אלבר קאמי: האבסורד ברומן "הזר"

1. אלבר קאמי: האבסורד ברומן "הזר" כיצד מתבטאת השקפת העולם האבסורדית ברומן הזר של –אלבר קאמי

2. אלבר קאמי ויצירתו • אלבר קאמי נולד בשכונת עוני באלג'יר לאם שמוצאה בספרד ולאב צרפתי. קאמי לא זכה להכיר את אביו משום שכשהיה בן שנה, אביו החקלאי נהרג במלחמת העולם הראשונה. אימו, שהייתה כמעט חירשת-אילמת, וסבתו גידלו אותו. כבר בביה"ס היסודי קאמי הצליח לעורר את תשומת ליבו של אחד ממוריו- וזכה במלגה להמשך לימודיו. מגיל צעיר הוא התעניין בספורט ובתיאטרון, אך כשהיה בן 18, נאלץ לפרוש מהשתתפות פעילה במשחקי הספורט משום שחלה בשחפת.[1] ב-1940 אלבר קאמי היגר ל-פריז. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הוא ניסה להתנדב לשירות צבאי, אך נדחה מטעמים רפואיים. ב-1942 הוא הצטרף ל"קומבה", תנועת התנגדות לכיבוש הגרמני וערך את כתב העת שלה, הוא המשיך להיות מעורב בפעילות פוליטית ענפה עד 1947[3], וקיים יחסים דיאלקטיים עם התנועה האקזיסטנציאליסטית וז'אן, לרבות עם ז'אן פול סארטר. ב-1954 זכה ב-פרס נובל לספרותוב-4.1.1960, כשהיה בן 47 בלבד, נהרג בתאונת דרכים.  

3. יצירותיו של קאמי • סיזיפוס (מחזור האבסורד): הגיבור המיתי שנדון לחיות בגבולות רוטינה שבה עליו לגלגל סלע כבד אל פסגת ההר, הסלע נופל מטה, ושוב- עליו לגלגל את הסלע אל ראש ההר, וחוזר חלילה.פרומתיאוס (מחזור המרד): הגיבור המיתי שייבא את האש לבני האדם. וכעונש מ-זיאוס נגזר עליו להיכבל אל צוק כשעורב מנקר בכבדו. כדי למצות את שאלת האבסורד, קאמי תכנן לפרסם בכרך אחד את מה שכינה "שלושת האבסורדים"- הסיפור 'הזר', המסה 'המיתוס של סיזיפוס', והמחזה 'קליגולה', ראו אור בנפרד 'הזר' ו'המיתוס של סיזיפוס' בהוצאת גאלימר [5], וב-1944, אלבר קאמי הפיק את מחזהו 'קליגולה' [6].במסה ה'מיתוס של סיזיפוס', קאמי הציג את רעיון האבסורד ואת קבלת האבסורד  

4. האבסורד: תפיסת האבסורד של אלבר קאמי • הסימן הראשון למשבר הקיומי שבו מופיעה תחושת האבסורד הוא ריקנות פנימית. ריקנות זו היא סימן להתעוררותה של התודעה, המתבטאת באובדן המשמעות של סדרת מעשיו המכאניים של האדם- הוא אינו מסוגל לדבוק ברוטינת חייו המכאנית מבלי לשאול "מדוע? ולמה?". בעקבות התעוררותה של המודעות מופיעה חרדה המהווה מקור לתחושת האבסורד. במידה והאדם אינו חוזר אל שגרת חייו כבמתוך הרגל, השלכותיה של החרדה הן התאבדות או החלמה.

5. הניכור • מאפיין נוסף של הרגשות העשויים להביא לידי אבסורד הוא הניכור. התעוררותה של המודעות מלווה בניכור מעולם הטבע, מאנשים אחרים, ואף של האדם מעצמו. האדם עשוי להכיר בחוסר התועלת של הניסיונות לייחס משמעויות אנושיות לעולם הזר והבלתי אנושי. הטבע פורץ את אותן המסגרות שנכפו עליו על מנת ליצור אשליה של הבנה. בעולם בלתי נתפש ועוין זה, אין לאדם במה להיאחז עוד.

6. המוות • המוות, הוא ה-מקור בריש גלי לחוויית האבסורדיות של החיים. המוות הוא הנתון המוחלט ביותר בהוויית קיומנו, יחד עם זאת, רב האנשים מצליחים לחיות תוך התעלמות מוחלטת ממנו.קאמי מנמק את ההתכחשות המוזרה למוות, בכך שהאדם אינו מתנסה במותו שלו במהלך חייו, ואילו מותם של אחרים אינו משכנע דיו. הכרה בסופיותו של המוות משמעה התעוררות תחושת האבסורד, שכן נוכח המוות קביעת ערכים וכללי התנהגות א-פריוריים הופכים לבלתי אפשריים ואבסורדיים.

7. התבונה האנושית • התבונה האנושית חותרת להבין את העולם- וכדי לעשות כן, האדם מייצג את המציאות במונחים של חשיבה אנושית המאפשרת לאדם לקרב את העולם ולהפכו למוכר באמצעות התקנת חוקיות והיגיון. אלא שבאופן פרדוקסאלי, השאיפה למצוא עיקרון מכונן נצחי- נדונה לכישלון. מסקנתו הפסימית היא שהגיעה העת להתייאש מהאפשרות להשיג ידיעה אמיתית של האמת המוחלטת. קאמי סבור שהידיעות הוודאיות היחידות הן שהוא והעולם קיימים.

8. משמעות תחושת האבסורד • האדם שחש את האבסורד מתמלא באימה נוכח קיומו ברצף של זמן מוגבל: האימה היא מפני העתיד וגם כלפי ההווה שאין לו עתיד. משמעותה של תחושת האבסורד לעולם עמוקה יותר מכל מה שאפשר לומר עליה, ולכן קאמי אינו מתיימר לעסוק אלא בהיבטים החיצוניים של האבסורד, כפי שהם מתבטאים בחיי היומיום, בהגות ובאומנות.  מושג האבסורדהמונח "אבסורד" מייצג מצב של סתירה/ דיספרופורציה/ חוסר התאמה מובהק הנוצר מהשוואה בין האדם לעולם.האבסורד אינו מצוי בתודעת האדם או בהוויית העולם, אלא נולד מתוך המפגש ביניהם.מושג האבסורד הוא העימות בין מודעות לאי-הרציונאליות של העולם לבין כמיהתה של המחשבה לבהירות: "האבסורד נתפס כחוסר הלימה בין אדם (תבונתו, שכלו, זעקתו למשמעות) לבין העולם (אי רציונאלי, בלתי מסתכם בעיקרון מאחד, מתסכל את השאיפות האנושיות לנצחי ולמוחלט)- מצב הנתפס כאמת אקזיסטנציאליסטית בסיסית

9. פתרון: לחיות את האבסורד • קאמי מבקש למצוא שביל ביניים. מתוך הפעלת החשיבה האבסורדית, קאמי מגיע לשלוש מסקנות:לטענתו של אלבר קאמי, לא ניתן לפרק את המשוואה: אדם + עולם = אבסורד , מכאן שפתרון הבעיה אינו יכול להסתמך על ביטול מרכיביה. ההיוודעות לאבסורד הקיומי אינו מצדיק את שלילת העולם (התאבדות פיזית), או את שלילת התבונה (=התאבדות פילוסופית). קאמי מבקש לחיות את האבסורד- לקיים עימות ומאבק בלתי פוסק: מהרגע שהאדם מתוודע לאבסורד, עליו לחיות בהיעדר מוחלט של תקווה, סירוב מתמיד ואי סיפוק המודע. האבסורד מרוקן ממשמעותו, במידה שאין מסכימים לו. כך, אלבר קאמי מבקש למצוא את "שביל הזהב" בין רציונליזם המזוהה עם אופטימיות בלתי מוצדקת בדבר יכולות התבונה לאקזיסטנציאליזם

10. אלבר קאמי מוסיף וטוען שאפילו אם המשמעות של העולם נמצאת מעבר לו, אין זה משנה לגבי המצב האנושי. המודעות היא היסוד שמבחין בין האדם לעולם החי, ולכן מי שמגלה תודעה מפוכחת ודרוכה ביחס למצבו הקיומי, ולא חותר להתאבדות פיזית או תולה את יהבו בדת, הוא האדם האבסורדי. 

11. האדם האבסורדי מתעקש לחיות רק עם מה שידוע ומובן לו. נוכח אבסורדיות הקיום- הוא אינו חש אשמה. הוא חי את ההווה בחפות "שאין לה תקנה" וש"מרשה לו הכול" [16].מכאן שביטול מושג הטראנסדנטיות מוביל לפריקת עולם של מושגים שטופחו על ידי מוסדות חברתיים ודתיים, כמו טוב ורע מוחלטים, שכר ועונש, חטא-אשמה היררכיות שונות של ערכים. שכן בעולם נטול אלוהים- כל הפעולות שוות ערך. 

12. חירות אבסורדית • לפני התעוררות התודעה, האדם משועבד לאשליה של חירות מדומה- הוא מתנהג כאילו הוא בעל חופש נצחי: מתכנן תוכניות לעתיד, מציב מטרות, קובע לו סדרי עדיפויות. אלא שהתעוררות התודעה וגילוי המוות, האלמנט האבסורדי ביותר של הקיום, משחררת את האדם מהשעבוד מסגרות המצמצמות את החיים. לפיכך, בתמורה לחירות הנצח המדומה, אותו אדם קונה לו את החירות האבסורדית- חירות החופש והפעולה. בעוד שהאמונה במשמעות החיים מטילה על בו של האדם עול של היררכיות חברתיות ועניין בעתיד, הרי שהחירות האבסורדית מובילה לגילויי אדישות כלפי העתיד ושאיפה למצות את הרגע.

13. הפיתרון "במיתוס של סיזיפוס" • מכאן נובעת מסקנה נוספת של קאמי במקום לשאוף לחיים טובים בעתיד, האדם האבסורדי שואף למצות ולגוון את התנסויותיו בהווה. אלבר קאמי מסכם את רעיונותיו באמצעות הצבת המיתוס של סיזיפוס.

14. מתוך המיתוס של סיזיפוס • האלים הטילו על סיזיפוס עונש כבד: • היה עליו לגלגל סלע אל ראש ההר, אך ברגע שהסלע הגיע אל פסגת ההר, הוא שב והתגלגל- וחוזר חלילה. על פי קאמי, המיתוס של סיזיפוס מייצג מטפורית את ההוויה האנושית: מייאשת, חסרת חופש ונטולת תכלית. סיזיפוס הוא הארכיטיפ של האדם האבסורדי – מתעב את המוות, מזלזל באלים ומשתוקק לחיים בהווה. סיזיפוס משלם את המחיר על עמדתו זו- הוא עסוק בפעילות חסרת תועלת. אלא שסיזיפוס מודע לגורלו. קאמי רואה בירידתו של הגיבור מפסגת ההר, בעקבות הסלע המדרדר מטה, כזמן של מודעות שבו סיזיפוס מתעלה על מצבו ובז לאלים. 

15. חירות אבסורדית • כך שקאמי מוכיח שהסיטואציה הסיזיפית מאפשרת חירות אבסורדית. החירות האבסורדית מתבטאת בקבלת ההכרח, שאותה אין האלים יכולים לסכל: סיזיפוס המודע נטול תקוות שווא ואינו סומך על האלים, אך עדיין "גורלו שייך לו" והוא יכול ליהנות מהאושר הכרוך בחוויות החושניות: המאמץ הפיזי, המגע עם האדמה, העלייה על ההר והתקצרות הנשימה. "המשבר הקיומי, הפוקד אדם, כשהוא מתעורר למציאות הסיזיפית, עשוי לסלול דרך לחיים מאושרים ובעלי טעם, בעיני קאמי."קאמי קובע שהאושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת, העולם הסיזיפי שבו אין אלוהים, אינו הופך לחסר ערך או עקר. "עצם

16. המאבק על הפסגות די בו, כדי למלא לבו של אדם...עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".

17. האבסורד ב"הזר" • מרסו חי חיים שהתרוקנו מכל תוכן, מטרה אמונה וערכים. אין בעבורו דבר שלו ניתן לייחס משמעות. הניכור והאבסורד עוברים כחוט השני דרך כול נימי העלילה:

18. הזר- התפתחות העלילה • מרסו הוא צעיר תמים ונטול יכולת נפשית לשחק את משחק החיים על פי כללי החברה.[28] חייו של מרסו השתקן מתנהלים כאילו מעליהם, חסרי משמעות. "הוא חי בריקנות גמורה, אדיש לחלוטין, הפאסיביות היא תו האופי שלו. זר המנוכר לחייו, עבודתו, חבריו ושכניו, חברתו ואימו. מארסו חש בן בית בתוך זרותו" [29] הוא חי בלי הוראת הציבור, בלי ודאות ובטחון חיים , בלי תקווה ובלי אמונה, אבל גם בלי וותרנות וייאוש. מוזרותו מתגלית ביחס לכמה מוסכמות חברתיות: הוא מקבל את מות אימו בשלוות נפש אמיתית ונוראה בפשטותה- יום לאחר מותה הוא יצא לשחות, החל בקשר רומנטי ויצא עם נערתו לראות סרט קומי, הוא מתחבר עם רימון, שכנו המפוקפק, סרסור אלים ארצי וקנאי. הוא דוחה את כל מושגי המוסר והמשפט, תקנות הציבור ולימודי הקודש-  הוא בז לכל מורשת רעיונית פרי עמל אנושי בן אלפי שנים.  אף כי מרסו מצטייר כברנש משכיל, הוא קולט את העולם החיצוני דרך חושיו: המפרץ וצבע מימיו, האוויר הצונן המקל מלהט השמש, גלי הים המכסים את גופו, את המשחק. מרסו מושפע בעיקר מאור השמש, וחומה עושה בו שמות. השמש מכניסה אותו למצב אפאטי, מאפסת בו כל יכולת של שיפוט, ומותחת את עצביו עד למצב של דריכות עליונה[30] השפעתה המהממת של השמש מגיעה לשיאה כשמרסו פוגש בערבי על שפת הים. בוהק השמש החוזר אליו מלהב סכינו של הערבי מניב תחושת אימה הגורמת לו להזעה מוגברת. הזיעה מסמאת את עיניו ואת צלילות דעתו- ומרסו יורה בערבי והורגו.  

19. המשך העלילה... • אלא שמרסו אינו חש כל תחושת אשם, להיפך- לאחר ביצוע הפשע הוא חש שלו יותר ועובר לסדר היום, לדידו התרחש כאן אסון קולוסאלי החובק את היקום כולו, לפיכך הרגשתו היא הרגשה של סוף העולם: "ידעתי כי ניפצתי את שיווי המשקל של היום, הפרתי את דומייתו המיוחדת במינה של חוף, שהייתי מאושר בו"[31]כשחוקיו של מרסו מבקשים לדעת מה המניע לרצח ומדוע נעדרה ממנו תחושת האשמה, מסתבר כי מרסו, שניקב את גופתו של הערבי בארבעה כדורים, הוא רוצח ללא מניע- הוא ירה בעטייה של השמש, השמש השתלטה על גופו, נטלה ממנו את כושר הראייה והפעילה את ידו היורה.הנמקה מוזרה זו אינה קבילה בעיניו של השופט-החוקר החותר למצוא את המניע לרצח.  זו הסיבה שהשופט-חוקר דן את מרסו למוות. לפני שמעלים אותו על הגרדום, מרסו פוגש בכומר המעורר את זעמו. פורקן הכעס, מוביל את מרסו להצהרה הבאה החותמת את סיפורו:"...וגם אני הרגשתי שאני מוכן לחיות הכול מחדש. כאילו הכעס הגדול הזה טיהר אותי מהרע, רוקן אותי מתקווה, מול הלילה הזה הזרוע אותות וכוכבים נפתחתי לראשונה לשוויון-הנפש הענוג כלפי העולם. עכשיו שנוכחתי לדעת שהוא דומה לי כל כך, קרוב אלי כאח ממש, הרגשתי שהייתי מאושר ושעודני מאושר..."[32] 

20. לסכום... • אף כי אימו הלכה לעולמה, מרסו אינו מגלה סימני התרגשות ואבל, הקשר בין מרסו למארי מגלה טפח נוסף של עקרותו הרגשית, יחסו של מרסו לשקר עולה בקנה אחד עם עמדתו כפי שהיא מופיעה במסתו של קאמי, המיתוס של סיזיפוס. למעט תחושותיו המיידיות, מרסו מפגין אדישות גמורה ביחס לכל הסובב אותו- הוא מנוכר לאמת כשם שהוא מנוכר ביחס לאכזריות, אלא שרק לגבי קטגוריה אחת אין הוא אדיש- והיא רגשותיו שלו: הוא מסרב בכל תוקף לשקר ביחס לתחושות ולאמוציות המיידיות שלו.

21. רצח הערבי הוא האקט הבולט בעלילה ,מרסו חסר הרגש יורה ארבע יריות חסרות פשר ההורגות את הערבי, מותו של הערבי היא עובדה חסרת משמעות עבורו, שכן מרסו לא חווה את הרצח, אינו חש את מניעיו כרוצח, ומכאן שאין הוא רואה עצמו רוצח, החברה מצידה, אינה מבינה את ניכורו של מרסו: ניסיונותיו הכושלים של השופט-חוקר לאתר את המניע לרצח מוכיחים כי קאמי צוחק על ניסיונה של החברה לבנות תילי תילים של משמעות בעולם חסר משמעות. אלא, שבאופן פרדוקסאלי, מנקודת התצפית של מרסו, רצח הערבי, שנגרם בעטייה של השמש אינו מעיד על עיוורונו המוסרי, אלא חלק מהוויית חייו המודעים.

22. בחיי האבסורד הללו, ללא מסך האלוהים אין לייחס משמעות לדבר, זולת אירוע גורלי ומכונן אחד- המוות.

23. תודה על ההקשבה והעניין, עדית • סוף