוריים של זכרון יעקב. לאחרונה מהווה "דרך היין" מוקד משיכה למבקרים רבים הנהנים מהאווירה המיוחדת, מבתי הקפה הציוריים הפזורים לאורך הרחוב, מהגלריות והמסעדות. בית אהרונסון נמשיך ברחוב המייסדים הכל כך יפה, עד שנגיע אל "בית אהרונסון". משפחת אהרונסון גרה כאן בתחילת המאה העשרים, מאז שעלתה ארצה מרומניה יחד עם קבוצת העליה הראשונה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החליטו אהרון ואחיו הצעיר אלכסנדר לבית אהרונסון להקים ארגון מקרב צעירי המושבות, שיסייע לאנגלים במאבקם לגירוש התורכים מן הארץ. ארגון המחתרת שלהם נקרא ניל"י (נצח ישראל לא ישקר), ואליו הצטרפו גם האחות שרה והאח צבי, וכן חברים נוספים. אפשר להכנס את בית המשפחה ולראות את הריהוט המקורי של השנים ההן. כאן תחזרו מאה שנים אחורה בזמן. מהבית הזה יצאו פעולות המחתרת, מכאן תוכנן הכל, כאן בעצם התחילה הגבורה היהודית בארץ ישראל. שרה אהרונסון, גיבורת ניל"י, שמה קץ לחייה באמבטיה בבניין זה. התורכים ניסו לתפוס אותה, אבל היא הקדימה אותם וירתה בעצמה. במשקוף הדלת היה אז סליק נשק.  במבנה הצמוד לבית תמצאו מוזיאון קטן ובו מכתבים ושאר פריטים המתעדים את פעילות המחתרת ומביאים את רוח התקופה. תוכלו גם לצפות בסרט שיספר לכם הכל אודות המחתרת. המוזיאון הוקם בשנת 1956 והיה בן ששת המוזיאונים הראשונים בארץ. בקיץ 1998 הוא חודש. כתובת: המייסדים 40. טל': 6390120 -04. בריכת בנימין עכשיו נצא מהבית וניגש אל מבנה סמוך ברחוב המייסדים הנקרא "בריכת בנימין". הבריכה הזו, הנקראת על שמו של הברון בנימין דה-רוטשילד נבנתה בשנת 1891 ואליה הובלו מים מבאר שנחפרה במורד המדרון. המים שנאגרו בבריכה הוזרמו בצינורות לברזים מרכזיים ברחוב, ומהם לקחו התושבים מים בכלים לבתים. בביקורו הראשון במושבה הבחין הברון בסבלם של התושבים שהובילו מים בעגלות עם חביות מן המעיין ונרתם להקמת הבריכה. בתחילה נשאבו המים באמצעות משאבת קיטור מהמעין הנמצא בסמוך לייקב. ב 1897 נחפרה הבאר העמוקה על הכביש הישן (מסעדת הבאר). מהבאר (באר נזלה) נשאבו מים ונדחפו בצינור ברזל במעלה ההר עד לבריכת בנימין. מעל הבריכות ניצבו שני אגני נחושת ענקיים לתוכם הזרימו את המים, כך נוצר לחץ שאיפשר זרימה מבריכת בנימין לברזיות (סבילים) שהותקנו ברחובות המושבה לרווחת האיכרים. מעל גג הבריכה נפרשת תצפית פנורמית מרהיבה של זכרון ובנותיה שפיה ובת שלמה וממערב חוף הים והישובים שלאורכו מחיפה בצפון ועד חדרה בדרום. שימי

7. בית הכנסת "אהל יעקב" משמאלנו נמצא בית הכנסת "אהל יעקב", שנבנה כאן בשנת 1886 על ידי נוצרים טמפלרים. הטמפלרים חנכו את המקום והעבירו אותו לתושבי זכרון שהיו אז כולם שומרי מצוות (עולי העליה הראשונה היו דתיים מאוד). שימו לב כמה יפה המבנה הזה ועד כמה הוא שמור. הסתכלו על השעון בחזיתו. מחשש שלא תותר השלמת בנייתו, הציבו בחיפזון את הגג כנהוג בתקופת חומה ומגדל. המקום נקרא על שמו של אבי הברון, יעקב. "אהל יעקב" היה המהודר והגדול מבין בתי הכנסת במושבות הברון. בית הפקידות מוזיאון לעלייה הראשונה ע,ש שרה ומשה אריזון. המוזיאון שוכן בבנין בן 110 שנים שנבנה ע"י הברון ושימש בזמנו כבית הפקידות והיה הבניין הגדול והמפואר בארץ. במוזיאון שנפתח בפברואר 1999, שלוש קומות של תצוגה הבנויה ברצף של זמן, אולמות התצוגה משלבים סגנון מוזיאלי מודרני תוך שימור רוח תקופת העלייה ראשונה. בתצוגה נעשה שימוש רחב בסרטים שהופקו במיוחד ובתצוגה אור קולית בנוסף לתצוגת קבע עשירה ומיוחדת וקומה לתצוגה מתחלפת. המוזיאון סוקר את תולדות העלייה הראשונה וראשית תולדות המושבות בארץ ישראל. אחוזת לנגה ניטה לבית בנטוויץ ובעלה מיכאל לבית לנגה, ביקרו במושבה בבואם מאנגליה. הוקסמו מהמקום והחליטו להקים בו את אחוזתם. האחוזה שנחנכה בשנת 1914 ונקראה "חצר הכרמל", היתה למרכז משפחתי מפואר  הן לבני המשפחה והן לאורחים הרבים שפקדו אותה. בשנת 1922 נפטרה ניטה באורח פתאומי ואסונות נוספים פקדו את המשפחה. האחוזה היפה עברה בירושה לאחותה של ניטה ולילדיה. הגברת ליליאן פרידלנדר המשיכה את פועלה של אחותה ניטה, נטלה חלק בעבודה הציבורית ותרמה לרווחת תושבי זכרון יעקב. דניאל, צעיר בניה של ליליאן פרידלנדר שהיה מוסיקאי מחונן נפטר באורח טרגי. לזכרו הקימה אמו את "בית דניאל" הנמצא בסמוך לאחוזת לנגה כבית מרגוע למוסיקאים ולאמנים. לאחרונה, קיבלהה האוניברסיטה הפתוחה לבעלותה את האחוזה ומתחם בית דניאל וזאת מתוך כוונה לבצע במקום בשלב ראשון, פעולות הצלה ובשלב הבא לשחזר ולשפץ את המבנים, תוך שמירה על אופיים וערכם ההסטורי. שימי

8. ניל"י-נצח ישראל לא ישקר ניל"י (ראשי התיבות: נצח ישראל לא ישקר, שמואל א', פרק ט"ו פסוק כ"ט) היה שמו של ארגון שפעל ביישוב העברי בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנשי הארגון עסקו בעיקר בריגול, בניסיון לסייע לצבא הבריטי לקחת את השלטון בארץ מידי האימפריה העות'מאנית שהייתה חברה ב"מעצמות המרכז" שנלחמו בבריטניה, ולסיים את התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו גם בחלוקת כספים שהגיעו מחו"ל בחשאי לנזקקי היישוב, ובנסיונות להשיג הישגים מדיניים. לאחר כשנתיים של פעילות, נתגלתה רשת הריגול בידי הטורקים, חלק מראשיה נתפסו והוצאו להורג וכמה מאנשיה קיבלו עונשי מאסר. לאחר תפיסת הרשת הענישו וכלאו הטורקים גם אנשים רבים שכלל לא היו קשורים אליה. בשיאה מנתה הקבוצה כ-30 חברים פעילים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כשמונים וחמישה אלף נפש, מתוכן כשישים אחוזים שהשתייכו ליישוב הישן וכארבעים אחוזים שהשתייכו ליישוב החדש. הקשרים עם חו"ל היוו ענף פרנסה מרכזי עבור יהודי הארץ, רובם ככולם: רבים מאנשי היישוב הישן התפרנסו מתרומות שזרמו מרוסיה, אירופה וארצות הברית, ואנשי היישוב החדש נשענו, פרט להלוואות ותרומות מחו"ל של הברון רוטשילד, יק"א וגופים דומים, על ייצוא תוצרת חקלאית. מלחמת העולם שיתקה את צינורות הכספים מחלק מארצות אירופה ואליהן, וגרמה ליהודי הארץ לחשוש לגורלם הכלכלי והפיזי. על הקשיים, שחלקם יתוארו להלן, כתב אז (ב-1915) ד"ר ארתור רופין: "הריני שרוי לעתים ביאוש גמור. אולי קצרה באמת ידינו מלהמשיך במפעל כביר זה שפתחנו בו. וכלום נוכל לעמוד בסערה זו המזעזעת כיום את מוסדות ארצנו?". היחס העות'מאני ליהודי הארץ רבים מאנשי היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היו בעלי נתינות זרה, חלקן של מדינות שהיו עוינות את טורקיה. כשנכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמה, גברו החששות בקרב אנשי היישוב. ואמנם, מוקדם מאוד נתברר שהיה מקום לחששות: לקראת ספטמבר 1914 הודיע השלטון הטורקי על ביטול הקפיטולציות - זכויות היתר לאזרחים בעלי אזרחויות מסוימות - מעשה שלכאורה היה בו רק משום ביטול זכויות יתר לבעלי הקפיטולציות, אך בפועל הורגש כאילו נשארו הם חסרי הגנה. הטורקים לא היססו לנקוט ביד קשה נגד מפירי חוק. כאן נראה אדם שנתלה בירושלים ב-1916 העות'מאנים גם הכריחו את בעלי הנתינויות האויבות לטורקיה להתעתמן או לעזוב את הארץ. גזירה זו הייתה קשה במיוחד עבור היישוב היהודי, שכמחצית מאנשיו היו בעלי נתינות רוסית עויינת. מרבית האנשים התעלמנו ומעטים גורשו. הגירוש בוצע באכזריות רבה. מאוחר יותר, בנובמבר 1914, דרשו העות'מאנים מן היהודים שימסרו את כל הנשק שהיה במושבות לשלטון. היהודים סירבו בתחילה לתת את הנשק, שהיה מיועד להגנה עצמית מפני התקפות ערביות, אך לבסוף נכנעו בשל איומים. הגדיל לעשות חסן ביי, המפקד הצבאי של יפו. לאחר שמסרו לו את הנשק, אסר את אברהם שפירא, ה'מוכתר' של פתח תקווה, בטענה כי קיבל רק חלק מן הנשק. היהודים נאלצו לקנות נשק מהערבים על מנת שיוכלו למסרו לחסן ביי, ואז שוחרר שפירא. החרמת הנשק עוררה חששות כבדים ביישוב. כך כתב אלכסנדר אהרנסון: "ידענו כי הצו לפירוק הנשק מבשר רע; אמצעים דומים נקטו לפני הטבח בארמנים, וחששנו כי גורל מעין זה מוועידים הם גם לעמנו... משום כך מיאנו ראשי המושבה (הכוונה לזכרון יעקב) למסור את נשקם..." הוא ממשיך ומספר, כי הוא נלקח עם זקני המושבה לבית הכלא, שם עונו, אך סירבו להסגיר את מקום הנשק. בסופו של דבר הטורקים "הודיעו, שיקחו כמה נערות מהמושבה ויביאון אל הקצינים, עד שיתגלה מחבוא הנשק". אז נכנעו היהודים ומסרו את מיקום הנשק. ה-17 בדצמבר 1914 נודע בכינוי "יום חמישי השחור", לאחר שביום זה עצרו הטורקים מאות יהודים בתל אביב וביפו וגירשו אותם למצרים באוניות. נעצרו עוברים ושבים תמימים ברחוב, ביניהם גם יהודים עות'מאנים. הם גורשו, והטורקים אטמו את אוזניהם משמוע הזעקות. ב-24 בדצמבר סגרו הטורקים את כל העיתונים שיצאו לאור בעברית, פרט לעיתון החרות, בו פרסמו ב-25 בינואר 1915 הצהרה אנטי ציונית גלויה: "הממשלה הרוממה, בהתנגדה לפעולות האלמנט המסוכן, המתאמץ לברוא בחלק הפלסטיני של ממלכת עות'מאניה ממשלה יהודית בשם "ציונות"... ציוותה להחרים את בולי הפוסטה, את דגל הציונים, את כסף הנייר, בנקנוטי האפ"ק וכיוצא באלה... והכריזה על ביטול האגודות וההסתדרויות הציוניות, שהיו מתקיימות בסוד... רק (את) הציונים והציונות, זה האלמנט המושחת של בלבלולים ומהפכות, השואף לייסד ממלכה בתוך מולדתנו... צריכים אנו לנצח". [ההדגשות אינן במקור]. שימי

9. משך כל שנות המלחמה, החרים הצבא הטורקי כל דבר שהניח ידו עליו, כולל דברים חסרי תועלת עבורו, החל מגדרות תיל שהקיפו את המושבות (ולבסוף לא נמצא להן שימוש צבאי), וכלה בגרבי משי ולבני נשים. מזון, בהמות וציוד חקלאי (חסר שימוש עבור הצבא) הוחרמו; דבר זה העלה דמעות יאוש, אין אונים וזעם בעיני האיכרים היהודיים, שכן לא היה באזני מי להתלונן. גם מזון שהגיע באוניות שהגיעו מארצות הברית במיוחד על מנת לסייע ליהודי הארץ, חולק בין היהודים לערבים באופן שווה. החשש מטבח ידיעות על השואה הארמנית הסתננו לארץ ישראל, והיחס הטורקי כלפי יהודי הארץ העלה בקרבם חששות כי הם צפויים לגורל דומה. החרמת הנשק העצימה את החששות במיוחד, כיוון שכך נהגו הטורקים בארמנים טרם הטבח. גם גורלם של הנוצרים בלבנון לא נעלם מעיני היישוב: כ-200 אלף מהם נספו מרעב, לאחר שהעות'מאנים מנעו מהם מזון. לתוצאות הטבח היו עדים באופן אישי שנים מבני משפחת אהרנסון מזכרון יעקב: תחילה שרה אהרנסון, ולאחר מכן אהרן אהרנסון. הדים לעדויות וחששות אלו ניכרו היטב בכתביהם של אנשי ניל"י. במכתבו להנרייטה סולד כתב אבשלום פיינברג: "מכיוון שאין מעיזים לשחוט את כולנו בבת אחת יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה בתוך הבוץ... את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי רגילים שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון". אלכסנדר אהרנסון כתב ב-1938: "משנודע לנו הטבח בארמנים... החליט אהרון לסייע באורח אקטיבי ל'בעלות הברית' ולא רק לאחל להם בדרך פסיבית את ניצחונם". אהרן עצמו הכין עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה מסמך ארוך על טבח הארמנים בשם Pro Armenia, והעביר אותו לבריטים על-מנת שיפיצו אותו בעולם החופשי. פעילות ניל"י לאחר ההתעמרויות הבלתי פוסקות של הטורקים, החליטו אהרון אהרנסון, אגרונום ואיש ציבור מזכרון יעקב, אבשלום פיינברג, עוזרו של אהרנסון בעבודתו המדעית וידיד משפחת אהרנסון, ואלכסנדר אהרנסון, אחיו של אהרון, להתחיל ולפעול באופן מעשי למען סיום השלטון הטורקי על ארץ ישראל. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא הטורקי מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרון אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו. אהרנסון ידע גם, שהבריטים לא עשו דבר כדי לקדם את המתקפה הטורקית על חצי האי סיני ותעלת סואץ, מה שהוכיח שהיה להם מחסור בידיעות מהימנות על הנעשה מעבר לקווי החזית. יצירת הקשר עם הבריטים מיולי 1915 נעשו ניסיונות כושלים רבים ליצור קשר עם הבריטים. לעתים נוצר קשר שלא החזיק מעמד, ולעתים לא התקבלו הנסיונות במאור פנים בריטי. פעם אחת אף גורשו אנשי ניל"י בבושת פנים ממצרים. באחד הנסיונות להגיע למצרים הותקפו על ידי בדואים שניים מאנשי ניל"י שהיו בדרכם למצרים. בהתקפה נהרג אבשלום פיינברג ונפצע יוסף לישנסקי, שומר מן המושבה רוחמה שהצטרף עם הזמן לניל"י. עצמותיו של פיינברג נתגלו באופן ודאי רק בשנת 1967. במשך תקופה זו חזרה שרה אהרנסון מטורקיה לארץ, והשתלבה בעבודת הריגול. הרשת גדלה והתפתחה, ונוספו אליה אנשים רבים. הבולטים מביניהם היו יוסף לישנסקי, ונעמן בלקינד. הקשר נוצר לבסוף כאשר אהרן אהרנסון הגיע ללונדון דרך גרמניה ודנמרק. לאחר מכן הפליג למצרים, והחל לארגן משם הפלגות קבועות של אוניות לחופי הארץ. הסיסמה היא ניל"י "זה הלילה החמישי שאנשינו יוצאים ערב ערב ומחכים עד שעה שתיים בלי תוצאות. אנשינו שבים נרגזים ובלי כל תקווה, כי להסתכן חינם קשה כפליים... זה גם מרגיז אותם, מפני שהם התעייפו לשכב ולצפות חמש שעות רצופות מבלי להניע ביד או ברגל"(אחד ממכתביה של שרה אהרונסון לאהרון אהרונסון)ב-19 בפברואר 1917 הפליגה אונייה לעתלית - המנאגאם (Managem). בהפלגה זו ניתן השם ניל"י לקבוצת הריגול: ליובה שניאורסון, אחד מחברי הרשת, ישב על הסיפון ועלעל בתנ"ך, כשאהרנסון דיבר עם קצין בריטי, אשר הציע כי כדאי שבמפגש אנשי הרשת בארץ עם היורדים מהאונייה יזדהו הדדית, על מנת למנוע טעויות. אהרנסון שאל את שניאורסון מהי הסיסמה אותה הוא מציע. על פי תיאורו, הוא היה מבולבל ואמר את ראשי התיבות של הפסוק שהזדקר לנגד עיניו: "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' טו כט). שימי

10. הסיסמה מצאה חן בעיני אהרנסון, והיא נקבעה להיות 'ניל"י'. מאוחר יותר הפך שם זה למזהה את הרשת כולה, אך באותו הרגע לא היה לפרט זה משמעות רבה בעיני אהרן אהרנסון - הוא לא רשם זאת ביומנו, על אף שרשם תיאור מפורט למדי של ההפלגה. בערב ירדו מן המנאגאם אל החוף אהרן אהרנסון, יוסף לישנסקי (שבינתיים החלים מפצעיו) וחלק מאנשי צוות האוניה. לישנסקי הלך לתחנה בעתלית וחזר. התקיימה פגישה על החוף בין אהרנסון ולישנסקי לבין ליובה שניאורסון וראובן שוורץ, שני חברי ניל"י אחרים, ובסופה עלה שניאורסון על המנאגאם בדרכו למצרים. המנאגאם הייתה האונייה אשר קיימה, משלב זה ועד לתפיסת הרשת, את הקשר בין מצרים לעתלית. היא הייתה מבקרת בחוף עתלית מדי כמה שבועות, בעיקר בלילות ללא ירח. רוב נסיעותיה הסתימו בלא כלום בגלל הקושי לנחות על החוף. אנשי רשת הריגול כינו אותה בינם לבין עצמם "מנחם". משלב זה ואילך, החלה שגרת עבודתם המעשית של אנשי ניל"י. לשם יצירת קשר עם המנאגאם היו יוצאים הם לחכות על החוף בערב, בימים אשר נקבעו מראש. כשהמנאגאם הייתה מגיעה, הייתה חולפת תחילה בשעות היום מול החוף, בדרכה לפגישה עם מרגלים ערבים בסוריה ולבנון. כשהייתה מול זכרון יעקב, היו אנשיה מביטים במשקפת לראות אם חלון הצריף בכרם משפחת אהרנסון פתוח. היה זה סימן לכך שהדרך פנויה. המנאגאם הייתה מגבירה את הוצאת העשן מארובתה, לסמן שהמסר נתקבל. בשעות הערב או הלילה הייתה שבה, היו יורדים ממנה אנשים ונפגשים עם אנשי ניל"י שחיכו להם על החוף, או בתחנה בעתלית. מפגש כזה היה מסוכן לשני הצדדים. רועים ערבים היו מסתובבים באזור, והייתה אפשרות להתקל בהם. חיילים טורקים היו עוברים על הדרך יפו - חיפה העוברת לאורך החוף והיו עלולים לחשוד באנשים המסתובבים בסביבות חוף הים בשעות לא סבירות בלילה (מנשה ברונשטיין, למשל, נתקל פעם בחיילים טורקים, אך ניצל כיוון שביקש מהם עזרה בחיפוש אחר פרה שאבדה). פעם אחת נורו יריות שעה קלה לפני המפגש. ליובה שניאורסון ולייבל ברנשטיין, שנחתו מן האונייה, שבו על עקבותיהם והמפגש לא נתקיים. לאחר מכן נתברר שהיורים היו ציידי שועלים ערבים שלא כוונו אל האונייה. בנוסף, היה חשש הטבעה (שלא התממש) מצוללות גרמניות, ובשל תוואי קרקעית הים באזור המפגש הקבוע, היה קיים גם סיכוי שהאונייה תתקע על החוף ולא תצליח להפליג, ועם שחר יתפסו כל אנשיה. האנשים היו נפגשים, ועל מנת למנוע טעויות בזיהוי בחשכה היו קוראים זה לעומת זה: "ניל"י!" - "טוביה!" (הסיסמה שנקבעה כתשובה, על שם בנו של יוסף לישנסקי; על פי גרסה אחרת: 'טוביון'), ואז היו מעבירים אחד לשני את המידע או החפצים שהיו צריכים להעביר. מהותה של ניל"י ויתרונה על פני כל גוף אחר ביישוב היהודי בארץ באותה עת היה הקשר הרציף והלא מצונזר עם גורמים מחוץ לאימפריה העות'מאנית. כך העבירה ניל"י לבריטים פרטי מידע צבאיים וכלליים על הנעשה בארץ לשם שימוש צבאי ופוליטי, וכן העבירה סכומי כסף גדולים ממצרים לשם סיוע ליישוב הרעב בתקופת המלחמה וההתעמרות העות'מאנית. פרט לכך, היו גם תוכניות אחרות לשימוש בקשר זה, אשר לא יצאו לפועל. מבנה הארגון ויחסים פנימיים ניל"י התפתחה, למעשה, מגרעין מצומצם שהלך והתרחב בשיטת "חבר מביא חבר". בתחילה, הוקמה ניל"י על ידי אהרן אהרנסון, אחיו אלכסנדר אהרנסון ועוזרו וידיד המשפחה אבשלום פיינברג. לאחר מכן גויסו לפעולה בני משפחה נוספים (כצבי אהרנסון) קרובים ורחוקים, ידידים רבים ופועלים בתחנת הנסיונות. [יוסף לישנסקי היה יוצא דופן בכך; הוא בא מרקע חברתי ותרבותי שונה: הוא היה בן העלייה השנייה, בניגוד לשאר אנשי ניל"י שהיו בני או צאצאי אנשי העלייה הראשונה, על כל מה שנובע מכך]. קשה להעריך את גודלו של ארגון ניל"י. במשך הזמן ננקבו מספרים שונים (גם על ידי חברי ניל"י עצמם), החל משלושים וכלה ב-200. הבדלי האומדנים נובעים מכך, שלא היה רישום כללי ומסודר של חברים, והיו אנשים רבים שלא היו חברי ניל"י באופן רשמי ולא השקיעו בה את כל מרצם, אך סייעו בדברים מסוימים. על פי אחת הספירות, מספר החברים בגרעין הפעילים המצומצם, שאנשיו השקיעו את מרצם בעיקר בפעילות הארגון, עמד, בשיא כוחה של ניל"י, על כ-23 חברים. בנוסף על חוסר הבהירות לגבי מספר החברים, חסרה גם היררכיה ברורה. כשאהרן אהרנסון העביר הוראות ממצרים, מילאו אותן. בארץ לא היה דירוג או היררכיה בין החברים. כל אחד מילא את תפקידו. שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי ריכזו את הפעילות ותיאמו את הגעת האונייה, אך למעשה לא הייתה בידם מרות כלשהי, והם הסתמכו על מילוי הוראותם מכוח הרצון המשותף לסילוק הטורקים. לא ידוע על בעיות משמעת מיוחדות שהתעוררו במשך קיומה של ניל"י, או על התקוממות או תלונות של חברים כלפי שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי - פרט לזו שתתואר להלן. שימי

11. העובדה שניל"י הורכבה מאנשים הקרובים לגרעין החברים שהקים אותה, גרמה להיעלמותו של אבשלום פיינברג בשלב מוקדם בפעילות הארגון להיות חשודה בעיני חלק מהחברים. אהרן ושרה אהרנסון, יוסף לישנסקי וליובה שניאורסון היו בין היחידים שידעו על מותו של פיינברג. הם הפיצו בין חברי ניל"י האחרים ידיעות על כך שנסע לאנגליה לקבל הכשרה כטייס בצבא הבריטי, אך בכל זאת, החשדות לא נעלמו: הסיפור נראה תלוש מהמציאות ולא אמין. כמו כן, פיינברג היה נוהג לכתוב מכתבים רבים (ראו אחד לדוגמה) אך לא הגיע אף מכתב ממנו, ודבר זה עורר תמיהה גדולה. החלו שמועות, על פיהן רצח יוסף לישנסקי את אבשלום פיינברג כשהיו בדרכם למצרים בינואר 1917. האיש שעמד מאחורי השמועות היה, ככל הנראה, צבי אהרנסון, אחיהם של שרה ואהרן, אולי מפני שלא ראה בעין יפה את קרבתו של לישנסקי אל שרה, אחותו. חשדות אלו הביאו לבסוף ליציאתו של נעמן בלקינד לדרום (ראו כאן), דבר שהמיט על ניל"י את קיצה. • ריגול • מטרתה של ניל"י במקורה, הייתה להעביר מידע לצבא הבריטי, ואכן כך נהגו: עוד ב-1915 כתב אבשלום פיינברג דו"ח לבריטי לנרד וולי, שמעולם לא הגיע אליו. גם אהרן אהרנסון, כשהגיע למגע עם הבריטים, עוד בלונדון, הכין מסמכים, חוברות וסיכומים אודות המצב בארץ ישראל מהיבטים שונים. כשנוצר לבסוף ערוץ הקשר דרך המנגם, התקיימה רשת בת עשרות אנשים, אשר פעלה בנקודות מפתח שונות בצבא העות'מאני ובמקומות רבים בארץ ישראל וסוריה. אנשיה היו פסיפס של החברה היהודית בארץ באותה תקופה. היו בה חקלאים ורופאים, אנשי העלייה השנייה והראשונה (אם כי ראשי הארגון היו, פרט ללישנסקי, בני העלייה הראשונה); יוצאי דופן היו שני אחים לא יהודים (מארוניטים). הם העבירו מידע לבריטים על הנעשה בארץ ישראל בכל ההיבטים: החל מתנועת כוחות טורקיים ומיקום כלי רכב, עד מחירי מצרכים. יוסף לישנסקי נהג לערוך מסעות בכל הארץ, לאסוף את המידע מהרכזים והמודיעים במקומות השונים: • בראשון לציון היה מרכז של ניל"י, ואותו ניהל נעמן בלקינד. הוא ריכז וערך את הידיעות מאזור הדרום, ובמיוחד - מחזית הדרום. הוא ניצל את היכרותו עם אנשי מפתח בצבא העות'מאני, ביניהם קצינים. • הרי דוגמה לדיווח שהועבר על ידו: "ראשון לציון, 19 מארס, לילה. מאחד-עשר תותחי-ההרים נשלחו שמונה לחזית, דרומה, ושלושה לשרונה, שכונת תל אביב. אני מצרף ציור המראה את עמדות הסוללות של התותחים האלה... רושן ביי, מפקד המחנה בירושלים, הוגלה לאנטוליה, מפני שמצאו אצלו שישים אלף לירות בזהב. המפקד הגרמני טילר וכל המטה שלו נהרגו בעזה על ידי פצצה מאוירון אנגלי". • באזור הדרום פעל סוכן נוסף חשוב של ניל"י. היה זה האגרונום אליהו רנא מזי"א. הוא צורף למטהו של המפקד הטורקי הבכיר בהג'ת ביי לצורך חקלאי, ומונה בנוסף להיות הצנזור הראשי של מכתבי החיילים הטורקים מן החזית. הוא היה אוסף פרטי מידע מעניינים, והיה מעבירם לנעמן בלקינד בראשון לציון. • בדמשק פעלו סוכנים רבים של ניל"י, בעיקר קצינים יהודיים בצבא העות'מאני. מרכז הפעילות בסוריה, איתן בלקינד, קצין בצבא הטורקי ואחיו של נעמן, בלט במיוחד באזור זה. הוא נחשב לנאמן לטורקים, והיה אחד משלושת הקצינים הארצישראליים הראשונים בצבאם. כך הצליח להשיג, למשל, את מחברת הצופן של תחנת האלחוט הגרמנית באזור. הוא גם נהג לציין מקומות הראויים להפצצה, לדעתו. הושגו תצלומים של מקומות בעלי חשיבות צבאית באזור, ומפה צבאית מעודכנת ומפורטת של סביבות דמשק. • עפולה היוותה מוקד פעילות מרכזי של הצבא הטורקי וצומת מסילות רכבת חשוב. כוחות רבים עברו בה מסוריה לדרום הארץ, והתקיימה בה פעילות צבאית רבה. העיר משכה את תשומת לבם של אנשי ניל"י, והם הפעילו בה סוכנים. החשוב ביניהם היה ד"ר משה ניימן, רופא בצבא הטורקי ובעל קשרים עם בכירים בו. הידיעות שהביא היו רבות-ערך באופן מיוחד. הוא דיבר שפות רבות, וביניהן גרמנית, טורקית וערבית, היה מתרועע עם קצינים מן הצבא הטורקי והגרמני, ואף שימש כמתורגמן ביניהם. ד"ר ניימן גם טיפל בבכירים עות'מאנים כאחמד ג'מאל פאשה, אנואר פאשה ועוד. הוא שאב מהם סודות, והעביר אותם למרכז בזכרון יעקב. כן נפגש וסעד עם שבויי מלחמה בריטים, אותם תחקר על מצבם כשבויים. שימי

12. בירושלים פעל, בין השאר, המהנדס נחום וילבושביץ', שהיה גיסו של אבשלום פיינברג. כמהנדס עירוני הייתה לו גישה למידע רב אודות העיר, והוא אכן העביר את מפת ירושלים לעתלית. פרט לכך העביר דוחות מלאי מידע על הנעשה באזור ירושלים (וילבושביץ' הועבר בהמשך לדמשק, להיות אחראי על אספקת מים לצבא הטורקי). מירושלים גם שלחו סוכני ניל"י לבריטים מידע על מיקומו של אחמד ג'מאל פאשה; כתוצאה מכך הפציץ ממטוס בריטי את המקום, אך ג'מאל פאשה לא נפגע. מן ההפצצה נהרגו 2 חיילים טורקים ושני סוסים. קשה לשער מה היה לו ניסיון ההתנקשות היה מצליח, אך, מן הסתם, היה זה הרה אסון עבור העות'מאנים. בעיני הבריטים הייתה ניל"י מקור מידע יוצא דופן באמינותו. אנשי המודיעין הבריטיים לא סמכו על אמינותם של הסוכנים הערבים שהפעילו באזור ארץ ישראל וסוריה, והמודיעין שסופק על ידי ניל"י נחשב לאמין ותפס במשך הזמן בו פעלה מקום בין המקורות החשובים בעיני הבריטים. חסרונה הגדול היה בכך, שהמידע שסיפקה היה מגיע לעתים קרובות באיחור גדול. מפגשים עם אוניית הקשר התרחשו בתדירות נמוכה, וכך אירע, שהמידע שהשיגה ניל"י - פעמים אף מידע שסוכני ניל"י היו הראשונים (בין המקורות הבריטיים) להניח עליו את ידם - התיישן פעמים רבות, או שהבריטים הצליחו להשיגו בדרכים אחרות. לשם כך נבחנו דרכי התקשרות אחרות (כאלחוט), אך פרט למשלוח יוני-דואר, ששיפר אך במעט את המצב, לא נעשה דבר. העברת כספים מצבו הכלכלי של היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היה בכי רע. בתחילתה הגיעו משלוחי כסף שנאספו על ידי יהודים במדינות אחרות. משלוחי כספים אלו לא הגיעו ליעדם בשלמות: הטורקים החרימו חלקים גדולים מתוכם. בנוסף, תנאי למשלוחי הכסף היה, שהכסף יגיע בשטרות לירות (ולא במטבעות). השלטונות הטורקיים ניסו לשמור על ערכה של הלירה בנייר, אך למעשה, שולמו עבורה (באוגוסט 1916) במגזר הפרטי רק 20 בישליקים (חמישית מערכה). בהמשך הדרדר המחיר עוד יותר, והגיע לפחות מחמישה עשר בישליקים. נוצר מחסור במצרכים חיוניים כסוכר, תה וגפרורים. במהלך המלחמה גוועו ברעב אלפי יהודים. הקש ששבר את גב הגמל עבור ניל"י היה גירוש תל אביב בתחילת אפריל 1917, ומיד לאחריו הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה, שגרמה להפסקה מיידית של כל הסיוע הכספי משם לארץ ישראל. הגירוש יצר רעב שכמותו לא הוכר עד אז בארץ. במכתב של יוסף לישנסקי (מה-18 באוגוסט 1917) לאהרן אהרנסון נאמר: "ילדים לעשרות מתים מדי יום ברחובות... מצב יהודינו כביום שצר טיטוס על ירושלים. חוששני שבקרוב אודיעך, כי אמוֹת שחטו את ילדיהן לאכילה. זה הוא המצב, יקירי, קרע שמים וארץ בצעקותיך ועזרה תן לנו. עזרה!!! יורדים יהודיך לטמיון וכל עינינו נשואות אליך, זכור את זה". כדי להקל על המגורשים ביצעה ניל"י שתי פעולות עיקריות: האחת בתחום המודיעין והשנייה בתחום הכספי. אחמד ג'מאל פאשה נודע כאדם חסר רגש, אך אכפת היה לו מה נאמר אודותיו. כשהתפרסם דבר הגירוש בעתונות שמחוץ לאימפריה העות'מאנית, קרא אליו את עסקני היישוב היהודים וציווה לשלוח מברקים המכחישים את דבר הגירוש (זאת בתמורה להקלות מסוימות במצב הגולים). במברקים נאמר כי "השמועות שהופצו... בדבר רדיפות היהודים כוזבות לחלוטין... כולם נמצאים במקומם... מבקשים מחדש להרגיע את ידידינו, שלא יהיו מודאגים משמועות השווא שהופצו על ידי העיתונים". אנשי ניל"י העבירו במהרה את העובדות לאשורן, ללא צנזורה, לפיקוד הבריטי במצרים. הידיעות פורסמו בעיתונות והביאו לשיפור מיידי במצב המגורשים. ייתכן מאוד כי הן גם מנעו גירושים נוספים משאר המקומות בארץ ישראל. עבור עזרה בתחום הכספי, החל אהרן אהרנסון לגייס סכומי כסף גדולים במצרים לשם משלוחים לארץ. למען מטרה זו החל לפעול במצרים בתחילת מאי 1917 ועד מיוחד, בו היו חברים עסקנים ארצישראליים ששהו במצרים בשנות המלחמה. אהרנסון לא שותף באורח רשמי בוועד, כיוון ששהותו במצרים הייתה סודית. לדעת אהרנסון, הוועד בזבז זמן בוויכוחים ודיונים מיותרים. לעסקני הוועד היה חשוב כיצד ייזכר שמם בספרי ההיסטוריה (כפי שהתבטא אהרנסון), והם שיחקו במשחקי כבוד מטופשים. החיכוכים בין אהרנסון לשאר הפעילים הציוניים היו קשים. הגדיל לעשות אחד מהם, שפתח ועד עזרה מתחרה. גם מנהיגים ציוניים מלונדון כחיים ויצמן נכנסו בסוד העניינים. ב-15 באפריל הגיע משלוח הזהב הראשון לעתלית, ולאחר מכן הגיעו משלוחי זהב בקביעות עם המנגם. בחישוב משוער, עד לכיבוש הארץ בידי הבריטים הועברו בין 20,000 ל-25,000 לירות טורקיות בזהב. הכסף נאסף מיהודים מכל רחבי העולם. הוקפד על שליחת הכסף במטבעות, שערכם היה רב הרבה יותר משל שטרות. על מנת לא לעורר חשד, הוקפד שמטבעות אלו יהיו מן השנים שלפני המלחמה. שימי

13. הכסף הועבר לידי ועד ההגירה בראשות מאיר דיזנגוף. הוועד דאג לחלק את הכספים לנצרכים. בתחילה היה הכסף מיועד לצורך הגולים בלבד. אחר כך הפציעה ההבנה כי כל יהודי הארץ סובלים מרעב (ראו מכתבו של לישנסקי לעיל), והכסף חולק גם לעניים שלא גלו. פרט לחלוקה ציבורית, נשלחו בעזרת המנגם כספים לאנשים פרטיים בארץ ישראל. גם כספים אלו עברו דרך ועד ההגירה. פעולות אחרות במשך קיומו של הקו עתלית - מצרים, עלו כמה מחשבות להעביר דברים אחרים במסלול זה. כך, אומן יוסף לישנסקי בהיותו במצרים בחבלה, והיו תוכניות בריטיות לפוצץ גשרים בארץ. בסופו של דבר הוחלט לא להשתמש בניל"י למטרה זו. תוכננה גם העברת נשק, אך לבסוף נגנז הרעיון. נוסף על כך, עלתה המחשבה להעביר במנגם שני צירים ארצישראליים לקונגרס שהתקיים באמריקה. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. פעמים אחדות הועבר מזון מיוחד (דוגמת יין ושוקולד, שבהם היה מחסור בארץ בתקופה זו) וכן סבון בקו זה עבור משפחת אהרנסון ומקורבייה. שרה ויוסף ביקשו מאהרן שלא ימשיך עם זה, כיוון שאין טעם להסתכן עבור סחיבת מזון מיותר, וכיוון שכך או כך אין טעם במשלוח: "סוכר, שמגיע אלינו מלוח ממש, גפרורים רטובים, שוקולד כתוש, יחד עם בורית זונלאיט (סבון sunlight)... בונבונים מעובים בזכוכית... צריך להשליך" (ממכתב של יוסף לאהרן). נפילתה של ניל"י בתחילת ספטמבר תפסו הטורקים יונת דואר שנשלחה על ידי שרה אהרנסון. ליונה הייתה מצורפת הודעה מוצפנת, שהטורקים לא הצליחו לפענח. תפיסת היונה לא חשפה את הרשת, אך כעת ידעו הטורקים בוודאות שישנה רשת ריגול הפועלת מתוככי הארץ. תפיסת שני מרגלים ערבים (שפעלו ללא קשר לניל"י) לא הניחה את דעתם. כך, כשיצא נעמן בלקינד על דעת עצמו למצרים, נתפס ונחקר כמרגל. ניסיונות לשחררו על ידי אנשי ניל"י כשלו, והוא חשף את שאר הרשת. הצבא הטורקי כיתר את זכרון יעקב בתחילת אוקטובר 1917, ועצר רבים מאנשי הרשת. ראשי הרשת וחברים בה עונו קשות. בסופם של העינויים ביקשו הטורקים להעביר את המעונים לחקירה ממושכת יותר בנצרת. שרה אהרנסון חששה מהמשך החקירות והעינויים, והתאבדה ביריית אקדח לפיה. היא מתה שלושה ימים לאחר מכן. לפני הירי הספיקה לכתוב מכתב המפרט מה לעשות לאחר מותה. במהלך החקירות בנצרת התאבד (או הומת; אין לדעת) ראובן שוורץ, שהטורקים חשבוהו בטעות לאחד מבכירי הרשת. יוסף לישנסקי הספיק להמלט, ואחריו נערך מרדף. לאחר שנדד בכל קצוי הארץ תפסוהו הטורקים, והא נשלח לכלא בדמשק. ב-16 בדצמבר 1917 נתלו נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי. אהרן אהרנסון נהרג אהרן אהרנסון, ששהה במשך כל אותו הזמן בחו"ל, המשיך לפעול באופן דיפלומטי עם הבריטים. בנוסף, הצטרף לחיים ויצמן ולחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפאריס לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב1919 התרסק מטוס שבו טס מצרפת לבריטניה בתעלת למאנש. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול מכוונת, אך מסתבר שאין זה כך: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות. זיכרון ניל"י ואנשיה נשמרים בדרכים רבות: ביתם של בני משפחת אהרנסון הפך למוזיאון של תולדות ניל"י. קרן אהרנסון ובית אהרנסון, שהפך למוזיאון לתולדות ניל"י, עוסקים היום באופן שוטף בהנצחה של ניל"י ואנשיה. בזכרון יעקב קיימים כמה מוסדות וגופים הנושאים את שם ניל"י או משפחת אהרנסון, בין השאר: בית הספר "ניל"י", בית הספר "החיטה" (לזכר אהרן אהרנסון), ערוגות רבקה (לזכר רבקה אהרנסון), קריית חינוך ע"ש אפרים ומלכה אהרנסון, מתחם בית התותחן בו ניצב גם מבנה (המבנה המקורי ממנו היו מאותתים לאוניה מנאגאם אם יכולה היא לבוא, על ידי מצב החלון - סגור או פתוח), שבשנת 2005 נחנכה בו תצוגה לזכרו של אלכסנדר אהרנסון. בשנת 2006 - וגם במהלך 2007 - שנת ה-100 לגילוי אם החיטה על ידי אהרון אהרנסון, נערכו מספר הרצאות וכנסים בנושא, חלקם על ידי מכון לחקר הדגניים שגם לו חלק בשימור מורשתו המדעית של אהרון אהרנסון. העשבייה של אהרון נמסרה לטיפול ומשמורת בעשבייה הלאומית בגבעת רם, ירושלים, והיא פתוחה לביקור של הקהל הרחב. כמו כן, מקדם מוזיאון ניל"י הוצאת ספרים שונים העוסקים בניל"י ובאנשיה. ארכיון בית אהרנסון עומד לרשות הציבור הרחב (בתאום טלפוני) ובמהלך השנים נכתבו ונכתבות עבודות אקדמיות ואחרות שונות תוך הסתייעות בו. הארכיון עבר בשנת 2006 מהלך של מחשוב הכולל סריקת כל החומרים בצורה מסודרת, כאשר המוזיאון מתעתד להעלות את החומר לרשת האינטרנט. אנדרטה לזכרו של אבשלום פיינברג מוצבת ליד צומת כפר הרא"ה. ספרים רבים נכתבו על המחתרת ועל אנשיה. היישוב ניל"י קרוי על שם ארגון ניל"י כולו, כפר אהרן על-שם אהרן אהרנסון, מרכז אבשלום על שמו של אבשלום פיינברג, ורחובות רבים בערי הארץ השונות - על שם הארגון ומנהיגיו. כמו כן, שירים נכתבו אודות המחתרת שימי

14. רמת הנדיב גני רמת הנדיב - פארק טבע רחב ידיים הנמצא מדרום לזכרון יעקב, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. סביב קברו של הברון ורעייתו עדה משתרע שטח של כ־4,500 דונם של גנים מטופחים. הברון ורעייתו נקברו בגני רמת הנדיב באפריל 1954 בטקס ממלכתי של קבורה מחדש. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום. גני רמת הנדיב מהווים מוקד משיכה למטיילים ולתיירים. באזור הגנים מצויים מסלולי טיול ואתרים ארכיאולוגיים. לאורך המסלול שזורים גנים לפי נושאים : גן המפלים, גן הוורדים, גן הדקלים, וגן הריחות. כמו כן, בגן ישנו אמפיתיאטרון בו נערכים קונצרטים בקיץ. בדרום הכרמל משתרע שטח פתוח של כחמשת אלפים דונם, הנמצא בחזקת משפחת רוטשילד ונקרא: יד לנדיב. השטח המקיף את גן הזיכרון מתאפיין ברמה הררית, הבנויה ברובה מסלעי גיר ועליהם אדמת טרה רוסה חומה-אדומה. במזרח משתפלת הרמה אל בקעה פורייה ועתירת כרמים. במערבה מסתיימת הרמה במצוק תלול שנחשפים בו סלעי דולומיט. בין שכבות הגיר והדולומיט יש סלעי טוף וולקאני חווארי צהבהב, הנחשפים בעמקי הרמה ובמרומי הצוק המערבי. הרמה עוטה ברובה צומח וחורש ים תיכוני נמוך וביניהם בולטות חורשות של אורנים וברושים. שימי מפת הגנים ברמת הנדיב

15. פארק הטבע:לאחר סיור בגנים מומלץ לשלב סיור בפארק הטבע, המהווה חלק בלתי נפרד מחווית הביקור באתר. שבילי הליכה מעגליים בדרגות קושי שונות מסומנים לנוחות המבקרים, ועוברים בנוף טבעי של צומח ובעלי חיים אופייניים לאזור, תוך שהם מזמנים ביקור בנקודות תצפית מרהיבות ובאתרים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. לאחר הליכה קלה אפשר לעצור לרגע ולהינפש במעיין שמימיו הקרירים מפכים כל השנה. שימי

16. משפחת רוטשילד משפחת רוטשילד היא שושלת בנקאים יהודית ממוצא גרמני אשר קיבלה במרוצת השנים תארי אצולה שונים, הן משלטונות האימפריה האוסטרו-הונגרית והן מהממשלה הבריטית. אחד מענפי המשפחה, ובייחוד הברון אדמונד דה רוטשילד התפרסם בזכות תרומתו הגדולה לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. שמעון פרס, בהיותו ראש ממשלה, צוטט באומרו על הרוטשילדים כי: "מעולם לא קמה משפחה אשר תרמה והקדישה כה רבות מהונה הפרטי ליצירת ההיסטוריה כמו משפחת רוטשילד". ההיסטוריה של משפחת רוטשילד תחילתה של השושלת במאיר אנשל רוטשילד (1744-1812). מאיר אנשל נולד בגטו היהודי שבפרנקפורט בשם מאיר אנשל בוייר, וכבר בנערותו נתגלה בו חוש עסקי מפותח. אביו, משה אנשל בוייר היה בנקאי וסוחר במטבעות, אשר ברשותו היה בית עסק קטן. בימי חייו של אביו, עבד מאיר אנשל בחנותו ועם מותו, עבר לעבוד כפקיד זוטר בבנק בבעלות יהודית בהאנובר. כעבור מספר שנים הפך מאיר אנשל לשותף משני בבעלות על הבנק וזמן קצר לאחר מכן מכר את חלקו על מנת לפתוח לו בנק משלו. כאשר הפך מאיר אנשל לבנקאי מצליח, הוא אימץ את סמל העסק המשפחתי - מגן צבוע אדום, כשם משפחתו החדש: רוטשילד (Roth Schild="מגן אדום") ומאז נושאת המשפחה בשם זה. הבנק אותו הקים מאיר אנשל התפתח עד מהרה והפך לרשת מוסדות פיננסיים ענפה, אשר מחזיקה סניפים בכל רחבי אירופה. כדי לשמר את כוחה הכלכלי של האימפריה הבנקאית אותה הקים, פיזר מאיר אנשל את חמשת בניו ברחבי היבשת, כדי שינהלו כל אחד את סניפי הבנקים שבתחומו. מאיר אנשל, ששם לו למטרה לשמור את הונה של המשפחה ולא לאפשר לו להתפזר, חיתן את בניו בנישואים אשר שרתו את מטרתו ולמעשה השאירו את ההון העצום בתוך המשפחה. חמשת בניו של מאיר אנשל היו: אנשל מאיר רוטשילד (1773-1855) - פרנקפורט סלומון (שלמה) מאיר רוטשילד (1774-1855) - וינה נתן מאיר רוטשילד (1777-1836) - לונדון קלמן מאיר רוטשילד (1788-1868) - נאפולי ג'יימס (יעקב) מאיר רוטשילד (1792-1868) - פריז סמלה של המשפחה מורכב מאגרוף קמוץ המוצב על גבי מגן אדום ובו חמישה חיצים המסמלים את חמשת בניו של מאיר אנשל. תחת המגן מופיעה ססמתם של בני המשפחה בלטינית: "Concordia, Integritas, Industria" - "אחדות, יושרה, שקידה" בשנת 1816 זכו ארבע מהאחים לתואר ברון מהשליט האוסטרי פרנסיס השני (שליטה האחרון של האימפריה הרומית הקדושה), האח החמישי, נתן, זכה בתואר בשנת 1818. לאחר קבלת תואר האצולה החלו מספר בני המשפחה להוסיף לשמם את הקישוריות "דה" ו-"פון" כדי לציין את ייחוסה הגבוה של משפחתם. בשנת 1885 הוענק לבנו של נתן, נתן מאיר רוטשילד השני (1840-1915) התואר "הברון רוטשילד" (מכאן גם כינויו: "הברון רוטשילד הראשון"), תואר שהפך לתואר אצולה רשמי בבריטניה. בתקופת התיעוש באירופה היוותה מערכת הבנקים של המשפחה את אחד היסודות הכלכליים האיתנים לביצוע המהפכה התעשייתית. מסילות ברזל הוקמו בסיוע המשפחה וממשלות שונות השתמשו בשירותי הבנקאות שלה למימון פרויקטים מיוחדים כגון כרייתה של תעלת סואץ. במרוצת השנים הפך השם רוטשילד למילה נרדפת לבנקאות ועושר רב. סמל משפחת רוטשילד שימי

17. רבים מבני המשפחה תמכו תמיכה כלכלית גדולה בהקמתו של היישוב היהודי בארץ ישראל ויהוד הארץ. הברון אדמונד דה רוטשילד היה פטרונן של מספר מושבות צעירות דוגמת ראשון לציון, יסוד המעלה וזכרון יעקב, ודאג למעטפת הכללית של צרכי היישובים הצעירים. וולטר רוטשילד, הברון רוטשילד השני, היה אחראי במידה רבה לפרסומה של הצהרת בלפור המביעה את הכרתה של ממשלת בריטניה בזכאותו של העם היהודי לבית לאומי. כתוצאה ממעורבותם הרבה בענייני היהודים, כמו גם עסקיהם הקורצים לעין, הייתה המשפחה מקור להתקפות אנטישמיות במרוצת השנים. אחת מבנות המשפחה אליזבת' דה רוטשילד נרצחה בידי הנאצים בשואה ורבים אחרים נרדפו במהלך מלחמת העולם השנייה. בנקים ואחזקות בבעלות המשפחה כיום מתחלקת המשפחה לשני ענפים עיקריים: הענף הבריטי והענף הצרפתי. הענף הבריטי מייסד הסניף הבריטי של הבנק של רוטשילדים היה נתן מאיר רוטשילד. הוא נולד בשנת 1777, והיה הבן השלישי של אנשל מאיר. הוא עקר לבריטניה ב1798 והתיישב במנצ'סטר שם עסק בסחר בטקסטיל, ב 1808 עבר ללונדון והשקיע בצורה נבונה בבורסה הבריטית את הכספים, שהעביר לו האציל הגרמני, וילהלם התשיעי. הוא נעשה במהרה לאחת הדמויות החשובות ביותר בבורסה הבריטית, ושירת את אנגליה בהעברת סכומי כסף רבים בכל רחבי אירופה, בעזרת אחיו. את רוב העושר שלו הוא הרוויח על ידי כך שהלווה כסף לאנגליה למימון המלחמה בנפוליאון בונפרט.נתן מאיר התחתן עם גיסתו של סר משה מונטיפיורי. הוא מת בשנת 1836. בנו הבכור והיורש החוקי של נתן היה ליונל נתן רוטשילד. הוא נולד בשנת 1808, והמשיך לנהל את העסק המשפחתי בלונדון. הוא הרוויח כסף רב מזה שמימן לאנגליה את מלחמת קרים ואת חפירת תעלת סואץ.הוא היה אחד מהמנהיגים של הקהילה היהודית באנגליה. הוא פעל למען מתן שוויון זכויות (אמנסיפציה) ליהודים באירופה. כמו כן, ליונל היה היהודי הראשון שנבחר אי פעם לפרלמנט הבריטי. בשל היותו יהודי, סירב ליונל להשבע את השבועה הנוצרית בטקס ההשבעה לפרלמנט. לכן, נמנעה ממנו הכהנה בפרלמנט (מספר פעמים), עד ששינו את החוק בנוגע להשבעה והסכימו לקבל את שבועתו של ליונל על ספר תנ"ך. הוא החל לכהן כחבר פרלמנט בשנת 1858. ליונל נפטר בשנת 1879.נתנאל מאיר, הבן של ליונל, שנולד בשנת 1840, היה מנהיג יהודי חשוב מאוד בבריטניה. כמו כן, הוא היה נשיא האיחוד של בתי הכנסת. נתנאל היה נגיד הבנק של אנגליה, ובשנת 1885 הוענק לו התואר לורד רוטשילד, הלורד היהודי הראשון בבריטניה. הענף הצרפתי הענף הצרפתי מורכב למעשה משני ענפים מקבילים. הראשון הוקם על ידי ג'יימס מאיר רוטשילד אשר יסד בהוראת אביו את "בנק רוטשילד" בפריז. לאחר מלחמות נפוליאון הוא מילא תפקיד חשוב במימונם של מפעלי רכבות וכריה אשר הפכו את צרפת למעצמה כלכלית. בניו של ג'יימס גוסטאב דה רוטשילד ואלפונס ג'יימס דה רוטשילד המשיכו לנהל את העסק שייסד אביהם, והם היו אלו אשר ממנו את דרישת השילומים של הכובשים הפרוסים עם שוך מלחמת צרפת-פרוסיה בשנות השמונים של המאה ה-18. הדורות הבאים במשפחה שימרו את העסק המשפחתי והפכו אותו עם השנים לאחד מהמובילים בבנקאות ההשקעות העולמית. התחרות המתמדת מול בנקים בבעלות ציבורית וחברות סחר גדולות (בעיקר מארצות הברית), הביאו את צאצאי הענף הצרפתי להודיע בשנת 2003 על איחוד עסקיהם עם דודניהם מהענף הבריטי, וזאת כדי ליצור ארגון גדול ורווחי יותר. הענף הצרפתי השני נוסד על ידי נתנאל דה רוטשילד (1812-1870). נתנאל, אשר נולד בלונדון, היה בנם הרביעי של מייסד הענף הבריטי של המשפחה, נתן מאיר רוטשילד, ונכדו של מייסד המשפחה מאיר אמשל. בשנת 1850 עבר נתנאל להתגורר בפריז, וזאת כדי לעבוד אצל דודו ג'יימס מאיר. אולם, בשנת 1853 עזב נתנאל את עסקי הבנקאות המשפחתיים, ורכש את "שאטו ברן מוטון", יקב קטן בצרפת. הוא שינה את שמו של היקב ל"שאטו מוטון רוטשילד" והפך אותו לאחד ממותגי היין המפורסמים בעולם כולו. בשנת 1868, רכש דודו של נתנאל, ג'יימס, יקב שכן בשם "שאטו לאפיט", ותוך זמן קצר הפך גם יקב זה לאחד ממפיקי היין היוקרתיים ביותר. העסק הצרפתי ספג מהלומה קשה בשנת 1982, כאשר ממשלתו הסוציאליסטית של פרנסואה מיטראן הלאימה את עסקי המשפחה והעניקה להם שם חדש. אולם הבארון בן ה-39 דוד דה רוטשילד, החליט שלא לנטוש את הענף בו עסקה משפחתו במשך יותר ממאתיים שנים, ויחד עם שלושה עובדים ומימון זעום של מיליון דולר בלבד, הקים מחדש את עסקי המשפחה שמחזיקים כיום בנתח גדול משוק ההשקעות העולמי. שימי

18. הענף האוסטרי בני המשפחה שהתמקמו בווינה, הקימו בשנות העשרים של המאה ה-19 בנק שהפך אותם לאזרחים מכובדים ונערצים. ההתרסקות של 1929 הביאה עמה תקופה קשה לעסקי המשפחה באוסטריה וראש הענף, לואיס פון רוטשילד עשה ככל שביכולתו להציל את הבנק. אולם, במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו בני המשפחה לוותר על רכושם, ובכלל זה הבנק המצליח אותו ניהלו, למוסרו לכובש הנאצי ולנוס מהמדינה. מספר בני משפחה נמלטו והשתכנו בארצות הברית. בשנת 1999 הסכימה ממשלת אוסטריה להשיב לידי צאצאי המשפחה כ-250 יצירות אומנות אשר הוחרמו בידי הנאצים. הענף האיטלקי הבן הרביעי של מאיר אמשל, קרל קלמן מאיר, שנולד בשנת 1788, התיישב בנאפולי וייסד שם את הסניף האיטלקי של העסק המשפחתי. סניף זה העניק הלוואות כספיות רבות למדינות איטליה השונות וגם למדינת האפיפיור. עם איחוד איטליה, חוסל סניף זה של העסק בשנת 1861. קרל קלמן מאיר מת בשנת 1855. היורש של קרל מאיר, אדולף קרל, חזר למשפחתו בפרנקפורט. הבנק שהוא ייסד היה הבנק הלאומי של אוסטריה. העסקים שלו התמוטטו בשל המשבר הפוליטי, הכלכלי והמדיני שאוסטריה הייתה בו לאחר מלחמת העולם הראשונה. הענף הגרמני בשנת 1901 משלא נמצא יורש זכר לנהלו, נסגר ענף הבנקאות המשפחתי אשר בפרנקפורט לאחר יותר ממאה שנות פעילות עסקית. רק בשנת 1989, לאחר השקעה משותפת של הסניפים הבריטי והשווייצרי של הבנק המשפחתי, נפתחה מחדש הנציגות בפרנקפורט. מבני משפחת רוטשילד מאיר אמשל (1812–1744) - סוחר בכסף ובמטבעות. נתן מאיר (1836–1777) - השקיע את כספי אביו, מאיר אמשל, בניירות ערך בבורסה הלונדונית. הוא הצליח בעיסוקיו, ונעשה מומחה בעל שם בתחום השקעות הון. אחיו הקימו בנקים בנאפולי, פרנקפורט, פריז ווינה. ליונל נתן - בנו של נתן מאיר. ניהל את עסקי הסניף הלונדוני של המשפחה, ובמקביל עמד בראש המאבק למען השגת שוויון זכויות ליהודי בריטניה. נתנאל מאיר (1915–1840) - בנו של ליונל נתן. היה ממנהיגי יהודי בריטניה, נגיד הבנק הממלכתי ונשא תואר לורד – הלורד היהודי הראשון במדינה זו. ג'יימס יעקב (1868–1792) - אחיו הצעיר של נתנאל מאיר. ייסד בפריס את חברת "האחים רוטשילד" ותמך באינטרסים של הקהילה היהודית בצרפת. בנימין אדמונד (1845-1934) - בנו של ג'יימס יעקב, ידוע בכינוי "הנדיב הידוע". תומך עיקרי ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה. מוריץ דניאל אופנהיים נהג לצייר את בני משפחת רוטשילד וזכה לכינוי "הצייר של הרוטשילדים". הנצחת זכרם של הרוטשילדים במפת ישראל הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הנציח את בני משפחתו בשמות של המושבות שהוא טיפח ותמך בהן : זכרון יעקב נקראת על שם אביו, יעקב ג'יימס מאיר רוטשילד; מזכרת בתיה נקראת על שם אמו. על שמו של מייסד שושלת הרוטשילדים, מאיר אנשל רוטשילד נקרא המוסר החינוכי מאיר שפיה. המושבה בת שלמה נקראת על שמו של שלמה, מייסד הענף של רוטשילדים באוסטריה. על שמו של אדמונד ג'יימס (בנימין) רוטשילד נקראים : בנימינה, גבעת בנימין, קריית בנימין – שכונה בעמק זבולון בתחום קריית אתא, גן ציבורי "גן בנימין" בלב חיפה, מרכז תרבות חשוב "בית רוטשילד" על רמת הכרמל ואחד הרחובות הראשונים והסואנים של תל אביב "שדרות רוטשילד". על שם אשתו, עדה, נקראת גבעת עדה, בעבר מועצה מקומית וכיום חלק מבנימינה. כמו כן, היישוב שדמות דבורה שבגליל התחתון, נקרא על שם אשת בנו של אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, דורותי (דבורה) דה רוטשילד. שימי

19. אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (19 באוגוסט 1845 - 2 בנובמבר 1934), בן למשפחת רוטשילד, תומך עיקרי ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה. ידוע בכינויים "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב". בישראל, הכינוי הברון רוטשילד מתייחס בדרך כלל אליו, אף שהיו ברונים אחדים במשפחת רוטשילד. בין המושבות שתרם להן: רחובות, זכרון יעקב, ראשון לציון ומזכרת בתיה. ביוגרפיה אדמונד ג'יימס רוטשילד נולד בשנת 1845 בצרפת, כבנו השלישי של ג'יימס יעקב רוטשילד - ראש הענף הצרפתי של משפחת רוטשילד. בניגוד לשני אחיו הבוגרים, לא היה אדמונד ג'יימס רוטשילד מעורב ישירות בענייני הבנקאות של משפחתו, ונודע כחובב אומנות ותרבות. עם תחילת הפוגרומים ברוסיה בשנות ה-80, הושיט יד לנפגעים. בשנת 1881 היה פעיל בעמותה שסייעה ליהודים, ובעיקר ליהודי רוסיה, להגר לארץ ישראל. לאחר מכן התחיל לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל, דחף את רוטשילד להשקעת כספים רבים בהן ולמעורבות רבה בחייהן. תחילה עזר למושבה ראשון לציון, כאשר הייתה על סף ההתפרקות. בשנת 1882 הוא סייע למתיישבים הראשונים של המושבה על-ידי חפירת באר. בהמשך הרחיב את תחום העזרה שלו ומימן את כל המושבות החדשות; אלמלא עזרתו, היה חשש כבד להתפזרות המתיישבים. היות שבתחילה נמנע מפרסום שמו בפומבי, זכה לכינוי "הנדיב הידוע". הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין – גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי. על-מנת להבטיח שיבוצע שימוש נבון ויעיל בכספיו, מינה אדמונד ג'יימס רוטשילד פקידים משלו לחלק מהמושבות בארץ ישראל, והם פיקחו על הקצאת הכספים. בין המושבות ששלח אליהן את פקידיו היו ראשון לציון, עקרון (כיום מזכרת בתיה) וראש פינה. הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד, ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. אף על-פי שמעורבותו של רוטשילד אפשרה למושבות את המשך קיומן, התנהגותה של הפקידות ואופי המשטר שנוצר סביבם קוממו את המתיישבים נגדו. בסופו של דבר, בשנת 1901 ביטל הברון רוטשילד את שיטת הפקידות, העביר את המושבות הראשונות לידי חברת יק"א והוסיף כספים לניהול, המשך פעילות, פיתוח והרחבת היישובים החדשים. בשנת 1923 הוא הוציא את מפעליו בארץ ישראל מידי יק"א, והקים את החברה פיק"א בהנהלת בנו, ג'יימס ארמן רוטשילד. הברון רוטשילד נפטר בפריז ב-2 בנובמבר 1934, ונקבר בבית הקברות פר לשז שבעיר. בשנת 1954 הועלו עצמותיו, ועצמות אשתו עדה ארצה, ונטמנו ברמת הנדיב שליד זכרון יעקב. שימי

20. תרומתו לבית הלאומי ומורשתו הברון סייע לבניין הבית הלאומי בשני אופנים: רכישת אדמות. בתקופת העלייה הראשונה היה הברון רוטשילד עסוק ברכישת אדמות מידי הממשלה הטורקית ומידי הערבים, ויחד עם החברות יק"א ופיק"א הצליח להכפיל את כמות האדמות שבידי היהודים. נטילת החסות על המושבות. המושבות הראשונות חוו קשיים רבים ונקלעו לגרעון כלכלי שהעמיד את קיומן בסכנה. הברון רוטשילד נעתר לפניית גורמים בארץ ובעולם והחליט לתמוך במושבות, מה שנודע כמשטר האפוטרופסות של הברון רוטשילד, באמצעות מנגנון מנופח של פקידים צרפתיים שהעבירו את המושבות בעיקר לייצור יין. תוך תקופה קצרה היו אנשי הברון אחראים לכל התחומים בחיי האיכרים. פעולתו שלו במבט לאחור, למרות שהיו בה מגרעות רבות, סייעה רבות להתפתחות ההתיישבות בארץ ישראל ולחיזוקה הכלכלי. תמיכתו במושבות במשך כ-20 שנה איפשרה את התפתחות המושבות שנעשו לדגל בהתפתחות עבודת האדמה והתעשייה בישראל (יקבים, תעשיות בשמים, מטעי זיתים, שקדים, פרי הצבר, תחנות נסיוניות, דרכים, כבישים ועוד.) תמיכתו במושבות הסתיימה כאשר העביר את ניהולם ליק"א, חברה להתיישבות יהודית מיסודו של הברון הירש. ביקוריו של הברון רוטשילד בארץ ישראל היוו אירועים חשובים מאוד בחיי היישובים הראשונים. הוא ביקר בארץ חמש פעמים: פעם ראשונה בשנת 1887 כאשר הוא היה בן 42, ופעם אחרונה בשנת 1925 כשהוא היה בן 80. בשנת 1929, נבחר לנשיא הכבוד של הסוכנות היהודית. בין "מושבות הברון" ניתן למנות את המושבות -'זכרון יעקב' (על שם אביו) 'מזכרת בתיה' (על שם אמו), ראשון לציון, בנימינה (על שמו) ועוד בתקופה האחרונה של חייו, מימן אדמונד ג'יימס רוטשילד חפירות ארכאולוגיות רבות בארץ. כמו כן, הוא סייע לחיים ויצמן בזמן השגת הצהרת בלפור. אדמונד ג'יימס רוטשילד לא הפסיק את מעורבותו בחיי המושבות, עד מותו. הברון רוטשילד נפטר בשנת 1934. בזמן חייו, הוא השקיע יותר מ-5,000,000 לירות סטרלינג בפיתוח היישובים הראשונים, במשך 18 שנים. רכש כ-500,000 דונם של אדמה בארץ ישראל, ועל שטח זה נבנו כמעט שלושים יישובים והוקמו מפעלים, יקבים ובתי חרושת. בשנת 1957 הועבר כל הרכוש של חברת פיק"א למדינת ישראל. צאצאיו של אדמונד ג'יימס רוטשילד עד היום מממנים מפעלים שונים בארץ, על-ידי הכספים של "קרן רוטשילד" : השקעות רבות ב"חברה לפיתוח קיסריה", "החברה לישראל" וקו צינור אילת אשקלון (קצא"א). על שמו של אדמונד ג'יימס (בנימין) רוטשילד נקראים : בנימינה, גבעת בנימין, קריית בנימין – שכונה בעמק זבולון בתחום קריית אתא, גן ציבורי "גן בנימין" בלב חיפה, מרכז תרבות חשוב "בית רוטשילד" על רמת הכרמל ואחד הרחובות הראשונים והמרכזיים של תל אביב - שדרות רוטשילד. שימי

21. שוני מבצר שוני - פארק ז'בוטינסקיפארק ז'בוטינסקי שוכן למרגלות רמת הנדיב, על אם הדרך המובילה מבנימינה לזכרון יעקב. האזור מרהיב עין, טובל בכרמי גפנים שיבולם מוצא את דרכו אל היקבים המפורסמים שמסביב. המקום שנקרא במקור שוני, ידע שפע ושגשוג כבר בתקופה הרומית, כפי שמעידים הממצאים שהתגלו בו, הכוללים תיאטרון. בתקופה העות'מאנית נבנה כאן מבנה גדול, בצמוד לתיאטרון. בין השנים 1914 ל- 1947, שימש המקום כבסיס לגרעיני התיישבות חלוציים וליחידות הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). קרן קימת לישראל חיזקה ושיפצה את המבנה וטיפחה את אתר שוני והפכה אותו לפינת חמד. מסביבו הוכשר פארק לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, ובו 160 דונם של מדשאות רחבות ידיים, שולחנות לפיקניק ורחבות חנייה. מרכז השדה החינוכי של קק"ל הנמצא בפארק הוא אחד המרכזים בהם מתארחים, בני נוער מהארץ ומהתפוצות ומחזקים את זיקתם לארץ ולנופיה, לומדים על תולדות המקום ומסיירים בסביבה. מן הפארק יוצא שביל טיול רגלי לעין צור ולחירבת אום אל-עלק שברמת הנדיב. הבילוי בפארק חופשי, ללא תשלום. בתחומי הפארק נמצא אתר שוני, המציע ביקור בתיאטרון הרומי, במוזיאון ארכיאולוגי, במוזיאון אחיעם לפיסול, ובחדר תצוגה היסטורי המתעד את קורות לוחמי אצ"ל במקום. הכניסה לפארק חופשית במשך כל שעות היום. המוזיאונים אחיעם והארכיאולוגי פתוחים בימים א-ה מ - 15.00-9.00 , יום ששי מ - 12.00-9.00 בשבת ובחגים מ - 15.00-9.00 . גלגולו של מקוםבתקופת ההתנחלות נכלל אזור שוני בנחלת שבט מנשה. משערים שכאן שכן כפר שומי, שנזכר בתלמוד הירושלמי. בתקופה הרומית (מאות 3-2 לפה"נ) זכה המקום לפרסום רב בשל מעיינותיו השופעים. מכאן יצאה בעת ההיא אמת מים שהוליכה את מי מעיינות שוני לעיר הגדולה קיסריה. המקום היה כנראה יפה ונעים במיוחד, שכן תושבי קיסריה והסביבה נאספו בשוני ל"חגיגות מים" שנשאו אופי שמח במיוחד. בחפירות הארכיאולוגיות שביצעה קרן קימת לישראל, בראשות הארכיאולוג אלי שנהב ובתאום עם רשות העתיקות, נחשפו באתר בריכות גדולות ששימשו לרחצה ואמות שהוליכו אליהן מים. רצפות הבריכות רוצפו בפסיפס נאה. בחפירות נחשף גם התיאטרון הרומי המרשים. בריכות המים הגדולות מוקמו מאחורי הבמה, כך שהן נשקפו לעיני הצופים שישבו על ספסלי התיאטרון. בחפירות שוני מצא גם פסל נפטון אל הים. בחדרי האתר נחשפו כלי מנתחים ומטבעות זהב.בשלהי התקופה הביזנטית ירדה שוני מגדולתה. מושבי התיאטרון נהרסו, ובמקומם נבנו מתקני תעשייה. אחד מהם הוא בית בד גדול, שחלקיו העיקריים מוצגים כאן לראווה. מאוחר יותר, במאה ה- 12, ביצרו הצלבנים את המקום. המבנה שנראה כיום בשטח הוקם בתקופה העות'מאנית (המאה ה- 18). חדריו מנצלים את קמרונות המבנה שתמך במושבי התיאטרון, ועל כן הם יוצרים צורה של חצי גורן עגולה. במעברי התיאטרון נבנו חדרים אחדים, והוקמה חומה שכללה בתחומה את הבמה. בשלהי התקופה העות'מאנית היתה שוני בבעלות סלים חורי, בן למשפחה שישבה בלבנון. חורי קנה את אדמות שוני וסביבתה ונטע עצי תות רבים, מזון ל"תולעי משי". המקום נודע אז גם בשם חירבת מיאמס, שם שאולי משמר את זכרם של חגיגות המים מן התקופה הרומית.ההתיישבות היהודית בשוניחברת יק"א, החברה שניהלה את מושבות הברון רוטשילד ואדמותיו, רכשה בשנים 1912-13 את שוני כחלק מאדמות אום אל-עלק. הרעיון שעמד ביסוד הרכישה היה יצירת רצף התיישבותי בין האדמות שנרכשו למושבה בנימינה לבין אזור זיכרון יעקב. בשנת 1914 התיישבו במבנה של שוני צעירים בני איכרים מזיכרון יעקב - "הגדעונים". הם כינו את המקום בשם "גבעת בנימינה", לכבודו של הברון רוטשילד. ארגון "הגדעונים" היווה בסיס להקמתה של מחתרת ניל"י, שבראשה עמד אהרון אהרונסון. מלבד "הגדעונים" ישבו בשוני קבוצות פועלים שעסקו בין היתר בסלילת הכביש מזיכרון יעקב לשוני ולחדרה. מלחמת העולם הראשונה קטעה את מאמצי ההתיישבות במקום. ב- 1919 חודשה פעילות הברון רוטשילד בשוני, ובמשך שלוש השנים הבאות הוכשר כאן הגרעין של מייסדי בנימינה. במקום מתיישבת קבוצה מבני המושבות הוותיקות ויוצאי הגדודים העבריים העוסקת בייבוש ביצות, גידולי פלחה, שקדים וזיתים. לאחר ייסוד המושבה בנימינה ב- 1922 המשיכה שוני להתקיים עוד זמן מה כמרכז להכשרה חקלאית ואנשי ההכשרה המכונה "גבעת בנימין" מייסדים את המושבה בנימינה. שימי

22. אך בשנת 1925 חוסל המשק במקום ושוני נעזבה. במסגרת התיישבות "חומה ומגדל", עלתה בשנת 1939 קבוצת מתיישבים מארגון בית"ר והקימה את תל צור על הגבעה שבין שוני ורמת הנדיב. המקום המבודד היה אידיאלי לעריכת קורסים לשימוש בנשק ולאימונים של יחידות האצ"ל. שנה מאוחר יותר עברו אנשי תל צור למבנה של שוני, ובשל כך נערכו במקום גם אימונים צבאיים. שיגרת האימונים הופסקה ב- 16 באוגוסט 1945, כאשר הצבא הבריטי פרץ לשוני ואסר 20 איש מחברי האצ"ל, שנשפטו מאוחר יותר לתקופות מאסר ארוכות. שוני שימשה כבסיס מבצעי ליציאה לפעולות רבות, ביניהן התקפה על מחסן הנשק של מחנה 80 (ליד פרדס חנה) והתקפות על תחנות משטה בריטיות. מכאן יצא הכוח למבצע המפורסם ביותר של האצ"ל - הפריצה לכלא עכו ב- 4 במאי 1949, שבמהלכה שוחררו אנשי אצ"ל ולח"י ממאסרם. אתר שוני עמד מוזנח במשך שנים רבות עד שבשנת 1986, במסגרת פעילות המועצה הארצית לשימור אתרי ראשית ההתיישבות, החלה קרן קימת לישראל במבצע להצלת המבנה. לאחר שהמבנה חוזק ושוקם הפך המקום, בשיתוף עם עמותת שוני, לאתר לאומי שוקק חיים במרכזו של הפארק לזכרו של זאב ז'בוטינסקי. בפארק המטופח הוקצה מקום מיוחד לזכר פורצי הכלא בעכו, שבו ניצבות כיום המצבות המקוריות שציינו את מקום קבורתם של הפורצים לאחר שהוחלפו על ידי משרד הביטחון במצבות של צה"ל. סיור בפארק ז'בוטינסקי בשונימאחורי שער הברזל מקדם את פני המטיילים פארק רחב ידיים, עטור מדשאות, עצים גדולים ונותני צל, שולחנות פיקניק ומתקני שירותים. במבנה החאן הגדול יש חדר תצוגה, לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, ותערוכה של צילומים המתעדים את עברה של שוני. בחדר זה מוצג סרט וידאו. חלק ניכר מהממצאים של החפירות מוצג במוזיאון הארכיאולוגי המצוי במבנה. פרט לכלים היומיומיים כסירי בישול, קערות, פכים וקנקנים מוצגים בו גם חפצי חן המציתים את הדמיון: כלי זכוכית מעודנים, בקבוקי שמנים ובשמים, אוסף מקטרות, נרות שמן מעוטרים, תכשיטים, אבזמי ברונזה מעוטרים לקישוט ולטוגות. כמו כן מוצגים שרידים של כלי רפואה וכן פסלון חזיר ברונזה, סמל הלגיון הרומי העשירי. גולת הכותרת של התצוגה היא פסל מרהיב של האל נפטון- פוסיידון, אל הימים והאגמים המתחבר לפולחן המים במקום.. מוזיאון אחיעם לפיסול מציג כ- 90 פסלי אבן, ברונזה ועץ של הפסל אחיעם שושני. הם מוצגים בחלקם בחדרי המבנה ובחלקם מחוץ לו, באזור שבו היו בריכות המים. אחיעם נולד ב- 1916 ליד יבנאל ואת פסליו יצר בסטודיו שלו בפריז. יצירתו עוסק במגוון נושאים, שהבולטים שבהם הם פסלי נשים, אמהות, ראשים, דמויות מהתנ"ך, מנגנים בכלי מוסיקה ופסלים המאנישים רגשות ומצבים אנושיים ("אבל" ו"שואה", "מלחמה" ועוד). בחצר המבנה נמצאים שרידי התיאטרון הרומי, ומעליהם שרידי התיאטרון מן התקופה הביזנטית. רחבת האורקסטרה (מקום המקהלה) נשמרה בשלמותה, דבר שלא נמצא בשום תיאטרון רומי אחר בארץ. במרכז הרחבה נותר לוח שיש, ששימש כנראה מקום מזבח לאל, אולי לאל היין דיוניסוס. המושבים של התיאטרון שוחזרו על ידי קק"ל והוא משמש לאירועים שונים, ביניהם פסטיבל היין השנתי. גשר העץ שמימין למבנה עובר מעל בית בד מן התקופה הביזנטית. המדרגות מובילות למרפסת התצפית, שממנה ניתן להשקיף על המבנה המעוגל של שוני, על כרמי הענבים שבשדות מסביב ואל נופי עמק נחל תנינים. למרפסת צמודה מסעדה. מוזיאון האצ"ל בשוני לאחר שהברון רוטשילד רכש את המקום לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא שימש כבסיס לגרעיני התיישבות חלוציים ובכלל זה עברו כאן הכשרה חלק ממיסדי בנימינה. מתחילת שנות ה-30 פעלו כאן אנשי בית"ר, ומשנת 1939 המקום שימש אותם לאימונים והכשרת לוחמים. כאן התקיימו קורסי המפקדים של האצ"ל, ומכאן יצא הכוח לפריצה לכלא עכו. במבנה הגדול יש חדר תצוגה לזכרו של זאב ז'בוטינסקי ותערוכת צילומים המתעדים את עברה של שוני. במקום מוצגת מצגת המספרת את קורות המקום,הכשרת מפקדי האצ"ל והיציאה לפעולת פריצת כלא עכו. שימי

23. פארק אלונה-מי קדם במי קדם-פארק אלונה נקבת מים שהיא חלק ממפעל מים קדום שפעל באזור בתקופה הרומית-ביזאנטית. מפעל המים בא לתת מענה לצורך הולך וגובר במי שתיה ובמים לחקלאות כתוצאה מגידול משמעותי באוכלוסיית העיר קיסריה העתיקה.  אזור אלונה מאופיין בנוף גבעי רך, המכוסה ברובו בחורש טבעי, יער ושטחים חקלאיים. השטחים החקלאיים המעובדים והנטועים פולשים בעדינות אל שטחי הבתה והחורש הטבעי. במבט מלמעלה נראה האזור כמו אצבעות ירוקות המשתלבות אלה באלה, בהרמוניה בין האדם לבין הטבע.משרד גרינשטיין הר-גיל, ביוזמת המועצה האזורית אלונה, הכין תכנית אב לפארק אלונה בשטח של כ - 30 אלף דונם הכולל בתוכו גם מספר ישובים. התוכנית הוכנה ב"רוח" של שמירה על שטחים פתוחים . הענין העיקרי בפארק אלונה מבוסס על שלוב מענין של חורש טבעי, יערות, שטחים חקלאיים ושרידי מערכת המים הרומית העתיקה. מיקומו של הפארק, מזרחית לבנימינה, בין מטרופולין חיפה לבין גוש דן, הופך אותו לאזור בעל פוטנציאל רב לפעילויות נופש ותיירות.מערכת הובלת המים העתיקה, באורך כולל של כ - 23 ק"מ, היא מפעל מים מתוחכם ומרהיב שהוקם בתקופת הרומאים, במטרה לספק מי שתייה לעיר לקיריה (קיסריה) שמספר תושביה, דאז, מוערך ב - 17,000. מערכת המים מתחילה במעיינות צברין במזרח (בסמוך לישוב עמיקם) ומגיעה עד לקיסריה. מערכת המים כוללת נקבת מים תת-קרקעית, תעלות מים פתוחות ואקוודוקט. מתכנני המפעל לקחו בחשבון את הפרשי הגובה, את אילוצי פני השטח ואת הגיאולוגיה של האזור. הם שלטו בטופוגרפיה המקומית וניצלו באופן מקסימאלי את כמויות המים, זרימתם התת-קרקעית ואיכותם. על מנת לנצל במלואן את כל האפשרויות שסיפק האזור, חדרו המהנדסים הקדומים אל ההר וחפרו בו פירים במרחקים של כ- 50 מ' זה מזה. ניקבה שחיברה ביניהם אפשרה את הולכת המים. פרויקט פארק אלונה מי-קדם התמקד בשיקום ושימור קטע באורך של כ - 300 מ' של ניקבת המים התת -קרקעית, העתיקה, החצובה בסלע, בה זורמים מים, עד היום. פתחי .הירידה והכניסה אל הניקבה מהווים את מוקד המשיכה המרכזי בפארקהניקבה נוקתה מהסחף והעפר כדי לאפשר בה הליכה זקופה. הירידות אל הניקבה הוסדרו ועוצבו, מגרשי חנייה הוכשרו, נסללו שבילי הליכה, נבנו אזורי ישיבה ותאטרון פתוח קטן. המבקרים המגיעים לאזור יכולים לבחור בין האפשרות של כניסה אל תוך מערכת המים והליכה בתוך הניקבה התת-קרקעית לבין הליכה במסלול עילי, על פני הקרקע.הפארק שהוקם על פני הקרקע, מעל הנקבה התת-קרקעית, מזכיר באופיו נחל. השביל מתפתל ברכות ולאורכו צמחיית נחלים וחלוקי נחל. עצי ערבה ותאנה, הנטועים סביב כל פתח כניסה לנקבה, מדגישים את הקצב הקבוע של הכניסות.יזמי הפרויקט: מועצה אזורית אלונה, הקרן הקיימת לישראל והחברה הממשלתית לתיירותאדריכל אחראי במשרד: טלי מרק כיום מציע האתר מסע מרתק בתוך הנקבה המוארת - הליכה במים בעומק של כחצי מטר, בקומה זקופה ובליווי הדרכה. מומלץ להצטייד בנעליים ובבגדים נוחים להליכה במים וכן בפנסים. שימי

24. חוות אהרונסון חוות הניסיונות החקלאית הראשונה בארץ שהקים אהרון אהרונסון בעתלית פעלה בין השנים 1910-1914. היא שימשה במלחמת העולם הראשונה בסיס עיקרי לפעולות ארגון המחתרת ניל"י. היוזמה להקמת החווה באה מהמנהיג הציוני אוטו ורבורג, שהיה מדען בעל שם בינלאומי בנושא הבוטניקה. כששימש ראש הוועדה הארצישראלית של ההסתדרות הציונית, הוחלט להקים בארץ תחנת מחקר שתבצע ניסיונות חקלאיים ותדריך את המתיישבים החדשים במושבות. אהרונסון נבחר למשימה כמי שהיה כבר ידוע כמדען, בעיקר בעקבות גילוי "אם החיטה". אהרונסון יצא לארה"ב וגייס תמיכה ממשרד החקלאות האמריקני וכן תרומות מיהדות ארה"ב. בשובו הקים את החווה ובה בין השאר בניין בן שתי קומות ששימש למעבדה ולמשרד. כמו כן הוקמו מבני משק. במשך ארבע שנות פעולתה, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נבחנו בחווה גידולים שונים ונעשו ניסיונות להתאימם לארץ. כמו כן נוסו בה כלים חקלאיים שונים. כמו כן פותחה בה משתלה של עצי יער. במבנה הוקמה גם ספריה מקצועית. עם פרוץ המלחמה הפסיקו התרומות להגיע והפעילות המדעית בחווה הצטמצמה מאד. זמן מה אח"כ הפכה התחנה למרכז פעילותה של מחתרת ניל"י. עובדי התחנה הסתובבו ברחבי הארץ, כביכול מטעם החווה, ואספו מידע על ריכוזי הצבאות הגרמני והתורכי והעבירו אותו לבריטים דרך התחנה בעתלית. ספינה בריטית היתה מגיעה ממצרים לחוף עתלית ואוספת את המידע שאספו אנשי ניל"י. כשהדבר הפך מסוכן העבירו מידע באמצעות יוני דואר. יונה אחת נתפסה ומאז החל מחול שדים נגד אנשי ניל"י. התורכים הגיעו גם לחווה בעתלית וזרעו בה הרס רב. עשרות שנים עמד המקום שומם. ב-1965 שוקם המקום ונפתח בו מחנה קבע של תנועות הנוער. המקום מוחזק על יד אגף הנוער של משרד החינוך. אהרון אהרונסון שדרת דקלי הוושינגטוניה שימי

25. מחנה ההעפלה בעתלית "ההעפלה הינה אחד המפעלים הגדולים והחשובים בתולדות הקמת מדינת ישראל והתבססות היישוב העברי בארץ. לכן, יש לעשות הכל על מנת להנציח את כל מי שהיה קשור למפעל אדיר זה". כך אומרת המועצה לשימור אתרים, שהקימה באתר מחנה המעפילים בעתלית את מאגר המידע הלאומי "בנתיבי העפלה", ובו פרטיהם של מעפילים בים, באוויר וביבשה, פעילי העפלה, עצורי כל המחנות המעפילים בארץ ומחוצה לה, נתונים על אניות המעפילים ועוד. במלאת 70 שנה לראשית מפעל ההעפלה פונה המועצה לכל מי שהיה לו חלק בנושא להעביר את פרטיו למאגר המידע, על מנת להשלים בהקדם האפשרי את בסיס הנתונים. רקע היסטוריה"העפלה" - העלייה הבלתי חוקית לא"י בתקופת המנדט הבריטי - היתה תקופה הרת גורל בתולדות עם ישראל, והיוותה את שיא מאבקו של היישוב בארץ לעצמאות. עשרות אלפי יהודים - פליטי השואה באירופה ופליטי רדיפות בארצות ערב - סיכנו חייהם ותוך מאבק בלתי מתפשר, סבל רב ורבים שקיפחו את חייהם בדרך, המשיכו להגיע ארצה, למרות שעריה הנעולים, מתוך תקווה להקים בה מחדש מולדת לעם היהודי. ה"העפלה" המאורגנת, החלה בשנת 1934 ונמשכה עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.מאמץ זה הפך לחוד החנית של מאבק המחתרות בארץ, גיבש והגביר כוחו של היישוב לקראת מלחמת השחרור, והיה הגורם המרכזי בהשפעה על דעת הקהל העולמית להכיר בזכותם המדינית והמוסרית של היהודים על א"י, ולהביא לעזיבת הבריטים את הארץ. במשך תקופה זו הגיעו ארצה בדרך לא דרך - באוויר, בים וביבשה - יותר מ-120,000 מעפילים, שהיוו כחמישית מכלל אוכלוסיית הארץ עד הקמת המדינה. בין המעפילים ופעילי ההעפלה שורה ארוכה של אנשים שמילאו תפקידי מפתח בתולדות מדינת ישראל. להלן מספר דוגמאות בלבד (בסוגריים - התפקידים שמילאו): הרב ישראל מאיר לאו (הרב הראשי לישראל) ואחיו נפתלי לביא (דיפלומט בכיר בשירות החוץ), שלמה הלל (יו"ר הכנסת ושר), שושנה ארבלי אלמוזלינו (שרה וח"כ), האלופים (מיל.) יאנוש בן גל, מרדכי (מוקה) לימון, חיים ארז ומשה נתיב, לובה אליאב (ח"כ), ד"ר יצחק ארד (יו"ר "יד ושם"), משה זנבר (נגיד בנק ישראל), הרב חיים דרוקמן (מראשי בני עקיבא וח"כ), יואש צידון (ח"כ וטייס בכיר בח"א), הצייר שמואל כ"ץ, הפרופסורים דב נוי וגבריאל מוקד ורבים אחרים. מחנה עתליתמצפון ליישוב עתלית נמצא מחנה, שהוקם על ידי שלטונות המנדט הבריטי בא"י בסוף שנות ה- 30 כמחנה מעצר צבאי, ובשנים 1948-1939 הוסב להיות מחנה מעצר למעפילים. במחנה נכלאו מעפילים שנתפסו לאחר מאבק בעת עלייתם לא"י, בים או ביבשה. לא אחת נעצרו בו לשם ביקורת גם יהודים שעלו לא"י עם אשרות כניסה. כמו כן, נכלאו במחנה פעילי היישוב שנאבקו בשלטון הבריטי, ביניהם לוחמי אצ"ל ולח"י שנעצרו ע"י הבריטים במהלך "השבת השחורה" המפורסמת (29.6.1946). בכל תקופות קיומו כמחנה מעצר למעפילים היו עצורים בעתלית כ- 40,000 איש למשך פרקי זמן שונים, החל ממספר ימים ועד ל- 23 חודשים. העצורים שוחררו על חשבון מכסת העלייה שקבע השלטון הבריטי. שימי

26. הפריצה לעתלית: בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר 1945 שוחררו עצורי המחנה בפעולה נועזת של לוחמי הפלמ"ח, בפיקודו של נחום שריג. בהתראה של מעט יותר מ- 48 שעות נאסף נשק מהסליקים, הוחדרה למחנה קבוצה של לוחמי פלמ"ח, שהכינה את הדרוש מבפנים, ושובצו מלווים כדי להוליך את המשוחררים לקיבוצים בית אורן ויגור.התכנית פעלה כמתוכנן: אנשי הפלמ"ח הצליחו להשתלט על זקיפי המחנה, לחתוך את גדר התיל שהקיפה אותו, ולהוליך את העצורים לבית אורן ומשם, בדרכי הטעיה, עד יגור. המשטרה הבריטית, שהמתינה לבאים ביגור, לא הצליחה לעצור מחדש את הבורחים, לנוכח התנגדות אנשי הסביבה שנזעקו למקום.עם הקמת המדינה שימש מחנה עתלית כאחד מאתרי הקליטה לגלי העלייה ההמונית שהגיעו ארצה, וכמחנה קליטה זמני לגרעין שהתיישב לאחר מכן בקיבוץ עין כרמל הסמוך. בעקבות מבצע קדש ומלחמת ששת הימים הוחזקו במקום אלפי שבויים ערבים, עד לביצוע חילופי השבויים. בשנות ה- 70 פורק המחנה ונעזב.האתר, המוזיאון ומאגר "בנתיבי העפלה"ביום 31.8.87 הכריז נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, על מחנה המעפילים עתלית כאתר לאומי למורשת המאבק וההעפלה. ביוזמת המועצה לשימור אתרים שוקמו ושוחזרו מבנה החיטוי (דיזאינפקציה) המפורסם, וכן חלק מהצריפים ומהשטחים הפתוחים. כיום משמש האתר כמוזיאון, והמועצה לשימור אתרים מקיימת בו מגוון פעילויות - סיורים מודרכים, ימי עיון, כנסים ואירועים מיוחדים.בספטמבר 2001 נחנך במחנה "בנתיבי העפלה" - מאגר מידע ממוחשב המכיל שמותיהם של מעפילים, פעילי העפלה, מתנדבים, עצורי המחנות בקפריסין, בעתלית ובמאוריציוס, וכן מידע מקיף הנוגע לתקופת ההעפלה בזמן שלטון המנדט הבריטי בא"י. למרות מאמצים רבים של אנשי האתר, נאספו עד היום פרטיהם של כ-15 אחוז בלבד מכלל המעפילים ופעילי העפלה. "ל'בנתיבי העפלה' חשיבות עצומה לא רק מבחינת התיעוד ברמה הלאומית, אלא גם כמקור המספק ומשלים מידע לאנשים רבים", אומרות מנהלת אתר מחנה המעפילים בעתלית, זהבית רוטנברג, ומנהלת מאגר המידע, נעמי יצהר, "קחו למשל את סיפורם של ילדי האנייה 'כנסת ישראל': במהלך מסעה של האנייה לארץ, בשנת 46', נולדו על סיפונה 11 תינוקות. חמישה מהם - שגדלו מבלי לדעת בכלל היכן נולדו ומה עבר על הוריהם ועליהם, ושהוריהם נפטרו מבלי לשתף אותם במידע - הצליחו לזהות את עצמם בתמונות הנמצאות במאגר, ורק אז קיבלו את התמונה המלאה של נסיבות הולדתם!"במקרה אחר: כ-15 איש - שהגיעו ארצה מאיטליה באוגוסט 47' על אחד ממטוסי ה'מייקלברג' המפורסמים, אולם לאחר שנחתו בחשאי ליד יבנאל נפרדו דרכיהם - הצליחו לאחר כ-55 שנה בזכות המאגר לקיים 'פגישת מחזור' מרגשת. ישנם עוד אינספור דוגמאות כאלו, אולם מאחר שדור ההעפלה הולך ונעלם, ישנה חשיבות רבה לאיסוף כמה שיותר נתונים במהירות האפשרית. שימי