הסיפור של נעמי עריכה וכתיבה: ברונו הוינו ויובל ענבר

1. הסיפור של נעמי עריכה וכתיבה: ברונו הוינו ויובל ענבר

2. רקע נעמי גרה כיום בקיבוץ ברעם. כאשר פרצה מלחמת העולם השניה היתה בת 4, ב-18 בינואר 1945, בהיותה בת עשר, שיחררו הרוסים את הגטו שבו הייתה –הגטו בבודפשט. נעמי מסבירה, כי לעיר "בודפשט" יש שני חלקים: "בודה" ו"פשט". כאשר נעמי ומשפחתה השתחררו מהגטו הרשו להם לחזור לביתם, מ"פשט" השתחררו אבל עדיין שלטו בה הגרמנים. הילדים היו צריכים לעזוב את בתיהם הגדולים והיפים ולעבור לבתי ילדים. את הבית של נעמי שדדו ולקחו אותו. את אמה של נעמי לקחו למחנה ריכוז ואת אביה לקחו למחנה עבודה באוקראינה. אמה של נעמי שרדה ממחנה הריכוז וחזרה לבודפשט ברגל.

3. התפנית בחיים ב-19 למרץ 1944, התחילה הכניסה של הגרמנים להונגריה, ההונגרים שיתפו פעולה והייתה אנטישמיות מאוד קשה. ביוני 1944 התחילו הגזירות. כל יהודי היה חייב לשאת מגן-דוד צהוב (טלאי). נעמי הייתה אז בת 8, אבא שלה כבר היה באוקראינה במחנה עבודה. הגרמנים ריכזו את כל יהודי בודפשט במקום אחד שכולו היה מוזנח, משפחתה של נעמי מכרו את הבית שלהם, ואת כל הדברים שלהם כדי לגור שם. במקום שבו ריכזו את היהודים היה על כל בית טלאי צהוב וענקי. נעמי ניגנה בפסנתר אך בגלל המלחמה והיותה יהודיה לא יכלה להמשיך לנגן עוד. יום אחד דפקו על דלת ביתם ואמרו לאמה של נעמי לרדת למטה. אמה של נעמי תפרה לה ואחותה בגדים ותרמילים. השוטר הגרמני נכנס לביתם ואמר לאמם: "אם את רוצה שילדייך ישרדו תשאירי אותם פה עם סבתא וסבא שלהם. אמה של נעמי השאירה אותה ואת אחותה עם סבתא וסבא שלהם מצד אמה של נעמי, הם היו בני 60. באפריל 4419 הגרמנים אספו את הילדים מהיערות לאוושויץ. רק ביערות ליד בודפשט נשארו ילדים. היתה אפשרות לקחת את הילדים לבתים מוגנים של השוויצרים, אך זה הצריך הון עתק ותעודות מזוייפות כדי להכנס לשם. ב-10 בנובמבר 1944 לקחו את משפחתה של נעמי לגטו – סבא, סבתא, נעמי ואחותה. משפחתה של נעמי אביה או אמא

4. בני משפחתה של נעמי לקחו את כל התכשיטים שהיו להם ותפרו אותם בתוך הבגדים. אמה של נעמי הוציאה את התכשיטים מהבגדים ונתנה אותם לשוטר, היא אמרה לו: "קח את כל התכשיטים שלי ושלח את הילדים שלי לצלב האדום". סבתא וסבא של נעמי הביאו אותה ואת אחותה למרכז של הצלב האדום. נעמי אומרת שהיא לא מבינה איך סבתא וסבא שלה מצאו להם מקום. נעמי, אחותה ובת-דודתה היו יורדות קומה קומה במקלט, נעמי הייתה שוכבת על אחותה ובת-דודתה במקלט. כשהיא הגיעה למרכז של הצלב האדום אמרו לה שאי אפשר להיכנס לשם עם צמות מפני שלא יהיה אף אחד שיטפל בצמות שלה. לכן גזרו את הצמות עם מספריים. סבתא של נעמי נתנה לה כמה גלויות ונעמי כתבה בהן: "אם לא תבואו לקחת אותנו – אני יוצאת לדרך". זאת אומרת שהיא עוזבת את הכול וחוזרת הביתה. נעמי, אחותה ובת-דודתה יצאו למסע של 10 שעות ברחובות בודפשט. היה לנעמי טרנינג עם גומי חלש והיא פחדה כל הזמן שיפול, הגרמנים אמרו להם במסע ללכת כל הזמן עם הידיים למעלה ונעמי חשבה רק על המכנס שלה. הם הלכו 6 שעות הגיעו לכיכר, אספו מהם את כל תכשיטיהם, וזרקו אותם לגטו.

5. בגטו ואחרי הגטו – התאוששות? אחרי הגטו איך נראה המצב עכשיו: אבא – היה במחנה עבודה, נעמי ידעה שהוא לא יחזור. אמא – נעמילא ידעה מה איתה. תפקידה של נעמי היה לחפש אוכל אחרי שהשתחררה מהגטו. הילדים הלכו בחבורות, הרוסים פתחו ברחובות בודפשט מחסני אוכל, הילדים התארגנו, נעמי וחברה בן ה-10. כל הילדים חיפשו רק אוכל. הרוסים שיחררו את "פשט" אך לא את "בודה". "לא היה לנו בית, הוא הופצץ, גרנו במרתף" אומרת נעמי. נעמי מספרת שמבחינת התחושות והרגשות – לא היה כלום. כמובן שהילדים שמחו שהשתחררו, אבל נעמי העדיפה לחיות ולא להתעסק עם רגשות, זה נהפך למנגנון הגנה. נעמי ואחותה הלכו למחסן של קליפות תפוזים עם סוכר, הם לקחו קצת בצנצנת וגם כמה שוקולדים. הם היו מאוד עצמאים. "החוקים שלנו אז היו: את רוצה לאכול – תלכי לחפש אוכל, אל תחכי", מסבירה נעמי. אמה של נעמי חזרה ממחנה הריכוז כאישה מאוד מאוד חולה במשקל 30 ק"ג. בזכות השוקולדים אמה של נעמי הבריאה, השוקולדים ככל הנראה הצילו את אמה ואחותה, זה היה שוקולד גולמי שכנראה עצר את השלשולים, שמהם סבלה האם. בגטו בגטו היו מביאים להם כל יום 30 גרם לחם תירס וקצת מים. ביום הולדתה של נעמי חבריה אספו את כל לחמם ונתנו אותו לנעמי. חלק מהלחם נעמי אכלה, וחלק שמרה. היא זוכרת שאחותה כל הזמן הייתה שואלת אותה: "יש לך עוד לחם בתוך הכיס?". זאת הייתה המתנה הכי טובה שהיה אפשר לקבל בימים האלו.

6. ההגעה ארצה כשנעמי החליטה שהיא עולה זה עוד לא היה דבר מקובל. תנועות הנוער היו מאוד לגיטימיות, עלו איתן ארצה. המשטר הקומוניסטי הרס את הגמנסיה היהודית ולנעמי לא היה מקום ללמוד בו. נעמי הגיע ארצה בגיל 15. היא הגיעה למשהו זר, בלי בית, בלי שפה ובלי הורים. נעמי אומרת שכשמגיעים ארצה הכול זר. אמנם היא עלתה בעליית נוער אבל עדיין זה היה לה קשה. החיים התחילו רק אחרי שנה וחצי. נעמי התחילה שוב ללמוד והיתה תלמידה טובה. אמה שלחה לה ספרים בהונגרית ונעמי הייתה יושבת בבית התרבות וקוראת בהונגרית. ילדי הקיבוץ לא קיבלו ילדים זרים אבל תנועות הנוער החזירו להם את הנעורים והיהדות. הם עשו עבודה נהדרת. זה היה לנעמי כמו "קן" שאפשר ללכת אליו, זה מילא את החלל הריק, זה החזיר את הנעורים והוריד מהעול. החיים חזרו לנורמליות כשנעמי חזרה לבית-הספר, ואמה חזרה. פתאום היא נמלאה שוב תקווה. נעמי הגיע לישראל בתור נערה והיא אומרת שהיא לא בנתה את הארץ היא עבדה קשה - בתנאים בלתי אנושיים. הילדים בשואה לא בנו את הארץ מי שעבדו קשה היו החלוצים הראשונים. "למדנו את השפה אבל לא בנינו פה את הארץ", מדגישה נעמי.

7. מסע פולין וסיכום נעמי אומרת שלא תשכח את זה כל חייה ושזה משפיע על כל חייה, על הזוגיות והמשפחה. היא מוסיפה שזה חיזק אותם כי הם באו לארץ והתחילו חיים וזה לא נשכח. נעמי מספרת שכאשר היא משחקת היום במונופול זה מזכיר לה את חדר הילדים. היא אומרת בתקופת נעוריה הזאת היא הייתה צריכה לרקוד באופרה ולנגן בפסנתר, אבל זרקו אותם. לא היה לזה חשיבות כבר אצל נעמי. הדבר הקשה ביותר היתה הידיעה שאלה היו שנים של החמצה, בזבוז. היא הפסידה את טיפול ההורים שכשחזרו לא היו כבר אותו דבר. בדרך כלשהי היא כן ניסתה במהלך החיים למלא את החסר בכל מיני חוויות, עם אתגרים. נעמי אומרת שהיא נשארה בחיים כי קיוותה שתוכל לחזור להוריה. פעם בשנה נעמי ובעלה היו נוסעים למסע פולין. כשנסעו לפולין, נעמי לקחה אדמה מישראל. בעלה שפך אדמה בבירקנאו, ונעמי באוושויץ, כששפכה את האדמה הרגישה נקמה –"מה שלא עשיתם – אנחנו פה".

8. סיכום מאת נעמי לסיכום, מבקשת נעמי להתייחס לסדנה עצמה: "כאשר החלטתי להשתתף בסדנה, ליוו אותי רגשות אמביוולנטיים כמו דילמה ואפילו קצת פחד מתגובות של ילדים ונערים בגיל ההתבגרות על רסיסי סיפורים וזיכרונות של ילדה בגיל 9 שעברה את המלחמה בארץ רחוקה ובעבר הרחוק. סיפורים על ילדות מאושרת שנפסקה באכזריות ובמקום זה הילדה עברה תקופה של סבל רב, פחד, יתמות וחוסר אונים. קשה לחזור לזיכרונות – האם זה הכל אמת או דמיון ? להפתעתי ואולי באופן לא מקרי, הנערים כל כך ריגשו אותי ביחסם הרציני לנושא, בהתעניינותם בלי סוף ואולי בשאלות הכי פשוטות והאנושיות, לדוגמא: איך ילדה יכולה לשרוד ולחזור לשגרה לחיים נורמאליים שנפסקו. לכן אני מבינה היום עד כמה זה חשוב ועד כמה מבורכת היוזמה של הפרויקט. המפגש האישי, ההכרות האישית והסיפורים האישיים שהם שמעו מאיתנו, מאלו שהיינו שם, אולי הם המפגשים עם אחרוני העדים שיכולים לספר. כאשר מדברים על שישה מיליון שנרצחו, קשה לתפוס את המימד והטרגדיה שקרו וייתכן שרק במפגשים אישיים כאלו ניתן להעביר את הסיפור ואת תקופת השואה. נ.ב. לדעתי, עם הזמן, עם הניסיון והפרויקט שיימשך, כדאי לאפשר לילדים יותר זמן לשאלות ולדו-שיח בינינו".