ירושלים-המוסלמית והצלבנית

1. ירושלים-המוסלמית והצלבנית מועד סיור:21.10.07 (סיור40) מדריך :ד"ר שמעון גת מגיש :אורון שמעון (שימי) ק.מורי-דרך.מחז' ס"ז. ת"א.

2. לו"ז: זמני נסיעה,מס' כבישים,זמני הדרכה

3. ירושלים

4. הר הבית הר הבית או הר המוריה, הוא מתחם במזרח ירושלים, המקודש ליהדות, לאיסלאם ולנצרות. על כיפתו שהושטחה התקיימו במשך תקופה של כאלף שנים, בין המאה ה-10 לפנה"ס ועד לשנת 70 לספירה, בתי המקדש הראשון והשני, ומאז המאה ה-7 ועד היום בנויים עליו כיפת הסלע ומסגד אל- אקצא. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות והמקום השלישי בקדושתו לאיסלאם ההיסטוריה של הר הבית בתקופה הטרום-מלוכנית בישראל שלטו במתחם היבוסים יושבי ההר. כך מתואר בספר שופטים: "יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלָם" ובדברי הימים .על פי הכתוב בספר שמואל ובמקבילה בדברי הימים קנה דוד המלך על פי ציווי גד הנביא, את גורן ארונה היבוסי בכסף רב, בנה שם מזבח, והקריב שם קורבן כדי לעצור את מגפת הדבר שפגעה בעם. באותו מקום ממש, על פי ספר דברי הימים בנה שלמה בנו את בית המקדש הראשון. מיקומו המדויק של המקדש על הר הבית אינו ברור כל צרכו. לפי רוב הדיעות, הוא היה ממוקם באזור כיפת הסלע של ימינו, אך יש הממקמים אותו מצפון ומדרום. בית המקדש הראשון הוקם בהר הבית כמקדש לאלוהי ישראל בערך בשנת 967 לפנה"ס על ידי שלמה המלך. בית המקדש שימש כמרכז פולחני ודתי, שבו נמצאו הכהנים והחכמים. המקדש נבנה בתבנית המשכן אותו הקים משה רבינו במדבר סיני, בממדים גדולים יותר ובשכלול ופאר רבים יותר. ארכאולוגים מסוימים טוענים כי מספר פרמטרים במקדש היו מקובלים גם במקדשים הצידוניים. על פי המתואר בתנ"ך, התקיימה שם בתקופות מסוימות גם עבודת אלילים אחרים, במיוחד בתקופת מנשה המלך. הוא עמד על תילו עד 586 לפנה"ס, עת ערך נבוכדנאצר מלך בבל מסע עונשין נגד ירושלים המורדת, החריב את העיר ואת המקדש, בזז את כלי המקדש והגלה את העם היהודי. כורש מלך פרס, שתחת שלטונו היה חופש דתי לעמים רבים, פרסם את הצהרת כורש ואיפשר את שיבת ציון - חזרת הקהילה היהודית מגלותה בבבל לארץ ישראל. השבים הקימו את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס. הוא היה קטן יחסית לבית המקדש הראשון, ושימש כמרכז רוחני, ציבורי, משפטי וכלכלי, שבו ישבו הסנהדריות השונות, הקטנות והגדולות. במשך רוב שנות קיומו התקיים בו הפולחן היהודי, גם תחת שליטים זרים. הדבר הופר בידי אנטיוכוס הרביעי היווני בשנת 169 לפסה"נ, כאשר יאסון הכהן הגדול המודח ניסה לכבוש את ירושלים מחדש בעזרת בית טוביה. אנטיוכוס הפסיק את המצור על אלכסנדריה שבמצרים, עלה על ירושלים והר הבית, שינה את שמה לאנטיוכיה, בזז את אוצרות בית המקדש והפך את מקום המקדש למקום פולחן לאל היווני זאוס שאותו זיהה עם אלוהי ישראל, פולחן שכלל העלאת קורבנות חזיר שטמאים בעיני היהודים. מקובל שאירוע זה היה הגורם לפריצת מרד החשמונאים ולהחזרת העבודה וטיהור המקדש. באביב 63 לפנה"ס עלה עם צבאו מדמשק גנאיוס פומפיוס מגנוס המפקד הרומאי של אסיה הקטנה, לאחר שהכריע שם לטובת הורקנוס השני הנכנע על פני אחיו אריסטובולוס השני רב הפעלים. אריסטובלוס ונאמניו לא קיבלו את הדין והתבצרו בסרטבה ובהר הבית. לאחר שאריסטובלוס ונאמניו בסרטבה נכנעו, אנשיו המשיכו להתבצר בהר הבית, דבר שהביא את הרומאים לצור על ההר, להקים דייק סביבו ולשפוך סוללות בצפונו ובמערבו. לאחר מצור שארך שלושה חודשים כבשו בשבת את ההר והרגו באלפי המגינים. פומפיוס נכנס לקודש הקודשים, אך לא נגע בו לרעה, ואיפשר את המשך עבודת הכהנים תחת כיבושו. (ראו גם כיבוש ירושלים על ידי גנאיוס פומפיוס מגנוס). במאה האחרונה לקיומו של בית שני, הרחיב הורדוס את הר הבית משמעותית ונתן לו את הצורה השטוחה שאנו מכירים, על ידי חציבה, בניית קשתות וחומות ומילוי מלאכותי של אדמה, ובנה מחדש את בית המקדש כבנין מפואר וגדול - גולת הכותרת של המפעלים ההנדסיים בירושלים. עוד בעניין זה בבניית הורדוס בירושלים.

5. הבית השני עמד על תלו עד 70 לספירה. בשנה זו נכבשה ירושלים בידי טיטוס המצביא הרומאי, שהחריב, שרף ואף חרש את הר הבית (המונח חרישה מתייחס לטקס רומאי קדום. במהלך הטקס היה הקיסר, או בא כוחו, עורך סיבוב סמלי על מחרשה, וכך מסמל את גבולות העיר החדשה). טיטוס הקים ליד הר הבית מדרום מערב לו, בשטח של הרבעים היהודי והארמני, את מחנה הליגיון העשירי, שבו שהה עד סוף המאה השלישית. לאחר חורבן בית המקדש בשנת 130 לספירה ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ והחליט להקים בירושלים עיר רומית בשם איליה קפיטולינה. ידוע שהתכוון לבנות על הר הבית מקדש ליופיטר, אך העדויות ההיסטוריות על הקמתו בפועל של מקדש זה הן ספורדיות, והעדר החפירות הארכאולוגיות על ההר אינו מאפשר לאסוף עדויות לכאן או לכאן. יחד עם הקמת העיר, הוטל איסור על כניסת יהודים לתוכה, דבר שהיה בין הגורמים החשובים לפריצת מרד בר כוכבא. עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר קונסטנטינוס בצו מילנו ב-313 לספירה, נעשתה ירושלים עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של האימפריה הביזנטית, ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו. בשנת 361 לספירה ביקש הקיסר יוליאנוס לבנות את בית המקדש היהודי, אך הניסיון נכשל בעקבות שריפה פתאומית שפרצה במהלך הבנייה ומותו של הקיסר. במשך שאר התקופה הביזנטית והרומית נשאר הר הבית אזור שומם, נטוש ומוזנח. השתמשו באבניו בשביל לבנות בתים בירושלים והמקום אף שימש כמזבלה לעיר. עם הכיבוש המוסלמי, בשנת 638 לספירה, החלו המוסלמים לבנות בהר הבית מסגדים ומבנים מוסלמים. הבנייה התפתחה במיוחד בתקופת שושלת בית אומיה, ששליטיה הקימו על הר הבית את כיפת הסלע (בשנת 691) ואת מסגד אל אקצא בדרום הר הבית. אף שהמבנים התמוטטו בשל רעשי אדמה שחזרו ונשנו הם שוקמו, וכיום כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק בעולם שעדיין בשימוש. בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים במסע הצלב הראשון. הצלבנים נכנסו להר הבית והפכו את כיפת הסלע ל"מקדש האדון" (Templum Domini) ואת מסגד אל-אקצא ל"היכל שלמה" (Templum Solomonis) שעל שמו מאוחר יותר (1118) יוקם מסדר הטמפלרים, או בשמו המלא - מסדר אבירי היכל שלמה, שכן הטמפלרים חשבו את מסגד אל-אקצא לארמונו של שלמה המלך. על כיפת הסלע הניחו הצלבנים צלב מוזהב גדול שלימים הפך לסמל ממלכת ירושלים, ומאוחר יותר לסמל המסדר הפרנציסקני. בדרום הר הבית הם קבעו את המטה המרכזי שלהם בארץ ישראל ולחלל הגדול שבפינה הדרומית מזרחית בהר קראו אורוות שלמה.כיפת הסלע וכנסיית הקבר שימשו מודל לכנסיות טמפלריות רבות באירופה, שהמפורסמת שבהן היא כנסיית הטמפלרים בלונדון. לאחר השתלטות צלאח א-דין על ממלכת ירושלים חזר המקום לשמש כמסגד ושימש מרכז דתי. אולם כמו העיר ירושלים כולה הפך ההר למקום שולי יחסית בעולם המוסלמי. בתקופה הממלוכית נבנו קשתות הגבהה על מורדות ההר, מצידה החיצוני של החומה המערבית של ההר, קשתות שהיוו תשתית לבניית בתים במתחם שכיום נקרא הרובע המוסלמי, וגרמו למעשה להסתרת החומה המערבית של הר הבית. העת החדשה במלחמת העצמאות לא הצליח צה"ל לכבוש את ההר, אולם במלחמת ששת הימים כוחות הצנחנים כבשו את ההר, ומרדכי גור מפקד חטיבת צנחני מילואים הכריז "הר הבית בידינו". לאחר כיבוש ההר, הדגישה הרבנות הראשית לישראל כי העלייה למתחם הר הבית אסורה בימינו ליהודים. כיבוש הר הבית עורר סערה בעולם המוסלמי, ובעקבות לחצים הסכימה ממשלת ישראל להעביר את השליטה על ההר לידי הווקף המוסלמי. בישראל הוקמו מספר תנועות התובעות שהשליטה על הר הבית תועבר לממשלת ישראל. התנועה המפורסמת ביותר היא "נאמני הר הבית" בראשותו של גרשון סלומון, שהשתתף כחייל בכיבוש העיר, והקים את התנועה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. תנועה זו סוברת כי הר הבית הוא המפתח לריבונות על כל ארץ ישראל. תנועות אחרות הן: "מכון המקדש" (שאותו הקים הרב ישראל אריאל שהשתתף כחייל בכיבוש ההר), "התנועה לכינון המקדש" ועוד.

6. הר הבית נחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בארץ והממשלה מתייחסת אליו כאל "חבית חומר נפץ" מבחינה פוליטית. בכל יום שישי נערכים כוחות רבים של משטרה סביבות ההר, למנוע מהומות מצד המתפללים. פתיחת פתח במנהרת הכותל ברובע המוסלמי הייתה העילה לפריצת מהומות בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. לטענת הפלסטינים, העילה לפרוץ אינתיפדת אל אקצה, היא עליית אריאל שרון להר הבית בשנת 2000. בשנים האחרונות הושמעו תלונות רבות מצד היהודים על הבנייה והחפירות שמבצע הווקף תחת הר הבית, ומנגד גם תלונות מצד המוסלמים על החפירות הארכיאולוגיות שמבצעת ישראל באיזור ההר. ארכאולוגים ישראליים שבראשם אילת מזר העריכו שבמסגרת העבודות בהר, הושמדו בשיטתיות ובהיקף נרחב ממצאים ארכאולוגים יהודיים מתקופות קדומות. בגילוי-דעת שהתפרסם בסוף 2001 הזהירו אישי ציבור רבים (ובהם עמוס עוז, ס. יזהר, א. ב. יהושע, מאיר שמגר ורבים נוספים), מפני הריסת ומחיקת העבר היהודי של הר הבית. בעקבות המחאה הציבורית הוקם "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית". במקביל, החלו הארכאולוגים צחי צוויג וגבריאל ברקאי בפרויקט חסר תקדים של סינון העפר שהצטבר מעבודות השיפוץ בהר. הסינון מתבצע בגן לאומי עמק צורים ומשתף מתנדבים רבים ביניהם תנועות נוער ותלמידים מרחבי הארץ. עד כה התגלו ממצאים רבים מתקופות שונות כאשר הבולט שבהם הוא בולה עם כתובת עברית מימי הבית הראשון. כיום מותרת הכניסה ליהודים למתחם הר הבית (לאחר בידוק קפדני של משטרת ישראל), אך אסורה בו התפילה וכן הכנסת סידורים וספרי תנ"ך. בקרב חוגים בציונות הדתית נשמעה ביקורת כנגד ההגבלות הרבות שחלות על הנכנסים להר, והמעקב שמבצעים אנשי הוקף אחר המבקרים היהודים, במטרה למנוע אפשרות תפילה בהר. קדושת הר הבית ביהדות הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר בדת היהודית ומקום משכנם של בתי המקדש הראשון והשני. על פי המסורת היהודית, הר הבית הינו "המקום אשר יבחר ה'", המוזכר פעמים רבות בספר דברים. ההר עליו התרחשה עקידת יצחק, הקרוי גם בשם הר "ה' יראה" מזוהה כהר הבית. במסכת תענית בתלמוד הבבלי מופיע המדרש לשם זה - הר שממנו תצא הוראה לישראל, כאשר הכוונה כנראה לסנהדרין אשר ישבה בלשכת הגזית בבית המקדש..על אבן השתיה המצויה בהר הבית במקום קודש הקודשים, התבטאו חז"ל כי ממנה "הושתת העולם". בשל קדושתו הפך הר הבית למקום אליו מכוונות תפילותיהם של ישראל, כמו שאמר שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש: "...וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ:" וגם לאחר חורבן המקדש עיני העם היהודי היו נשואות בתפילתם אל מקום הר הבית. הפולמוס על כניסת יהודים להר הבית [מקורות חז"ל המשנה במסכת כלים מונה את כל המקומות הקדושים עם הגבלותיהם, ושם מובא כי הר הבית מקודש יותר מירושלים מאחר והוא אסור בכניסה לזבים, זבות, נידות ויולדות. על פי מקורות תנאיים ואמוראיים נוספים הר הבית אסור גם בכניסת בעל קרי. איזור החיל, מקודש אף יותר מהר הבית - והוא אסור בכניסה גם לגויים ולטמאי מת. התוספתא במסכת כלים קמא אומרת: "טמא נכנס להר הבית ולא טמא מת אמרו אלא אפילו מת עצמו... ר' שמעון אומר: החיל ועזרת נשים בבית העולמים הטמאים שנכנסו לשם פטורין." כלומר, הכניסה לשטח ההר מותרת לאחר הטהרות באמצעות טבילה, גם כאשר קיימת טומאת מת (שממנה ניתן להטהר רק באמצעות אפר של פרה אדומה), אך לא למקום המקדש, שם נדרשת טהרה מוחלטת. הגבלות אלו, שנפסקו להלכה לכל הדעות, מגבילות את רוב ככל הציבור בכניסה לעזרה, כיוון שכיום בהיעדר אפר פרה אדומה, כל ישראל בחזקת טמאי מתים. מצד שני, מקורות אלו מאפשרים את הכניסה להר הבית עצמו על ידי טהרה באמצעות טבילה.

7. הראשונים ממסמכים מהגניזה הקהירית ידוע על בית כנסת שהוקם בהר הבית בחלקו המערבי.באגרת שכתב הרמב"ם הוא מתאר כיצד ביקר שם ונכנס למקום שנקרא 'הבית הגדול והקדוש'. יש האומרים כי לא סביר שכוונתו לבית המקדש משום שהוא עצמו פוסק שהכניסה אליו אסורה. מקובל להבין שכוונתו שנכנס להר הבית, ועמד נוכח חורבות 'הבית הגדול והקדוש'. עדות זו של הרמב"ם מגובה גם באגרות אחרות שלו, באחת מהן הוא מספר על עצמו ומשפחתו ש"ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש"[ הרמב"ם קבע שאף על-פי שאין במקום מקדש, קדושת המקום עדיין קיימת מכיוון שהקדשתו בזמן שלמה נועדה גם לעתיד לבוא, ולכן כל ההלכות של מורא מקדש והמגבלות של כניסה למקום בטהרה, חלות גם כיום. דעה זו, שנזכרה אצל הרמב"ם מקובלת על רוב הפוסקים שעסקו בהלכות אלו. הראב"ד חלק עליו בנושא, וטען שהנכנס למקום המקדש כיום אינו חייב כרת, ולכן הלכות אלו אינן רלוונטיות בימים אלו, אולם דעתו של הראב"ד היא דעת יחיד, ושאר הראשונים שעסקו בנושא, כגון התוספות, והסמ"ג פסקו בדומה לרמב"ם. בתקופת הישוב הישן ובימינו במשך התקופה המוסלמית המאוחרת והתקופה העות'מאנית נאסר על לא-מוסלמים לבקר במקום, דבר שסייע להתגבשות הנוהג אצל היהודים שלא לעלות להר. לאחר שההר נפתח למבקרים שאינם מוסלמים בשנת 1853, עיגנו רבני היישוב הישן נוהג זה בפסיקת הלכה, ויהודים אשר עלו להר נתקלו בהתנגדות עזה, כגון החרם שהוכרז כנגד משה מונטפיורי לאחר שעלה להר למרות אזהרותיהם של הרבנים. לאחר כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים הוציאה הרבנות הראשית פסק הקובע איסור עלייה גורף לכל מתחם הר הבית, הכרוך אף בעונש כרת, בשל העובדה שזיהוי מקום המקדש איננו ודאי. לדעה זו הצטרפו גדולי הרבנים, ואף בימינו תומכים בדעה זו רוב הרבנים [12]. ישנם רבנים שאסרו על הכניסה לבית מחמת החשש שבמצב הנוכחי העולים לא ישמרו על הגבולות המותרים וההגבלות ההלכתיות בזמן העלייה. לדוגמה, הרב מרדכי אליהו הציע בשנות ה-80 לבנות בית כנסת סגור בהר הבית, אך כל עוד אין הוא בנוי הוא מתנגד לעליית יהודים. גם הרב עובדיה יוסף התיר ספציפית לרב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ להיכנס בשער וורן למרות שהוא פתוח להר הבית. עם זאת, ישנם רבנים בקרב הציבור הדתי הלאומי, שבראשם הרב יעקב אריאל והרב דב ליאור, וכן גם רבנים שנחשבים מתונים, כגון הרב יובל שרלו, ומספר רבנים חרדים, לדוגמה הרב יוסף אלבויים, שמתירים ואף מעודדים כניסת יהודים למתחם הר הבית, בשטחים שלשיטתם מותרים בכניסה, על פי זיהוי מקום המקדש המקובל. חלק המתירים טוענים שיש חשיבות רבה לביקור של יהודים במקום, ובכך ניתן לקיים את מצוות מורא המקדש, שהרי ללא קרבה למקום לא ניתן להיות ירא לו. לעומתם, לדעת האוסרים עצם אי-העלייה נובעת ממורא המקדש. כמו כן, לטענת המעודדים עליה להר, יש בעליה למקום גם ביטוי למצוות "לשכנו תדרשו"[דרוש מקור], וגם קיום מצוות כיבוש ארץ ישראל[13]. הם טוענים גם כי ככל שיגיעו למקום יותר יהודים, הפיקוח והפעלת הסמכות הריבונית של מדינת ישראל במקום תחוזק. סביב הרבנים המעודדים עלייה להר הבית התאגדו תנועות העוסקות בהפצת רעיונות אלו וקוראות לעליית יהודים בטהרה להר הבית ולתפילה בו. אחד מהמצדדים הגדולים בכך, הוא הרב ישראל אריאל, מקים מכון המקדש. לפי מספר פוסקים, ביניהם הרב חיים צימרמן, אף על אבני הכותל המערבי חלה קדושת הר הבית גם על חלק מרחבת הכותל המערבי היות שלפי שיטות מסוימות הכותל המערבי הוא כותל העזרה ולא חומת הר הבית. שיטות אלו מצריכות איפוא טבילה לפני כניסה לרחבת הכותל המערבי.

8. קדושת הר הבית באיסלאם הר הבית קרוי בערבית: אלחרם אלשריף. מתחם הר הבית או בשמו הערבי מתחם אל-אקצא הוא האתר השלישי בקדושתו לאחר מכה ואל-מדינה והעלייה לרגל אליו אינה בגדר מצווה (חג') כי אם בגדר רשות. הקשר של האסלאם עם הר הבית החל כאשר מוחמד היגר עם תומכיו בשנת 622 לספירה מן העיר מכה אל העיר י ת'רב (לימים אל-מדינה). בית'רב ציווה מוחמד על מאמיניו להתפלל כשפניהם לכיוון ירושלים, אולם כעבור שנה וחצי בערך שינה את הוראתו, וציווה עליהם להתפלל כשפניהם לכיוון מכה. לפיכך מכונה ירושלים, ובפרט הר הבית, באסלאם: "כיוון התפילה הראשון" ("אולא אל-קבלתיין"). עיקר קדושתה ירושלים באסלאם נובע מפסוק בקוראן: "השבח לזה אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, אשר בירכנו את סביבתו, כדי להראות לו מאותותינו, הרי הוא השומע והרואה"[14]. מוקדם מאוד התגבשה הדעה באסלאם שהמסגד הקיצון (ובערבית אל- אקצא) עליו מדובר הוא הר הבית (בעוד המסגד הקדוש הוא מכה). למשל, במסורת המיוחסת לאבן האשם וכלולה ב"א-סירה א- נבוויה" ("תולדות חיי הנביא") נאמר: "אז הוסע הנביא, עליו השלום והתפילה, מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, שהוא בית אל- מקדס שבאיליא". חוקרי האסלאם מניחים כי "בית אל-מקדס" הוא שערוב של הביטוי העברי "בית המקדש". אין חולק על כך שאיליא היא ירושלים, וכי מדובר בקיצור השם הלטיני "קולוניה איליה קפיטולינה" שניתן לעיר בשנת 131 לספירה. חדית'ים אחרים מפרטים את סיפור המעשה, ומספרים כי בהמת רכיבה פלאית ששמה אל- בוראק הסיעה את מוחמד בלילה אל ירושלים שם עלה בשבעת הרקיעים עד למושבו של אללה ודן עמו על מספר התפילות היומיות שיש להטיל על המאמינים המוסלמים. בזמן התרחשות הדברים האמורים, ולמעשה במשך כל ימי חייו של מוחמד, לא היו מוסלמים בירושלים, אם כי ייתכן שהיו בה ערבים נוצרים, ולכן ודאית העובדה שלא היה בה שום מסגד במובן המקובל בימינו. עצם המוסד המכונה "מסגד" טרם התגבש בתקופה זו של ראשית האסלאם. לכן, סביר שהמילה מסגד בקוראן מתייחסת לאתר תפילה, או אתר סגידה [16]. הביטוי הסתום "המסגד הקיצון" יכול להתפרש באופנים אחדים, והפרשנות המוסלמית המקובלת כי מדובר בהר הבית אינה נובעת מהטקסט כפשוטו. מתחם הר הבית קיבל את השם אל-אקצא על הסמך הפרשנות כי המסגד הקיצון הוא "בית אל- מקדס" אשר ב"איליא" (כלומר, הר הבית אשר בירושלים). על פי המסורת המוסלמית תפילה במתחם אל-אקצא דינה כדין תפילה במסגד אל-אקצא, ומעלים על המתפלל כאילו התפלל חמש מאות פעמים. ישנם חוקרים, דוגמת עמנואל סיון, הסבורים כי הר הבית אינו מתואר בקוראן כאתר קדוש, ובאותה מידה יכל הפסוק להתייחס לכל מקום אחר. ירושלים אף אינה מוזכרת בקוראן באופן מפורש. ישנה סברה שהמוסלמים השתלטו על המקום כיוון שרצו למגר את היהדות אשר סירבה להתאסלם. סברה אחרת מייחסת את קדושת הר הבית לניסיון לגמד את קדושתה של מכה בימי שלטון בית אומיה. מרכזו של בית אומיה היה בדמשק והח'ליפים משושלת זו נאלצו להתמודד עם מרד שפרץ במכה. יש חוקרים הסבורים כי הח'ליפים מבית אומיה ניסו להפחית מקדושתה של מכה המורדת על-ידי העצמת קדושתה של ירושלים באסלאם.

9. המבנים על הר הבית הר הבית נבנה מראשיתו כפלטפורמה שטוחה שנועדה לשמש תשתית למבנים המוקמים עליה. בעבר היו ממוקמים על הר הבית בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. כיום ממוקמים על הר הבית מסגד אל- אקצא, המונומנט - כיפת הסלע וכן מספר מבנים, צריחים, מדרסות ומבני הנצחה. מסגד אל אקצא מסגד אל- אקצא (ערבית: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון") הוא אחד המסגדים בקומפלקס של מסגדים, אתרי תפילה ומבני דת מוסלמיים במתחם המכונה בערבית ("אל-חרם אל- קדסי א-שריף" - המתחם הקדוש הירושלמי), הוא מתחם הר הבית בירושלים. המונח "מסגד אל אקצא" נזכר בקוראן ב"סורת אל- אִסְרא" שם נכתב: "השבח לזה אשר הסיע את עבדו עם ליל מ"מסגד אל-חראם" אל "מסגד אל- אקצא" אשר ברכנו סביבו כדי להראותו מאותותינו הרי הוא הכול שומע והכל רואה" .הפרשנות המוסלמית המקובלת, מייחסת את הפסוק ל"ליל האסרא והמעראג'" כלומר, מסע לילי, שעל-פי המסורת המוסלמית, ערך מוחמד ממכה אל הר הבית בירושלים. חלק מהמוסלמים מציינים את המאורע ב-27 בחודש רג'ב על פי לוח השנה המוסלמי. הקוראן עצמו אינו מבאר מהו המסגד שממנו יצא מוחמד למסע ולאן הגיע, פרט לכינויים "המסגד הקדוש" (אל- מסג'ד אל-חראם) ו"המסגד המרוחק ביותר" (אל-מסגד אל- אקצא). פרשנויות מוסלמיות קדומות, שאינן מקובלות היום, מייחסות את "המסגד המרוחק ביותר" להיכלות עליונים ולאו דווקא למקום מסוים על הארץ. הזיהוי של מסגד אל-אקצא עם הר הבית נעשה סופי עם כיבוש ארץ ישראל (יחד עם אזורים נרחבים אחרים במזרח התיכון) בידי המוסלמים בהנהגת הח'ליף השני עמר בן אל- ח'טאב. בתקופת הח'ליפים מבית אומיה עלתה חשיבותה של ירושלים בעיני השלטון המוסלמי, כנראה מפאת קרבתה למקום מושבם של הח'ליפים בדמשק. שליטתם של האומיים בערים הקדושות האחרות, מכה ואל-מדינה הייתה רופפת בשל מרידות של מנהיגים מקומיים, ולפיכך הם היו מעוניינים להאדיר את ירושלים, ולבנות בה מסגדים נוספים. בימיהם נבנתה כיפת הזהב שהיא היום המבנה הבולט ביותר על הר הבית. כיפת הסלע נבנתה בשנת 690 לספירה. מסגד אל-אקצא נבנה תחילה מעץ ובנייתו הושלמה בשנת 710. המבנה הוקם מחדש לפחות חמש פעמים. הוא נהרס לחלוטין לפחות פעם אחת ברעידת אדמה. הבניה המחודשת האחרונה הייתה ב-1035. במסגד אל-אקצא יש מקום ל-5,000 מתפללים בקירוב, במסגד עצמו ובסביבתו. עד לבנייתו של המסגד הגדול במזרח התיכון - מסגד מרואן באורוות שלמה, מסגד אל-אקצא היה המסגד הגדול ביותר בירושלים. הוא מתאפיין במספר סגנונות בנייה, ובהם גם סגנון צלבני מהתקופה שבה הייתה ירושלים בידי הצלבנים. בתקופה זו שימש המסגד כארמון, והוא כונה "מקדש שלמה" בשל ההנחה כי המסגד נבנה במקום בו שכן בית המקדש הראשון. גם בציורים יהודיים של ירושלים מימי הביניים מופיעה לעתים כיפת הזהב כשמעליה המילים "בית המקדש". בשנת 1969 הצית צעיר אוסטרלי לוקה בנפשו בשם מייקל רוהן את המסגד. רוהן השתייך לכנסייה נוצרית אוונגליסטית בשם "כנסית האל", הודה כי התכוון להצית את המסגד על מנת להחיש את בוא המשיח על ידי הקמת בית המקדש היהודי על הר הבית. רוהן נעצר, אושפז בבית חולים לחולי נפש וגורש מישראל, אולם רבים בעולם הערבי ראו בהצתה "מזימה ציונית". מקדש אל-אקצא היווה מספר פעמים יעד למזימות תקיפה מצד קיצוניים יהודים, אולם המזימות סוכלו בידי מערכת הביטחון. בשרפה נשרפה כליל "במת הדרשן", מבנה שנתרם למסגד בידי צלאח א-דין לפני יותר מ-800 שנה ונחשב במשך מאות שנים לאחד מסמלי המסגד. במשך שנים ארוכות התנהלו במסגד עבודות שיקום ושימור, עם תרומות של מאות מיליוני הדולרים שהגיעו למסגד אחרי השריפה. כיום לדעת רבים עולים המבנים המוסלמים שעל הר הבית ביופיים על מה שהיה במקום אי פעם, אבל רק 38 שנים אחרי שבמת הדרשן המפוארת במסגד אל– אקצא עלתה באש, בשנת 2007, הושלמו עבודות האומנות המורכבות לשחזור הבמה המפוארת.המשימה המורכבת של שיחזור מלאכת מחשבת יחידה במינה של שיבוצים ופיתוחי עץ אגוז ובנית הבמה והצבתה מחדש במקומה היו כרוכים במאבקים ובתסבוכות רבות. הירדנים הם שיזמו הקמת צוות לשחזור הבמה שכלל מומחים ממצרים, טורקיה, אינדונזיה ומדינות אירופה שאספו רישומים עתיקים. ד"ר מחמוד אל-בלביסי מהמחלקה לאמנות אסלאמית באוניברסיטת אל- בלקה שבסאלט, צפונית לעמאן בירדן הכין וריכז את התרשימים.

10. אחד מהקירות המקיפים את תחום המסגד הוא הכותל המערבי הקדוש ליהודים, ולכן אזור קטן-יחסית זה הופך לעתים לנקודת חיכוך בין הדתות. מספר פעמים השליכו מוסלמים שהתפללו במקדש אבנים אל-עבר היהודים שהתפללו ברחבת הכותל. בתקופות של מתיחות רבה נוהגת משטרת ישראל להגביל את הכניסה למסגד למבוגרים בלבד מעל גיל מסוים בהתאם לנסיבות. על-שמו של מסגד אל-אקצא קרויים אינתיפאדת אל אקצא וגדודי חללי אל אקצא. כיפת הסלע כיפת הסלע (ערבית:, תעתיק מדויק: קבת אלצח'רה, הגייה: קוּבַת אַ-ס ַ'חְ'רַה; יוונית: "טמפולי דומינו") - מבנה מוסלמי ששוכן במרכזו של הר הבית, מעל לאבן השתיה. הכיפה הפכה להיות סמל הלאומיות הערבית הפלסטינית, ותמונתה מתנוססת בבתים ערביים פלסטיניים רבים, וכן על-גבי סמלים של תנועות לאומיות פלסטיניות. כיפת הסלע נבנתה בין השנים 687 עד 691 על-ידי הח'ליף עבד אל מליכ מבית אומיה. הח'ליף העבאסי אל-מאמון (813 - 833) שיפץ את המבנה, והחליף את אריחי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על-ידי הח'ליף עבד-אל-מליכ באריחים הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם. כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינוי, ונחשב למופת אדריכלי ואומנותי. כיפת הסלע עצמה אינה מסגד, ואין נערכות בה תפילות בציבור, אלא היא חלק ממתחם מסגד אל-אקצא. למרות זאת, היא מכונה בטעות על ידי רבים בשם "מסגד עומאר". אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי. על-פי המסורת היהודית נבנה המבנה מעל לאבן השתיה - היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם. כאן גם, על פי המסורת, התרחשה עקידת יצחק, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני. על פי הרדב"ז, על אבן השתייה היה הארון אשר בקודש הקודשים. על-פי המסורת המוסלמית נשתמרו במבנה שתי שערות מזקנו של הנביא מוחמד, וכי מכאן עלה מוחמד השמימה במסעו הלילי. ישנם הטוענים כי בניית הכיפה, הייתה אקט שלטוני של המוסלמים כלפי הנוצרים, וישנם הטוענים שהמבנה הוקם על מנת לשמר ולהגן על אבן השתייה חוסיין מלך ירדן תרם מכספו לשיפוץ כיפת המבנה, שצופתה מחדש בשכבת זהב בשנת 1994, בתהליך אלקטרוכימי מיוחד. לצורך ציפוי הכיפה נדרשו כ-150 ק"ג של זהב טהור. דגם של כיפת הסלע מצוי במוזיאון מגדל דוד בעיר העתיקה שבירושלים. אבן השתייה בכיפת הסלע

11. דוכן הקיץ דוכן הקיץ (בערבית: "מנבר א- ציף") הינו דוכן לתפילות המצוי בהר הבית. הדוכן נבנה בתקופה הממלוכית, במאה ה-14 על ידי בורהאן א-דין (1325 - 1388). המוסלמים מאמינים כי הדוכן נבנה על ידי צלאח א-דין בסוף המאה ה-12 אולם אין ראיות לכך. המבנה שופץ על ידי האמיר הטורקי מומח רשיד בשנת 1843. המתקן משמש את המואזין המנחה את התפילה בימי הקיץ. מבנה הדוכן עשוי שיש והוא מורכב מגרם מדרגות המוביל למבנה כיפה הנשאת על עמודים (ככל הנראה קשת צלבנית שהובאה למקום זה). הכתובת על המשקוף היא שנת 566 ללוח השנה המוסלמי (ההיג'רה) בגימטריה - שנת 1170, שבה מאמינים שהוקם הדוכן. המתקן נמצא 30 מטרים דרומית לכניסה של כיפת הסלע. הכוס הכוס (בערבית "אל -כאס") הינו מתקן רחצה שנבנה על הר הבית בתקופה הממלוכית, בשנת 1320 על ידי האמיר הממלוכה תנכז א- נאצרי בדמות סמל משפחתו - גביע. המתקן פעיל עד ימינו. במתקן זה משתמשים המתפללים המוסלמים הבאים להר הבית על מנת לרחוץ את רגליהם לפני התפילה. צורתו של המתקן עגולה, והוא נקרא כך בשל דמיונו לכוס שתייה. המתקן נמוך מהרחבה שסביבו ומובילות אליו ארבע מדרגות. במדרגה התחתונה יש מושבי בטון המאפשרים למתפלל להשתמש במתקן ולשטוף רגליהם בהתאם למצוות האיסלאם. קוטרו של המתקן 2 מטרים. מושבי הבטון והברזים נבנו בתקופת השלטון הירדני. המתקן נמצא 37 מטרים צפונית לכניסה של מסגד אל אקצא. כיפת הדקדוק כיפת הדקדוק או כיפת הוראת הדקדוק (בערבית "קובת א -נחווייה") הינו מבנה מלבני שנבנה על הר הבית בתקופה האיובית, על ידי מועט'ם עיסא, מושל דמשק, בשנת 1207 ומהווה את המדרסה האיובית היחידה שנותרה עד ימינו. המבנה שימש ומשמש כבית ספר (מדרסה) ללימוד השפה ערבית. המבנה קרוי גם "רוצאציה" (בערבית: בית העופרת) בשל כיפתו המכוסה עופרת, וכן "קובת אל- חנבליה", על שם אבן חנבל (767 - 815), מייסד כת החנבלים הקנאית. המדרסה היא מבנה מוארך מלבני ובו שלושה החדרים, שבכל אחד מקצותיו אולם ובראשו כיפה. אורכו של המבנה כ-25 מטרים, ובמרכז המבנה כניסה מקושתת. מתחת למבנה נמצא מרתף. המבנה נמצא בפינה הדרום-מערבית של המשטח הראשי של הר הבית. כיפת העלייה כיפת העלייה (בערבית "קובת אל- מעראג'") הינה מבנה שנבנה על הר הבית ככל הנראה במאה ה-12. המבנה שימש במקורו כקפלת טבילה (בפטיסטריום) ונבנה בתקופה הצלבנית בסמוך לכיפת הסלע - אשר שימש באותה תקופה ככנסייה בשם "מקדש האדון". המבנה ניזוק בעת הכיבוש האיובי של ירושלים, ושוקם על ידי האמיר איספהא סלא עז א-דין א- זנג'ילי בשנת 1200. על פי האמונה המוסלמית, במקום זה התפלל הנביא מוחמד לפני עלייתו השמיימה. במקור היה המבנה כיפה על קשתות, אולם אלה נאטמו על ידי המוסלמים, שהוסיפו גומחת תפילה (מחראב) הפונה למכה. המבנה מתומן (יש לו שמונה צלעות), שרוחבו 6 מטרים. המבנה נמצא 22 מטרים צפונית-מערבית לכיפת הסלע.

12. כיפת הרוחות כיפת הרוחות או כיפת הלוחות (בערבית "קובת אל-ארווח" או "קובת אל- אלואח") הינה מבנה שנבנה על הר הבית בשנת 1681. מטרתו של המבנה לא ידועה והוא שימש כמבנה הנצחה. על המבנה אין כתובות ועל כן לא ידועה מטרתו. מבנה כיפה הנישא על קשתות הנתמכות על ידי שמונה עמודים. הוא בנוי על סלע הר הבית - ואין לו ריצוף. משערים שהיעדר הריצוף מעיד על האמונה שהסלע עליו בנוי המבנה הוא אבן השתייה. גובהו של המבנה 2.4 מטרים, וקטורו 4 מטרים. המבנה נמצא 14 מטרים מערבית למקשת הצפון מערבי. כיפת השלשלת כיפת השלשלת (בערבית "קובת א סלסלה" או "מחכמת דאוד" בית דינו של דוד) הינה מבנה שנבנה על הר הבית בצמוד לכיפת הסלע ממזרח לו, ככל הנראה במאה השביעית, ייתכן שנבנתה על ידי עבד על מלך (685- 705), בונה כיפת הסלע. מבנה זה הינו אחד המבנים הקדומים ביותר על הר הבית ומטרתו עדיין אינה ברורה. המבנה החל את דרכו ככיפה בעלת 10 פאות כאשר בכול פאה ישנה כניסה בעלת קשת. במעגל הפנימי הוצבו שישה עמודים שתמכו בכיפה שקוטרה 13 מטר. בתקופה הצלבנית הפך המבנה לקפלה על שם "יעקב הקדוש". בתקופה הממלוכית בנה בייברס גומחת תפילה (מחרב) בצידה הדרומי ובכך הפך את המבנה לבעל 11 פאות. בתקופה העות'מאנית צופה המבנה והמיחראב בשיש. בעבר הוצעו מספר הצעות לפשרו של המבנה כמו ששימש דגם מוקטן לצורך בניית כיפת הסלע (המבנה אומנם דומה אך העובדה שלכיפה יש 11 צלעות ולכיפת הסלע 8 פסלה את ההצעה) או ששימש כקופת אוצר לבניית כיפת הסלע (מבנים כאלה מוכרים בתחילת האסלאם אך הוכח שהמבנה מעולם לא קורה ולכן הצעה זו נפלה גם כן) אך כולן נפסלו.המסורת המוסלמית מספרת שכיפה זו היא חלק מבית משפטו של שלמה ובה הייתה תלויה שלשלת קסומה אשר הנשבע אמת יכל לתופסה בקלות וכול הנשבע שקר לא הצליח לאחוז בה והיא ככול הנראה שיבוש של של מקום ישיבתה של הסנהדרין בתקופת בית שני (בלשכת הגזית שהייתה במזרח בית המוקד בבית המקדש) כאמור אין יודעים עדיין את מטרתה של הכיפה אך לפי זמן בנייתה המוקדם והעובדה כי נבנתה במרכז הגאומטרי של הר הבית ברור כי מדובר בהנצחה של מסורת קדומה מאוד

13. כיפת שלמה כיפת שלמה (בערבית "קובת סולימאן", "קובת א - צחרא א-זעירא" או "קובת יעקוב") הינה מבנה שנבנה על הר הבית ככל הנראה במאה ה-12 (ייתכן שנבנה על ידי הצלבנים). על פי האמונה המוסלמית במקום זה התפלל שלמה המלך לאחר שסיים לבנות את בית המקדש הראשון. מרצפת המבנה בולט סלע הקרוי "א-צחרא א - זעירא" - האבן הקטנה - שבר מהסלע הגדול. על פי אמונת המוסלמים נטלו בני ישראל אבן זו (חלק מאבן השתיה) לבבל בצאתם לגלות, ועם שובם החזירו אותה. במקור היה המבנה כיפה על קשתות, הנשיאות על שמונה עמודים (מבנה מתומן), אולם אלה נאטמו על ידי המוסלמים, בתקופה הממלוכית או העות'מאנית. קוטרו של המבנה כ- 5 מטרים. המבנה נמצא צפונית לכיפת הסלע, כ-40 מטרים דרומית לשער האפל. מקשתים בהר הבית שמונה מקשתים (בערבית: "קנאטיר" = קשתות או "מאואזין" = מאזניים) - מבנים הכוללים שלוש או ארבע קשתות, המוצבים בראש גרמי המדרגות המובילים ממשטח הר הבית למשטח המוגבה של כיפת הסלע. מקור שם המקשתים "מאואזין" נובע מהאמונה המוסלמית שביום הדין לאחר שכול הצדיקים יגיעו להר הבית (על פי המסורת כל הרשעים יפלו עוד קודם לקדרון בטרם יספיקו לעבור בשער הרחמים) יתלו מהקשתות מאזנים אשר ישקלו את מעשיו הטובים של כל צדיק כדי שיינתן לו גמולו. המקשת הצפון מערבי מקשת זה נבנה בשנת 1337 בתקופה הממלוכית. מקשת זה מורכב מארבעה קשתות הנתמכות במרכזן בשלושה עמודים קדומים יותר שלראשיהם כותרות קורינטיות. המקשת הצפוני מקשת זה נבנה בשנת 1321 בתקופה הממלוכית. הוא מורכב משלוש קשתות הנתמכות על שתי עמודי שייש ביזנטיים. המקשת המערבי מקשת זה נמצא כ- 15 מטרים מערבית לכיפת הסלע. מקשת זה הינו ייחודי בין המקשתים. בעוד שיתר המקשתים נמצאים על קצהו של המשטח הראשי של הר הבית, מקשת זה נמצא בתוך המשטח, והמדרגות המובילות אליו חודרות לשטח המשטח. מדרסת אשרפיה מדרסת אשרפיה הינה בית ספר ללימודי דת איסלמיים. המדרסה נבנתה בשנת 1482 וקרויה על שמו של הסולטן הממלוכי אשרף קאית ביי.כיום עיקר פעולתה של המדרסה הוא בשחזור כתבים מוסלמים עתיקים אשר כתובים בערבית ופרסיתהכניסה אל המדרסה היא מתוך מתחם הר הבית אך חלק מחדריה מצויים מחוץ למתחם ובהם אפשר למצוא קברים של כמה שייח'ים ואצילים (הקבורה בתוך המתחם עצמו אסורה) מדרסת אסערדיה מדרסת אסערדיה הינו בית ספר ללימודי האיסלם שנבנה בשנת 1359 (בתקופה הממלוכית) בצמוד לחומה הצפונית של הר הבית. מבנה זה ייחודי בכך שניתנה חשיבות רבה לאולם התפילה בו - גומחת התפילה (ה"מחרב") בולט מחזית הבניין על מנת להדגיש את כיוון התפילה ואת מיקום אולם התפילה במבנה. הקשתות בקומה התחתונה נאטמו בתקופה מאוחרת יותר. רהטים על הר הבית ברחבי מתחם הר הבית ממוקמים שישה רהטים.

14. צריח פח'ריה צריח פח'ריה הינו צריח לקריאה לתפילה שנבנה על הר הבית בשנת 1345 (התקופה הממלוכית). הצריח ממוקם מעל מדרסת פח'ריה והוא בנוי כמגדל מרובע ולו ארבע קומות (שלוש קומות ביניים וקומת מרפסת) בראשו כיפה דמוית בצל מנחושת ומעליה סהר מוסלמי. צריח שער השבטים צריח שער השבטים או צריח ישראל (בערבית: "מנארת אישראיל") הינו צריח לקריאה לתפילה שנבנה על הר הבית בין השנים 1367 - 1368 (התקופה הממלוכית) על יסודותיו של צריח קדום יותר. הצריח נבנה על ידי האמרי סיף א- דין קטלובע'אה. הצריח ניזוק ברעידת אדמה בשנת 1937 ותוקן על ידי המועצה המוסלמית העליונה. הצריח דומה למבנה הצריח במצודת העיר ירושלים, אולם הדבר יוצא דופן בבנייה הממלוכית אשר אופיינה בצריחי תפילה מרובעית ולא מעוגלים (צריחי תפילה מעוגלים איפיינו את הבנייה העות'מאנית). מבנה הצריח מעוגל, ובבסיסו פרמידה ה"מחברת" את המבנה למבנה המרובע שתחתיו. במבנה חמש קומות ומדרגות לוליניות מובילות למרפסת המואזין שבראשו של הצריח. המרפסת מקורה ומעליה כיפה. הצריח קרוי על שם שבטי ישראלי, שלפי המסורת המוסלמית יצאו דרך השער שבקירבתו לאחר תפילה בבית המקדש. לפי סברה אחרת, הצריח קרוי על שם בריכת ישראל הסמוכה. הצריח נמצא 57 מטרים מערבית לשער השבטים. שערים מצד מערב [שער המוגרבים שער המוגרבים ("המערביים", כינוי לבני צפון אפריקה המרוקאים שהתגוררו בשכונה הסמוכה לו) ממוקם בסמוך לרחבת הכותל המערבי. שער זה הוא השער היחיד שמשמש כיום לכניסה של לא-מוסלמים בהר הבית, הן תיירים, הן אזרחים ישראלים, והן אנשי כוחות הביטחון. שער המוגרבים הוא היחיד משערי ההר שמצוי בשליטה בלעדית של משטרת ישראל, בניגוד ליתר השערים שמצויים בשליטת הוואקף המוסלמי. העלייה לשער המוגרבים היא דרך סוללת עפר. בחורף 2004 התמוטטה הסוללה עקב שלגים, ונבנה תחתיה גשר עץ. בתחילת 2007 החלו עבודות חפירה של רשות העתיקות לצורך בניית גשר חדש, שלוו במהומות חריפות במזרח ירושלים. שער השלשלת שער השלשלת (ערבית: באב א- סילסילה) נמצא בכותלו המערבי של הר הבית, בין שער המוגרבים ושער הטהרה, ומורכב משני שערים - שער השלשלת ושער השכינה. שמו של השער ניתן לו על שם שלשלת ברזל עתיקה שתלויה במרכזו, מסיבה בלתי-ברורה. השער בנוי על שרידיו של שער קדום, והרחוב המוביל אליו בנוי על גבי קשת וילסון. שער הטהרה שער הטהרה (ערבית: באב אל- מוטהארה) הינו שער קטן שאינו משמש כניסה ויציאה רשמית, אלא מעבר אל השירותים הציבוריים של הר הבית שממוקמים לידו מחוץ למתחם ההר. בעבר שימש שער זה למעבר בין הר הבית ובתי המרחץ הסמוכים לו, חמאם א-שפע וחמאם אל-עין. שער מוכרי הכותנה שער מוכרי הכותנה (ערבית: "באב אל קטאנין") נבנה בין השנים 1336 - 1337 על ידי תנכיז מושל דמשק בתקופה הממולכית (תקופת הסולטן אבן קלאון. השער בנוי במבנה אבלק - שילוב של אבנים אדומות וצהובות וכן שחורות ולבנות, כאשר בראשו "עיטור נטיפות". במקורו, היה השער בעל חזית כפולה, אך רק החזית הפונה מערבית, לשוק השתמרה. השער נמצא כ-240 מטרים צפונית לקצה הדרום מערבי של הכותל המערבי והנו השער הקרוב ביותר לכיפת הסלע בהיותו ממוקם בדיוק ממולה. שוק מוכרי הכותנה (סוק אל-קטאנין) המוביל אל השער נבנה אף הוא על ידי תנכיז, ושימש מבואה ראשית להר הבית.

15. שער הברזל שער הברזל (ערבית: באב אל-חדיד) ממוקם מצפון לשער הכותנה. משערים כי שמו של שער זה ניתן לו מכיוון שבעבר היה היחיד משערי ההר שהיה מברזל ולא מעץ (כיום גם שער זה עשוי עץ). שער זה מפורסם בזכות הכותל הקטן הממוקם בצמוד לו, ומשמש מקום תפילה ליהודים. שער המשגיח שער המשגיח, או שער המפקח (ערבית: באב אל- מג'ליס), ממוקם ברחוב עלא -א-דין, ומשמש אחת הכניסות הראשיות להר. יש הסבורים כי שמו ניתן לו בשל מיקום משרד הוואקף, המפקח על סדרי ההר, בצמוד לשער. סברה אחרת גורסת כי בסמוך לשער היה בית הכלא הראשי של ירושלים, ומפקדת המשטרה (לפני בניית הקישלה). [שער הסראיה שער הסראיה הוא שער קטן מצפון לשער המשגיח, שער זה כיום הינו אטום. שער בני ע'ואנימה שער בני ע'ואנימה ממוקם בפינה הצפון-מערבית של ההר, מתחת לבית הספר עומריה. [שערים מצד צפון [השער החשוך השער החשוך מכונה גם שער פייצל, על שם פייסל הראשון מלך עיראק. שער זה בנוי במתוך מנהרה ארוכה וחשוכה מתחת לבית הספר עומריה, שיוצאת מרחוב ויה דולורוזה עד להר הבית. שער הסליחה שער הסליחה (ערבית: באב חוטא) מכונה גם שער האנטוניה. השכונה הסמוכה לשער מכונה על שמו שכונת באב-חוטא. [שער השבטים שער השבטים (ערבית: באב אלאסבאט) נמצא בפינה הצפון-מזרחית של הר הבית. השער נמצא בסמוך לשער האריות, שאף הוא נקרא בעבר שער השבטים. ייתכן אף ששם זה מעיד על שימוש של שער זה לעלייתם של יהודים להר הבית, דבר המשתקף אף בשמם של "בריכת ישראל" ו"צריח בני ישראל" הסמוכים. דרך שער זה, פרצו הצנחנים מחטיבה 55 של צה"ל אל הר הבית, ומשם לכותל, במלחמת ששת הימים. [שערים בצד מזרח בצד מזרח אין שערים פתוחים כיום, אך יש שערים סתומים ששמשו בעבר למעבר. [שער הרחמים השער ממוקם בצידה המזרחי של ירושלים ונבנה במאה ה-7. באזור נמצאו גם שרידי שער מתקופת בית שני. השער מורכב משני פתחים חסומים, האחד "שער התשובה" והשני "שער הרחמים". ע"פ המסורת הנוצרית, בשער זה עבר ישו ועל כן הוא נקרא בפיהם "שער הזהב". ע"פ המסורת היהודית, בשער זה יעבור המשיח ויביא את הגאולה האגדה מספרת כי הסולטאן סולימאן הראשון, ששמע על מסורת זו, החליט למנוע את ביאת משיח היהודים על-ידי חסימת השער, ועל ידי הקמת בית קברות מוסלמי גדול מולו, שכן אליהו, הנלווה למשיח, הוא כהן, ולכהנים אסור לעבור בתחום בית קברות. כיום נמצא במבנה השער בית תפילה ולימוד מוסלמי. הכניסה למבנה השער היא דרך הר הבית בלבד. שערים בצד דרום בצד דרום אין שערים פתוחים כיום, אך יש בו שערים סתומים ששימשו בעבר למעבר. שערי חולדה שערי חולדה מורכבים משלוש מערכות שערים, השער היחיד, השער הכפול, והשער המשולש. לשלושת השערים היו בעבר מנהרות מדורגות שהובילו אל פני הר הבית.

16. מכלול שער הרחמים הארכיטקטורה כאן ייחודית! הבנייה היא ביזאנטית קלאסית. סתימת השערים היא מהמאה ה 11 והעמוד שבאמצע מקורי. אם מתעלמים מהסתימה רואים שיש כאן שני מעברים אדירי מימדים ברוחבם וגובהם. השם בלטינית הוא שער הזהב ובעברית וערבית שער הרחמים. לפי המסורת הנוצרית, ב"יום הראשון של הדקלים" ישו נכנס לי-ם משער שהיה במקום זה. לפי המסורת היהודית – המשיח ייכנס מכאן – האם ההקשר מקרי? בפירוש לא! השער לא ניתן להגנה ובכלל לא הגיוני לבנות אותו... בשנת 614 הפרסים הססנים כובשים את י-ם הביזאנטית. ב 628 יש שביתת אש וב 629 הצלב האמיתי מוחזר לי-ם ומוכנס דרך שער נצחון שנבנה לכבוד האירוע – סביר להניח שזה השער! יש כאן את הסמליות של כניסת ישו לעיר. על ראש השער יש תצפית מדהימה על הר הבית ועל הקדרון – אסור לעלות אבל זה לא כתוב בשום מקום – לעלות עד שיצעקו עליך...

17. שער האריות שער האריות הוא שמו של אחד משערי ירושלים. הוא ידוע גם בשמות שער השבטים, שער יהושפט (על שם נחל הקדרון שנקרא גם עמק יהושפט), שער סטפנוס הקדוש (בפי הנוצרים) ובאב סנטה מרים (שער גבירתנו מרים בערבית). השער נבנה בין השנים 1538-1539 והוא נמצא באזור החומה הצפון מזרחית של העיר העתיקה של ירושלים, באזור הרובע המוסלמי. השער נקרא שער האריות על שם שני האריות (למעשה אלו ברדלסים) החקוקים משני צדי חזית השער. ברדלסים אלו הם סמלו של הסולטאן הממלוכי ביברס. הם כנראה נלקחו ממקום אחר בארץ והוצבו כאן כשימוש משני. לאגדה העממית הסבר אחר למיקומם של האריות/ ברדלסים כאן: הסולטאן סולימאן הראשון חלם חלום מבעית בו אריות כבירים עומדים לטרפו, לאחר שחזר החלום מספר פעמים, הבין הסולטאן שזהו עונש שעלול לבוא עליו משום שלא טרח לבצר ולמגן את ירושלים כהלכה. הוא הזדרז להקים את החומה וקבע את האריות באחד משעריה, זכר לחלום. בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים פרץ כוח חטיבת הצנחנים דרך שער זה לעיר העתיקה.

18. הכתל הקטן הכותל הקטן הינו קטע קטן של הכותל המערבי של הר הבית, שגלוי מבלי בתים שמכסים אותו. הוא מצוי כמאתיים מטרים צפונה מרחבת הכותל המערבי, ובצמוד לשער הברזל. הכותל הקטן נמצא קרוב לאמצע הכותל המערבי, והוא המקום השני מחוץ להר הבית בקרבתו אל מקומו של קודש הקודשים, בו יכולים יהודים להתפלל. במנהרות הכותל נמצא המקום הקרוב ביותר, מול קודש הקודשים בדיוק. בנוסף לחשיבות הכותל הקטן בקרבתו למקום המקדש, הוא סמוך לשער הברזל המאפשר למתפללים הצצה אל תוך הר הבית. המבקרים במקום חשים את הווי הכותל לפני הגדלת הרחבה, בעודו סימטה צרה. 'רחבת' הכותל הקטן היא סמטה צרה (כ-3 מטר) המצפין מרחוב שער הברזל ומוביל לבתי מגורים פרטיים (אך בעבר שימש כמעבר לרחוב שער המשגיח). תנועת האנשים העוברת בה דלילה ופחותה בהרבה מאשר הייתה בכותל ה'גדול', שהיה מעבר ראשי לעבר שער האשפות. הכותל הקטן נמוך בהרבה מהכותל הגדול, מאחר ומרבית גובהו מכוסה בעפר. רק שתי שורות מגובהו החשוף הן מבנייה הרודיאנית (בניגוד ל-12 שורות בכותל 'הגדול'). רחבת הכותל הקטן מורכבת משתי חצרות קטנות, שביניהן בנוי מבנה קטן וסתום ששימש בעבר כשירותים של תושבי החצר על הכותל עצמו. המסורת מספרת כי במקומו של המבנה התגלה אליהו הנביא לאחד מרבני ירושלים לפני מספר דורות (גרסה אחרת טוענת שבמקום זה התגלתה השכינה לרבי אברהם הלוי ברוכים, תלמידו של האר"י), ויהודי ירושלים נהגו להתפלל במקום זה. תושבי החצר שמאסו בהטרדה בנו במקום שירותים במטרה למנוע מיהודים להתפלל במקום. הכותל הקטן שב לתודעה הציבורית בשנת 1972. בתחילת שנה זו הגיעו חפירות מנהרות הכותל אל מתחת הרחבה הקטנה, והתעורר חשש ליציבות הבתים הסמוכים לכותל הקטן. קבלנים מטעם מדינת ישראל התבקשו להציב תומכות לבתים, ובמהלך העבודות, ב-11 בפברואר, ניקבו הפועלים באבני הכותל ארבעה חורים בני 25X35 ס"מ כל אחד. בציבור היהודי התחולל רעש גדול בעקבות חילול אבני הכותל המקודשות ושברי האבנים נאספו במיוחד בידי רב הכותל, הרב יהודה גץ למשמרת. גם אנשי הווקף המוסלמי מחו על חילול הכותל, והקבלן נאלץ לבנות תומכות שלא יישענו על גבי הכותל עצמו. במהלך השנים היו חיכוכים רבים בין מתפללים בכותל הקטן לבין תושבי החצר המוסלמים. בשנות ה-80 הפקיעה מדינת ישראל דירה בחצר שהייתה שייכת לחבר ארגון טרור פלסטיני במטרה לפתוח במקום נקודת משטרה. בטקס שהתקיים במקום בשנת 1999 בהשתתפות אישי ציבור רבים הצהיר השר לביטחון פנים דאז אביגדור קהלני כי תחנת המשטרה תפתח בהקדם, אך עד היום לא בוצע הדבר והדירה נותרה ריקה. בסוף שנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 התרחשו עימותים רבים בין מתפללים יהודים ותושבי החצר על רקע השלכת פסולת בחצר ופינויה, על רקע המעבר הצר הנחסם לתנועה בשעת תנועת מתפללים ערה, ועל רקע סדרי התפילה במקום. בשנים האחרונות נשמר הסדר במקום ומתפללים יהודים פוקדים את הכותל הקטן לאורך כל השנה ובעיקר בשבתות ובמועדי ישראל. במקום מתקיימות תפילות של אנשים פרטיים וכן ביקורים מסודרים בידי ארגונים שונים, בהם ארגון "כותלנו" של ישיבת עטרת כהנים וארגון משמר המקדש. בשל רגישותו הרבה של המקום והמתח הרב השורר בו בין המבקרים היהודים והשכנים המוסלמים, לא מאפשרת משטרת ישראל כל שינוי של הסטטוס-קוו במקום, כגון הכנסת ציוד של קבע, ספסלים, ארונות, וכדומה. לעתים מתירה המשטרה הכנסת ריהוט לזמן קצר בלבד. למרות נסיונות חוזרים ונשנים של גופים שונים, לא הכריזה המדינה על המקום כ"מקום קדוש", והמקום הינו בפיקוח משטרתי ולא של רב הכותל.

19. שער השלשלת בדיוק מתחת לשער נמצאת קשת וילסון! את נסלק את כל הבנייה הממלוכית ממע' (הסביל), נקבל את הרוחב האמיתי של הדקומנוס של איליה קפיטולינה. מתחם השער עמוס בסממנים צלבניים! המשקוף המרובע של השער הכפול הוא תוספת מאוחרת. לא לשכוח שהטמפלום דומיני הוא המקום השני בחשיבותו אחרי כנסיית הקבר – לכן השער הענק – היו נכנסות דרך כאן תהלוכות רבות משתתפים. זוהי גם הסיבה לגודש העיטורים – פורטה מגניפיקה! יש כאן גם קשת כריות צלבנית (כזכור, המקור הוא באדר אל ג'אמאלי הארמני/ פאטימי שבנה את שער הכריות בחומת קהיר במאה ה 11). המלכה מליסנדה הייתה חצי ארמנית בעצמה והעסיקה בנאים ארמניים – סביר שהשער הוא מתקופתה. מה קרה לרחוב הענק? בספרות כתוב שהצרה של הרחוב החלה בתק' הערבית הקדומה, אם כי לדעת שמעון (ואבנר גורן) זה החל בתק' הצלבנית. הדקומנוס בחלק הזה הוצר בתק' הממלוכית – הצד הצפוני מולא ונשארה סמטה מדרום. שלשלת – יש שלשלאות שהייתה תלויה עליהן תאורת לילה למי שבא להתפלל בלילה. חוץ מזה, ישנו הסיפור שלפיו הנשפטים ביום הדין יחזיקו שלשלת... תחנת משמר הגבול שמולנו יושבת בתוך המדרסה הכי גדולה בירושלים! יש בפנים דברים יפיפיים אבל אסור להיכנס. במרכז המשקוף יש סמל הראלדי (סמל מכריז – EMBLEM ) בצורת גביע – הסמל של תנכיז. במאה ה 16 התיישב כאן בית הדין והמקום נקרא המחכמה = בית המשפט (השם המקורי הוא מדרסה אל תנכיזייה). יש המון כונכיות – ביוון זה סמלה של אפרודיטה, בנצרות סמלו של יוחנן ובאסלאם זה רק קישוט... בסביל היפייפה שמולנו יש וורדה שהי בעצם רוזטה אירופאית. הכתובת היא של סולימן המפואר. למרגלות הסביל חשפו את מפלס הרחוב ההרודיאני ומעליו את המפלס הערבי. ברחבה הקטנה שבה אנחנו עומדים יש מבנים צלבניים, ממלוכיים, עות'מניים, הרודיאניים ואומאיים – נק' מפתח!!! קצת במעלה הרחוב מימין, יש קיר עם סיתות מדהים – זוהי טורבה שזה מבנה קבר. בד"כ הטורבות הן של גברים אבל זאת של אשה שבאה ממזרח אסיה ונקברה כאן – הקישוט העדין מסמל נשיות. עוד טיפה למעלה מימין יש חלון עם כתובת מעליו – האמה המשופצת של טייכ בה עברה בדיוק כאן! כ 5 מ' למעלה מימין נמצאת המדרסה של השליט הגולה טאז (גם כן סמל של גביע, אבל שונה מזה של תנכיז). ממול ישנו דרק א חאן – הבניין נרכש ע"י משפחת חאלוי לפני מאות שנים וכאן נמצאת ספריית חאלדייה שיש בה ספרים נדירים. על הגג נמצא הכולל של הרב גורן שפונמ לכותל. המשכנו לעלות ברחוב השלשלת ופנינו ימינה לרחוב גדול שמוליך לחצר גדולה של חאן. כאן גם הכניסה היא חלק ממבנה החאן (יש חדרים בקומה השנייה כמו בשוק הכותנה). בתוך עיר, יש לחאן עוד שני תפקידים – 1) סוחר שבא מבחוץ, לא יכל למכור בתוך העיר מלבד מכירה סיטונאית בשטח החאן. 2) בעיר כמו י-ם צריך חדרי אירוח מעל החנויות. החאן כאן הוא משנת 1391 ונבנה ע"י הסולטאן ברקוק ( ברקוק + פאלולה בקווקאזית... אכן הייתה לו אחת על המצח.) ברקוק הוא הסולטאן הצ'רקסי הראשון – לפניו כולם היו טורקיים. המקום נקרא חאן סולטאן.

20. שרידי כנסיית סנטה מריה של האבירים הגרמנים-ברובע היהודי

21. כנסיית הלנה הקופטית הכנסייה הקופטית - היא הכנסייה הנוצרית הלאומית של מצרים, והיא מייצגת את מרבית המאמינים הנוצריים המתגוררים במצרים. מספר מאמיניה - הנו כ - 8-9 מליון. מקור השם - בשיבוש השם אגיפטוס = מצריים. לפי המסורת הקופטית - מרקוס - אחד מארבעת מחברי האוונגליונים (ספרי הבשורה) שבברית החדשה, הוא זה שהפיץ את הנצרות במצרים. קהילות נוצריות קיימות במצרים כבר מאז המאה השנייה לספירה, והחל מאמצע המאה השלישית מתחילה במצרים גם תנועת נזירות משמעותית. הנזירות במצרים מיוסדת על ידי אחד - אנטוניוס מתבי (251-356) והיא נחשבת לנזירות הראשונה בעולם. אנטוניוס זה הוא אחד הקדושים הנערצים ביותר בכנסייה הקופטית, והכנסייה המרכזית של העדה הקופטית בירושלים אכן נקראת על שמו - סנט אנטוניוס. הקופטים הם עדה נוצרית מונופיזיטית, כמו מרבית הכנסיות הלאומיות המזרחיות (את הנצרות מלוות כמה מחלוקות תיאולוגיות בסיסיות - אחת מהן - מחלוקת תיאולוגית עמוקה בדבר מהות טבעו של ישו - האם הוא בעל שני טבעים - אלוהי ואנושי כאחד =דואופיזיטי, ו/או רק אלוהי בלבד = מונופיזיטי - פילגה את הנצרות כבר בשנת 451 לספירה - בועידת חלקדון). לפי המסורת של העדה הקופטית - הם נמצאים בארץ ישראל כבר מאז ימיה של המלכה הלנה - אמו של קונסטנטינוס הגדול - זו מביאה מאמינים ממצרים כדי להשתתף בהקמת כנסיית הקבר. למרות זאת, עד המאה התשיעית אין קהילה קופטית מאורגנת בארץ, למרות שהקופטים מתארגנים בכנסייה לאומית עצמאית כבר במאה החמישית - לאחר הפילוג שהתרחש, כאמור, בנצרות - לאחר ועידת חלקדון. מאז נוכחותה בארץ ישראל, חוותה העדה הקופטית עליות ומורדות, כמו פלגים אחרים של העדות הנוצריות המזרחיות. הם סובלים, כמו שאר הכנסיות המזרחיות, מירידה במעמדם בתקופה הצלבנית, וזוכים להקלות רבות דווקא לאחר כבוש הארץ על ידי צלאח - א - דין. בכנסיית הקבר הם זוכים לבעלות על קפלת מרים (נקראת גם קפלת ההתגלות - של ישו למרים - וממוקמת היכן שכיום מצויה התחנה העשירית של הוויה דולורוזה = הקפלה של הפרנקים) ומאז המאה ה - 13 מצויה ברשותם הקפלה שמאחורי קבר ישו - זו נמצאת בבעלותם עד היום. בתקופתו של מוחמד עלי (העשור שבין 1830 ל - 1840) הם זוכים לעדנה מסוימת ומקבלים תנאים מועדפים - בין אלו - אישור לבעלותם על דיר אל סולטן ועל המעבר בין הגג עליו ממוקם דיר אל סולטן לבין חצר כנסיית הקבר (שם - במעבר זה - שתי הקפלות המצויות כיום ברשות האתיופים - ראה להלן, בהמשך - דיון מפורט על כך). כמו כן, יש להם זכויות בכנסיית קבר מרים שממוקמת בגת שמנים. בסכסוכים שהיו בין הקופטים לאתיופים על דיר אל סולטן הם זוכים לתמיכת השלטון העות‘מני בתביעתם לבעלות על דיר אל סולטן. גם הבריטים תומכים בתביעותיהם אלו ובתקופתם זוכים הקופטים אף למעמד של עדה עצמאית לחלוטין לאחר שעד לתקופת השלטון הבריטי, במהלך כל התקופה העות‘מנית - הם מצויים במעמד ביניים - תחת חסות העדה הארמנית - בייצוג כלפי השלטונות. במהלך המאה ה - 19 הם רוכשים קרקעות בתוך הרובע הנוצרי בירושלים - עליהם נבנה - החאן הקופטי, מנזר סנט ג‘ורג‘ משופץ והופך על ידם למרכז החינוכי שלהם, ועל גג כנסיית הקבר - מצפון לה - מוקם המתחם הקופטי העיקרי ובו ממוקמת הפאטריארכיה הקופטית בירושלים, הכנסייה העיקרית שלהם בא"י - כנסיית סנט אנטוניוס, כנסייה נוספת מול התחנה התשיעית - הכנסייה ע"ש הלנה וברשותם גם בור מים ענק, שהכניסה אליו הנה מכנסייה זו (ע"ש הלנה).

22. בנוסף לכל אלו נחשפים בשנים האחרונות גם כמה אולמות מהתקופה הצלבנית הממוקמים ממש מתחת למתחם הקופטי שמעל ומצפון לכנסיית הקבר, ובתוכם - כנסייה לא מזוהת, אשר לא היה ידוע על קיומה בכלל קודם לכן, מתקופה מוקדמת יותר - ככל הנראה שלהי התקופה הביזנטית. הביקור באולמות אלו איננו אפשרי, לפי שעה, הואיל ומחלוקת על הבעלות על אולמות אלו, שנחשפו במקרה לפני כמה שנים, נידונה בבית המשפט ובעקבותיה – צו האוסר את הכניסה לאולמות - עד לבירור מעמדם המשפטי. הכנסייה ע"ש המלכה הלנה הנה אף פחות מרשימה בצורתה אפילו מכנסיית סנט אנטוניוס אך היא הרבה יותר מטוילת על ידי טיילים ותיירים, בשל היותה המעבר לבור הענק המצוי מעברה השני - ממנו מדרגות המוליכות לבור זה - שהקופטים אף מכנים אותו - הבור של המלכה הלנה. בור זה - אחד מתוך כמה המצויים בסביבת כנסיית הקבר - הוא עדות לכך שבתקופתו של הורדוס היה זה אזור של מחצבות (ממנו נחצבו חלק מאבני הבנייה הרבות להם נזקק הורדוס במפעלי הבנייה הרבים אותם ביצע בירושלים. אשר לימים, לאחר שכנסיית הקבר נבנית באזור זה, מוסבים לבורות ענק לאגירת מים (ע"י שמטייחים אותם בחומר מונע חלחול של המים הנאגרים בהם). רק אחד מבורות אלו איננו מוסב למטרות אגירת מים - זהו בור שהוסב לקפלת מציאת הצלב בתוככי מתחם כנסיית הקבר עצמה. כל מי שבוחן קפלה זו בקפידה יכול לראות כי בעבר היה גם בור זה חלק מאזור המחצבות שהיה כאן. פנים כנסית הלנה הירידה אל בור המים עמוד צלבני

23. הגג האתיופי/הרפרקטוריום על הגג של קפלת סנט הלנה, המצוי למעשה מחוץ לתחומי הכנסייה, מתחם המזוהה בשם דיר אל סולטן. מדובר במתחם השייך לעדה הנוצרית האתיופית, שאין לה דריסת רגל בתוך הכנסייה עצמה. ממזרח לכנסייה, על מקומה של הבסיליקה של קונסטנטינוס, הוקם מנזר עבור הנזירים מן המסדר האוגוסטיני ששירתו בכנסיית הקבר. על מקום הקלויסטר של המנזר נמצאת בימינו חצר האתיופים-דיר א-סולטאן. מנזר הקופטים ניצב על אגפיו האחרים של המנזר הצלבני. בבניין המנזר שולבו שרידי קירות של הבסיליקה של קונסטנטינוס, שנחרבה ב-1009. הגג היה בתקופה הצלבנית רפרקטוריום (אולם הסעודות) של האבירים ששירתו סביב הכנסייה. שרידי העמודים עליהם נסמך אולם הסעודות, מעטרים את הקירות ששרדו על הגג הזה. בקצה הגג, במעבר שקיים מהגג לעבר רחוב בית הבד הנמצא במפלס אחד נמוך יותר ממזרח לגג, ניצב עמוד המסמל את התחנה התשיעית בויה דולורוזה. שם ישו, בדרכו לגולגותא, נופל בפעם השלישית בנושאו את הצלב עליו הוא עתיד להצלב. כדי לעלות לגג האתיופי, יש לצאת מכנסיית הקבר אל החצר ולפנות שמאלה. נכנסים לקפלה אתיופית ומטפסים במדרגות, עד לחלק העליון. בעבר מבנה הקפלות האתיופי, היה באחריות הקופטים. כעת, ישנה מחלוקת בין האתיופים לקופטים באשר לשליטה במתחם.

24. כנסית הקבר מבחינת סדר החשיבות בנצרות, נראה שאין חולקים על כך שכנסייה זו הנה החשובה ביותר לנצרות. חשיבותה עולה אף על זו של כנסיית המולד בבית לחם, של כנסיית הבשורה למרים בנצרת ושל חדר הסעודה האחרונה בהר-ציון. הכנסייה מוקמת לראשונה בשנות השלושים של המאה הרביעית לספירה (בשנת 335) על ידי המלכה הלנה, אמו של הקיסר הרומי קונסטנטינוס הגדול. המלכה מקימה את הכנסייה שהופכת למפוארת ביותר מכל הכנסיות שהוקמו בראשית הנצרות בארץ ישראל ובירושלים. הדר הכנסייה שורד גם את הפלישה הפרסית לארץ ישראל שהתרחשה בשנת 614 לספירה. בזיזת הכנסייה משוקמת, תודות לכך שמבנה הכנסייה לא נהרס או נשרף, על ידי שליט בשם מודסטוס שמגיע לעיר בהמשך ההיסטוריה. בשנת 1009 נחרץ דינה של הכנסייה: אחד השליטים המוסלמיים בירושלים, אל אל חכים ביאמר אל אללה, בן השושלת הפאטימית השולטת אז על ארץ ישראל (ממרכז שלטונם של הפאטימיים במצרים) מצווה להרוס את כנסיית הקבר עד היסוד. הוראתו של השליט המוסלמי הקנאי מתקיימת ומעט מאוד שרידים מהכנסייה הקונסטנטינית נותרו על כנם בכנסייה הנוכחית. כ-40 שנה מאוחר יותר, שליט ביזנטי בשם קונסטנטינוס מונומכוס מגיע להסכם עם השליטים המוסלמים בארץ ישראל (האימפריה הביזנטית ממשיכה להתקיים גם אחרי פלישת הערבים לתחומי ארץ ישראל, אלא שאז היא אימפריה מצומקת יותר) בדבר שיקום ולמעשה בנייה מחדש של הכנסייה, והוא אכן מבצע את הקמתה מחדש. הכנסייה המונומכית (שהקים מונומכוס) שונה לחלוטין מהכנסייה המקורית שנבנתה על ידי קונסטנטינוס הגדול ואמו המלכה הלנה. רק לשם המחשת ההבדל העצום: אם הכנסייה הקונסטנטינית הייתה מבנה מוארך מאוד שהתחיל במסדרון כניסה מפואר שנכנסו אליו מהקארדו (רחובה הראשי של העיר בציר דרום צפון, עוד לפני הקמת הכנסייה) שהיה אז בעיר, הרי שהכנסייה המונומכית, זו המוקמת בשנת 1048 על ידי מונומכוס היא מתחם מכונס ומצומצם במימדיו, שהכניסה אליו היא מכיוון אחר, מכיוון דרום. כיום, כשאנו נכנסים לכנסיית הקבר - סלע הגולגותא - שעליו נערכה צליבתו של ישו - והקבר עצמו - ממוקמים תחת קורת גג אחת. בכנסייה הקונסטנטינית המקורית ובמונומכית, סלע הגולגותא עמד בתוך גן שהיה נפרד מאזור הקבורה של ישו - כי כך מתארת הברית החדשה את פני הדברים באזור זה. הצלבנים שבונים מחדש למעשה את כנסיית הקבר בתחילת שלטונם בירושלים, במאה ה-12, מכניסים תחת קורת גג אחת, את כל האירועים שהתרחשו היכן שממוקמת היום כנסיית הקבר. כך שהכניסה היום היא מדרום ואזור הגולגותא, מקום הצליבה שעמד כאגף נפרד וחשוף לשמים (לא מקורה) בתקופה הקונסטנטינית והמונומכית, נכלל אצל הצלבנים במכלול הכנסייה המקורה. למתבונן בכנסייה היום, מבחוץ, הכנסייה בולטת בשתי כיפותיה השחורות. אלו הן כיפות ששרדו מאז התקופה הצלבנית. מאז שקמה הכנסייה על ידי הצלבנים ועד היום עברו על כנסייה זו תהפוכות רבות נוספות: רעידות אדמה, שריפה גדולה שפרצה בבניין בשנת 1808 ומרעין ובישין שחייבו שיפוצים חוזרים ונשנים במבנה החשוב. בולט לעין בביקור בתוך הכנסייה: חזית הכנסייה על מכלול העיטורים בכניסה הדרומית: הכניסה לכנסייה נעשת מרחבת חצר הסגורה מכל עברייה בכמה מבני עזר שהוקמו בצמוד לכנסייה. חלק מאותם מבנים היה חלק מהכנסייה בגלגוליה הקודמים. חלקים אחרים נוספו במרוצת השנים כנספחים. ליד רחבת החצר בולט המינרט של מסגד עומר שהוקם שם בזמנו על ידי צלאח - א - דין על שרידי מבנה צלבני שחרב עם הכיבוש המוסלמי החוזר של העיר על ידיו. (יש הגורסים שהמינרט הוקם מאוחר יותר, במאה ה- 15, על ידי הממלוכים ויש הגורסים שהוקם על ידי צלח א דין ושופץ מחדש על ידי הממלוכים). שתי דלתות כניסה מאסיביות - האחת חסומה ( מאז כיבוש העיר על ידי צאלח - א- דין ב- 1187 - עת גורשו הצלבנים מהעיר) והשנייה המהווה את פתח הכניסה היחיד לכל מכלול כנסיית הקבר. דלת זו נפתחת ונסגרת בשעות קבועות בבוקר ובערב, כאשר הפתיחה והסגירה נעשות בידי נציג של משפחה מוסלמית שמפתחות הכנסייה מופקדות בידיה כסמל לשליטה המוסלמית בעיר - מאז ימי צלאח א- דין.

25. כנסיית הגואל,שוק אבטימוס/מוריסטן המנזר המקורי הוא צלבני, בן המאה ה 10-11. בתק' הנ"ל א"י נשלטת ע"י הפאטימים שבין השאר, היו להם קשרי מסחר ענפים עם העיר אמלפי בדר' איטליה. אנשי אמלפי קיבלו אישור להקים בירושלים מכלול אירוח שכלל מנזר, כנסייה ואכסנייה. המכלול כולו קרוי "סנטה מריה לאטינה" כאשר כנסיית הגואל של היום עומדת על שרידי הכנסייה הקדומה. המקום הוקדש ליוחנן מאלכסנדריה – הקדוש המגן של אמלפי (חוץ מהם, אף אחד לא ממש מכיר אותו...). המקום עסק באירוח – הוספיטלה, מה שהפך אח"כ למסדר ההוספיטלרים הבינ"ל. תחת ההוספיטלרים היה מעבר מיוחנן מאלכסנדריה ליוחנן המטביל... ב 1118, קבוצת אבירים צרפתים לוקחת על עצמה נדר (רגולה) – להגן על עולי רגל בדרך לארץ הקודש. חשוב להבין שעד אז נזיר עם נשק היה נחשב לכפירה, אבל המלך באלדווין ה II קיבל אותם ונתן להם את ארמון "סלומוניס" שהזכרנו קודם. נוצר כאן עקרון חדש בדת הנוצרית – יכלת להרוג ועדיין להיגאל ביום הדין! אבירים רבים הצטרפו והביאו את רכושם. ההוספיטלרים קינאו במסדר החדש ולקחו גם לעצמם את עניין הלחימה – כך בעצם נוצרו מסדרי האבירים. מרח' דוד ועד כנסיית הקבר היה הרובע ההוספיטלרי. בין השאר, הם הקימו ליד כנסיית הגואל את בית החולים הענק. אחרי הכיבוש המוסלמי, סלאח א-דין ממשיך לקיים את בית החולים במשך שנה וחצי אחרי הכיבוש – עד שאחרון החולים עוזב, ואז הוא מקים את המוריסטן – ביה"ח המוסלמי. עם הזמן, המקום נחרב ונשאר נטוש עד המאה ה 19. כזכור, אחרי מלחמת קרים, האימפריה העות'מנית מחלקת קרקעות למספר מדינות מאירופה. הגרמנים הם אלה שמקבלים את המתחם ההוספיטלרי – הם מביאים הנה את קונרד שיק שישקם את המבנה. חלקים מסויימים נמצאים במצב קשה והוא נאלץ להרוס ולבנות מחדש, אבל במקום שבו אנו עומדים, הוא מוצא שרידים יציבים ומשקם את המקום למראה המקורי שלו. כשמטיילים לאורך הקלוייסטר היפה, צריך להבין שרוב הנזירים שהצטרפו למנזר לא יצאו ממנו יותר – החצר הייתה בשבילם יציאה להתאווררות "בטבע". יש חלק קטור שבו יש בד"כ בור או באר. החלק השני הוא מסדרון היקפי מקורה – קריר יותר ולכן מתאים לימי הקיץ. בשלבים הראשונים של הזרם הפרוטסטנטי, האנגליקנים והלותרנים מאוחדים. בשביל ההגינות, פעם בןחרים בישוף גרמני ופעם אנגלי. המרכז שלהם נמצא בכנסיית המשיח ליד הקישלה. עם הזמן מתחילות מריבות ובסוף הגרמנים עוזבים ומגיעים הנה. ליד הכנסייה יש ביה"ס שנקרא "מרטין לותר שולה". בצד ימין של הגדר שמקיפה את ביה"ס יש אנדרטה עם דגל ולמטה "צלב אמלפי" (4 רומחים מפוצלים הפונים למרכז). זה הצלב שאומץ בהמשך ע"י ההוספיטלרים. מרכז ההוספיטלרים היה ברודוס – סולימן המפואר כבש את רודוס ונתן להם ללכת ללא פגע (אח"כ הוא התחרט על זה...) והם עברו למאלטה. בהמשך, העות'מנים שמו על מאלטה מצור של 5 חודשים ונכשלו... כיום יש במאלטה מערכת ביצורים מדהימה. זו הסיבה שהצלב הזה נקרא גם "צלב מלטזי". מי שכובש לבסוף את מאלטה ומגרש את ההוספיטלרים הוא נפולאון. ב 1802 האנגלים כובשים את מאלטה ושולטים בה עד 1860. חשוב לציין כי ההוספיטלרים קיימים עד היום – למשל בית החולים האיטלקי. במאה ה 16, הנרי ה 8 פילג את הכנסייה באנגליה. בצד שמאל של האנדרטה יש צלב אנגלי. כאן, מאחורי החומה, נחנך בית החולים לעיניים הראשון בי-ם – שימש עד 1949 ואז עבר לשיח' ג'ארח. כשהיוונים קיבלו מהעות'מנים את החלק המערבי של המתחם, הם העיפו משם כל סממן צלבני! בין השאר, הם לקחו עמודים רומיים, העבירו אותם לרחובות ושמו עליהם פנסי גז – הראשונים שקיימו תאורת רחוב... כנסיית יוחנן הקדוש במתחם המוריסטן (ליד חומוס איוב) היא הדבר היחידי שהיוונים לא נגעו בו – ישבה על הגבול עם הגרמנים. במרכז המתחם היווני נמצאת קפיטריית "פאפא אנדריאס" – הנוף מהגג מדהים! אחלה מקום לסיים בו יום סיור (האוכל ככה ככה...) עדיף לתאם. במרכז שוק אבטימוס נמצאת המזרקה המפוארת – רואים שהיא יוונית לפי הטאו והפי. חזרה לכנסיית הגואל – נבנתה ע"י קונארד שיק בסגנון רומנסקי צלבני – כמו כנסיית סנטה מריה הקדומה. הכנסייה נבנתה עד 1898 ונחנכה בנוכחות הקיסר האוסטרי וילהלם ה II – הגיע לי-ם במרכבה ולכבודו פרצו את החומה ליד שער יפו וסתמו את החפיר. כשהקיסר ואשתו עזבו ארץ ישראל, הם תרמו כסף לבניית בית חולים שנקרא על שם אשת הקיסר – אוגוסטה ויקטוריה. המקום נחנך ב 1903.

26. הר ציון-קבר דוד עם שיבת הנוצרים לירושלים בתקופה הצלבנית חוסלה שוב הקהילה היהודית בעיר, וגם המוסלמים נטבחו או גורשו ממנה. הנוצרים השתלטו על מבנה קבר דוד בהר ציון, ובמאה ה-13 הקימו במקום קלויסטר ענק שכלל כנסייה, מנזר ובית הארחה. קבר דוד הפך לקריפטה של הכנסייה אשר הוקדשה לימיו האחרונים של ישו ונקראה בשם חדר הסעודה האחרונה. מבנה קבר דוד המלך הקיים היום הוא מתחם הקלויסטר הצלבני, ונראה כי הסרקופג המשמש היום כמצבת דוד המלך הונח שם על ידי הצלבנים. עם כיבוש ירושלים ב-1187 על ידי צלאח א-דין ועליית שלטון האיוּ‏בּ‏ים חזרו היהודים והתיישבו בירושלים, בהר ציון. בעקבות חלוקת האזורים הכבושים בין בכירי הצבא (כמקובל אצל האיובים) העניק צלאח א-דין את הר ציון לאחד מגיבוריו, דג'אני, אשר משפחתו החזיקה ברוב שטחי ההר (כולל קבר דוד) עד שנת 1948. בראשית התקופה האיובית הוקף ההר בחומה שחיברה אותו לעיר, אך לא לאורך זמן: בשנת 1219 החריב המושל האיוּ‏בּ‏י אלמַלִכּ‏ אלמֻעַטַ'ם עיסָ‏א (אחיינו של צלאח א-דין) את החומות במו ידיו מחשש שמא הצלבנים ישתלטו שוב על העיר ויזכו בביצוריה. ירושלים הפכה שוב לעיר פרזות למשך מאות שנים. הרמב"ן שביקר בירושלים בראשית התקופה התקופה הממלוּ‏כּ‏ית, בשנת 1267, תיאר עיר חרבה ודלת אוכלוסין, ואשר אך בקושי ניתן למצוא בה מניין יהודים. הוא יזם את שיקומה של הקהילה היהודית ואף הקים בית כנסת בעיר. נראה כי בית הכנסת המדובר נבנה בהר ציון, וכי בזכות פעילותו של הרמב"ן שבה ופרחה השכונה היהודית במקום. בחלוף השנים הפך קבר דוד המלך בהר ציון למוקד סכסוך מר בין בני הדתות השונות, עד כי במאה ה-15 סילקו הממלוכים מהר ציון את הנוצרים הפרנציסקנים שטענו לחזקה על קבר דוד, אך גם את היהודים שביקשו לרכוש אותו לעצמם (רק אז, אגב, עברו היהודים אל אזור הרובע היהודי של ימינו והתיישבו בו). מתחם קבר דוד הפך למוקד תפילה מוסלמי, ושתי קומותיו - מפלס הקבר וחדר הסעודה האחרונה - הוסבו למסגד. עד היום ניתן לזהות את גומחות התפילה שהוטבעו בקירות הדרומיים בשתי הקומות, וכן את צריח התפילה הממלוכי שעל הגג. העות'מאנים בנו אמנם את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר. בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים. השער שהוביל את יושבי העיר אל הר ציון נקרא בערבית "באב צָהְ‏יוּ‏ן" (باب صهيون - שער ציון. אומרים: סַ‏הִיוּ‏ן) או "בּאבּ א- נֶ‏בּ‏י דָ‏אוּ‏ד" (- שער הנביא דוד, על-שם דוד המלך שנחשב באסלאם לנביא). במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות, והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים. כותרת השקנאים בחדר הסעודה האחרונה