קברות המכבים,נאות קדומים, פארק איילון,אבו גוש, מיני ישראל

1. קברות המכבים,נאות קדומים, פארק איילון,אבו גוש, מיני ישראל סיור 61.מועד:02.03.08 מדריך:בני פרנקל מגיש:אורון שמעון(שימי) ק.מורי-דרך,מחז' ס"ז. ת"א. שימי

2. לו"ז: זמני נסיעה,הדרכה,מס' כבישים שימי

3. שימי

4. קברות המכבים בחנוכה 1909 החליטו מורי ותלמידי הגימנסיה העברית "הרצליה" לעלות לרגל למודיעין ולהדליק לפיד לכבוד החג. רועה ערבי שפגשו בדרך הצביע על אתר שכונה בפי תושבי האזור הערבים "קברי היהודים", ומאז השתרשה המסורת כי כאן קבורים המכבים. האמנם כך? נסיעה בכביש ירושלים-ת"א לכיוון ירושלים. במחלף בן-שמן פונים לעבר מודיעין, כביש מס' 443. כקילומטר וחצי אחרי הפנייה ימינה למבוא מודיעין ישנה פנייה שמאלה אל קברות המכבים. פונים שמאלה ומיד שוב שמאלה, אל רחבת חנייה הסמוכה לכביש הראשי. במגרש החניה - יש במקום שלט ובו כתוב : "קברות המכבים". ממגרש החנייה נפסע אל הגבעה הסמוכה, הזרועה עצי חרוב וקברים חצובים בסלע שמסודרים בשתי שורות. הקברים בנויים כפירים חצובים לעומק כמטר וחצי, שבתחתיתם שתי גומחות קבורה צדיות. כל גומחה משמשת לאדם אחד, וייתכן שהקבר נבנה לבני זוג שחפצו להיקבר יחדיו. מעל הקברים הונחו מכסי אבן גדולים וכבדים. כיום חלקם חסרים, אך עדיין ניתן לראות כמה מהם. זה המקום אליו מצביע השילוט; כלומר, לפחות מחציתו הראשונה נכונה – קברים קדומים אכן יש. אך האם כאן באמת נקברו המכבים, וממתי מזוהה עמם האתר? מסתבר שבערבית נקרא המקום "קובור אל-יהוד", קברי היהודים, אולם החשמונאים לא מוזכרים. הנה עדות היסטורית שאולי תשפוך עוד קצת אור על התעלומה. העד הוא זרובבל חביב ז"ל, לשעבר חניך הגימנסיה העברית בהרצליה. עוד בחייו סיפר זרובבל כיצד בראשית חג החנוכה של שנת 1907 יצאה למקום משלחת חיפושים נלהבת מבית ספרו. כשהגיעו תלמידי הגימנסיה לאזור פגשו ברועה ערבי וכששאלו אותו היכן קברי המכבים, הוא הוביל אותם אל המקום בו אנו עומדים כעת ואמר להם: "אלו קברי היהודים". זרובבל העיד כי הגילוי גרם למורי ולתלמידי הגימנסיה התרגשות עצומה. הם הדליקו במקום נר חנוכה ראשון ומאז השתרשה המסורת כי זהו מקום קבורתם של החשמונאים. –האמנם? קיימת עדות היסטורית - בת 2000 שנה,מדובר בכתביו של ההיסטוריון יוסף בן-מתתיהו, או בשמו הרומי יוסיפוס פלאביוס. בספרו "קדמוניות היהודים" מספר יוסף ששמעון החשמונאי הקים מצבה גדולה להוריו ולאחיו. לתיאורים הללו נוספים תיאורים מקבילים מספרי מכבים א' וב', שניהם בני זמנו של פלאביוס. המצבה היתה בנויה אבנים טובות, נראתה למרחוק והשקיפה על הים. בתיאוריו כולל מבנה הקבר עמודים מפוארים ו"שבע נפשות", כינוי למבנה ארכיטקטוני בולט דמוי פירמידה (בדומה לקברים מימי בית שני בנחל יהושפט בירושלים):  2 להוריו וחמש עבור אחיו ועבורו. עד כמה שניתן לומר – במקום אין שרידים של עמודים מפוארים, גם לא פירמידות, וגם לא רואים מכאן את הים. נחזור אל רחבת האנדרטה ונמשיך ממנה בדרך עפר צפונה (שמאלה), אל הגבעה הסמוכה. מימיננו שדה פתוח שבחנוכה כבר עולים בו נבטי החיטה. מימין לדרך נגיע אל מבנה קבר מוסלמי של שייח ע'רבאוי (המערבי).  שייח ע'רבאוי בסמוך למבנה הקבר הקדום ישנו שלט המציין כי זו חורבת הגרדי. בסמוך לשלט אנדרטת אבן צנועה (שעד הקמת גדר ההפרדה במקום נופצה פעם אחר פעם) לזכר 23 חיילי צה"ל שנהרגו כאן באחת הטרגדיות הגדולות שאירעו במהלך מלחמת העצמאות. במהלך המאה ה–19 זוהתה גבעה זו כמקום אפשרי לאתר קבורתם של המכבים. למה דווקא פה? ראשית, הסתכלו מערבה, דרך עצי האורן שנטעה כאן קרן קיימת לישראל, כאילו במטרה לטשטש ראיות. ביום עם ראות טובה אכן ניתן לראות מכאן את כחול הים, כפי שכותב בן-מתתיהו. שימי

5. אבל איפה כל השרידים המפוארים, תשאלו ובצדק. ובכן, צר לי לאכזב אתכם, הם אינם, אולם הארכיאולוג השוויצרי קונארד שייק שחפר כאן במאה ה-19 מצא כאן שרידי כנסייה מפוארת ותחתיה מצא גרם מדרגות שירד למערות קברים. בדו"חות החפירה שלו הוא תיאר חמישה קברים בטור ועוד שניים ניצבים. נשמע מוכר? בהתאם להסכמים עם התורכים, כיסה את החפירה ומאז לא נחפר המקום שנית. אף אחד לא רוצה לחפור מקום שכבר נחפר על ידי אחר ובטכנולוגיה מפותחת פחות מזו הקיימת כיום. שרידי בנייה קדומה, באבנים גדולות, עודם מפוזרים בשטח, בעיקר מצפון לקבר השייח. כשניכנס לקבר נמצא בו מעין מצבה מלבנית שעליה שרידי נרות רבים. כתובות מרוססות על הקיר וריבוי נרות הנשמה הדולקים הם עדות לכך שיהודים מסוימים מקדשים היום את קבר השייח כקברו של מתתיהו. האם כאן קבורים המכבים? בהחלט ייתכן שכן, אולם כדי להיות בטוחים ניאלץ להמתין לחפירות ארכיאולוגיות מסודרות במקום. "מערת החשמונאים" הבה נמשיך בחיפושים. ממה שמכונה "קברות המכבים" נצעד מערבה בדרך עפר רחבה. נחלוף על פני האנדרטה הגדולה, נמשיך בדרך עפר ונפנה שמאלה, לעבר הכביש הראשי. ממש בסמוך אליו נחבאת מערת קבורה עתיקה, שגרם מדרגות עץ מוביל אליה. המערה התגלתה ונחפרה בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, במהלך הרחבת כביש 443. נמצאו בה גלוסקמאות (ארונות קבורה קטנים, לעצמות) עשויות אבן ועליהן חקוקים שמות הנפטרים. על חלק מהגלוסקמאות התגלו השמות חשמן, שמעון, מרים, שרה, מנילאוס. חלקם מוכרים לנו ממשפחת בית חשמונאי והמלה חשמן אף מזכירה את חשמונאי. את הגלוסקמאות כבר לא ניתן לראות במקום, כיוון שהן נלקחו על ידי רשות העתיקות לצורך שימורן, אך תמונות שלהן מופיעות בשלט הסבר שבמקום. הגילוי חולל התרגשות גדולה בקרב החוקרים וחלקם, אולי מתוך התלהבות ציונית ורצון לחדש, מיהרו להודיע שהתגלו קברות המכבים.אבל גם בגרסה זו יש כמה חורים. ראשית, משהו לא מסתדר מבחינה כרונולוגית; ידוע שקבורה בגלוסקמאות אבן לא היתה נהוגה לפני ימי הורדוס, שמלך עשרות שנים אחרי תקופת החשמונאים. הגלוסקמאות לא מזכירות את שמות ההורים והבנים של המשפחה המפורסמת וגם... לא רואים מכאן את הים. במקורות אחרים מצוין מקום הקבר בסמיכות לכפר מודיעין, המזוהה בדרך כלל עם מיקומו של הכפר אל- מידיא שנמצא ממזרח לנו. אם כך, אף שנפסלה גם אפשרות המערה ברור שהקבר צריך להיות איפשהו בסביבה. שימי

6. נאות קדומים נאות קדומים היא שמורה לאומית של טבע הארץ במקורות ישראל שממוקמת ליד יער בן שמן. נאות קדומים רשומה כחברה בע"מ ללא מטרות רווח והקרקע שלה נמצאת בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. שטח השמורה כולל כ-2,500 דונם של גבעות. הבוטניקאי וחוקר ארץ-ישראל נגה הראובני היה מהיוזמים העיקריים של הקמת השמורה. בשנת תשנ"ד קיבלו הראובני וצוות נאות קדומים את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. החזון אודות השמורה החל כבר בימי העלייה השנייה בשנת 1925. בשנת 1964, 15 שנים לאחר הקמת המדינה, הוקצו 2,500 דונם לנאות קדומים בשיתוף דוד בן גוריון. נאות קדומים מאפשרת פעילויות רבות במסגרתה. מדי קיץ, נערכות קייטנות לילדים. היא מציעה סיורים לבתי ספר, לקבוצות מאורגנות אחרות, למשפחות ולבודדים. בנוסף, ניתן לערוך במקום אירועים משפחתיים כגון חתונות וימי הולדת. נאות קדומים, השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל, ליד יער בן שמן, היא תופעה ייחודית, הממלאת ייעוד לאומי ממדרגה ראשונה.היא מקיימת מערכת המציגה את הטבע ואת החקלאות של ארץ-ישראל כפי שנשזרו ונארגו במורשתנו: בתנ"ך, במשנה, בגמרא, במדרשים ובמסורת. היא מקרבת את בני הארץ ואת בני התפוצות אל הארץ ואל צמחיה תוך גישור בין ימי המקרא והמשנה לימינו אלה." (מדברי השופטים שהעניקו לנגה הראובני ולצוות נאות קדומים את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה) שימי

7. למי מיועד: במנהרת הזמן הירוקה של נאות קדומים נחשפים לסיפורי התנ"ך ולמשמעותם הסמלית של דברי הנביאים: ילדי גן, תלמידים ומורים, סטודנטים ומרצים באוניברסיטאות תלמידי ישיבות חוקרי תנ"ך ומקורות ישראל חניכי תנועות נוער וגמלאים חיילים ושוטרים בסדרות חינוך ובמסגרות משפחתיות טיילים בודדים ומשפחות עובדי חברות ומפעלים אקולוגים, ארכיאולוגים ואדריכלי נוף תיירים בני דתות שונות מפיקי סרטים חינוכיים ותיעודיים המתקנים מיתקני הפעלה רבים הוקמו בנאות קדומים, ובאמצעותם ניתן לחוות את עבודות אבותינו הקדמונים המתוארות בתנ"ך, במשנה ובתלמוד. בין המיתקנים הללו תוכלו למצוא במסלולים השונים: 4 גרנות 6 גתות 3 בורות במים פעילים 60 "בורות נשברים" תעלות השקיה 2 גלגלי אנטיליה כבולין (בורג ארכימדס) טחנת קמח (ריחיים של מים) 4 בתי בד דיר צאן רפת ובה פרות בנות גזע מקורי גלגל "פסיפס העיתים" שימי

8. שילת קרב חירבת כוריכור, קרב עקוב מדם במלחמת השחרור, בין פלוגה ב' מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח לכוחות ירדניים, בסמוך להיכן ששוכן היום מושב שילת. ב-17 ביולי 1948, לקראת תום מבצע דני וממש לפני הפסקת האש, נשלחה פלוגה ב' לחסום הגעת כוחות ירדנים מבית נבאללה לכיוון לטרון, שם התארגנה התקפה מכריעה. המחסום אמור היה להיות מוצב צפונית-מזרחית לרכס כוריכור (כיום היישובים כפר האורנים ולפיד), בנקודת מפגש הדרך (כיום כביש 455) עם נחל מודיעים. לאחר כיבוש שילתא (כיום מושב שילת), הגיעה לשם פלוגה מוקטנת בת 2 מחלקות, שמנו 82 חיילים. מפקד הכח היה פנחס זוסמן (סיקו), אז בן 21 ולימים פרופסור ומנכ"ל משרד הביטחון. עם רדת הלילה התחיל הכח לנוע לעבר רכס כוריכור. הלוחמים הבחינו בחיילים ירדנים על חירבת כוריכור, אולם המ"פ זוסמן החליט להמשיך במשימה לחסימת הכביש ולא לכבוש את החירבה שהייתה מרוחקת רק כמה מאות מטרים מהם. עם בוקר (ה-18 ביולי) התגלתה פלוגת הפלמ"ח והותקפה על ידי כח ירדני גדול, שלרשותו עמדו שריוניות שהגיעו בלילה וכן מרגמות בקוטר 82 מ"מ שטווחו על ידי הכוח שעל החירבה. במהלך נסיגה חפוזה לכיוון אל-בורג' ( העיר מודיעין של היום) נהרגו עשרות חיילים מאש הירדנים והכפריים מהסביבה. על אלה נוספו הרוגים מאש כוחותינו, לוחמים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח ששהו באל-בורג', שסברו בטעות שאלו כוחות אויב. בסוף היום נספרו 45 הרוגים מתוך 82 שיצאו למשימה. אחד מההרוגים (יהודה שפייר), הוצא משדה הקרב בלילה הבא והובא לקבורה בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. יתר גופותיהם של ה-44 נשארו בשטח. רק לאחר כשנה וחצי, נאספו שרידי גופותיהם על ידי הרב הצבאי הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן, והובאו לקבורה ביום י"א באדר (יום תל-חי), בקבר אחים בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל. ביוזמתם של עזאי טרוינסקי ביחד עם חברים נוספים, התכנסו בני משפחות הנופלים לאחר 50 שנה, עם חברים לקרב, מפקדי הפלמ"ח בבית-הספר ביישוב לפיד ששמו הוסב ל"בית הספר הקהילתי הממלכתי לפיד המ"ה שם העלו זכרונות מאותו יום מר ונמהר. מאיר פעיל, היסטוריון, סיפר על הפעולה ועל משמעותה בהגנה על ירושלים. רחבעם זאבי סיפר על כך שבמשך 50 שנה הדחיק את הקרב הזה ולא עלה על הגבעה גם כשהיה מפקד פיקוד המרכז, כי קרב זה נצרב אצלו כקרב קשה. שילת, מושב "תעשייתי - חקלאי" על כביש 443, סמוך לקו הירוק בחבל מודיעין. כיום, כקילומטר צפונית לעיר מודיעין. המושב נוסד בשנת 1977 ופרנסתו התבססה על שילוב תעשייה, חקלאות ותיירות. בעקבות הקמת העיר מודיעין זכה המושב לתנופה כלכלית, ורבים משטחי החקלאות והתעשייה הוסבו לשטחי מסחר ותעשייה קלה. בשנת 1975 יזמה קבוצת קצינים בצבא קבע רעיון להקמת ישוב באזור מודיעים. לגרעין המתהווה היה יעד, "חירבת ביר טוויל" היא גבעת הברושים שבין מכבים רעות, מכאן שם הגרעין המייסד: "באר טל". באותה עת החליטה ועדת השרים לענייני התיישבות, שבראשה השר ישראל גלילי, בעקבות החלטת עצרת האו"ם בדצמבר 1975 בה הוכרז על הציונות כתנועה גזענית, לעבות בישובים את הקו הירוק (קו שביתת הנשק 1949). לימים החליטה ועדת השרים שהמיקום יהיה באזור חורבת שילטא. משהוקם היישוב ניתן לו השם "שילת". שימי

9. מודיעין,מכבים-רעות מודיעין-מכבים-רעות היא עיר במחוז המרכז בישראל, הממוקמת בין ירושלים לתל אביב. מודיעין-מכבים-רעות נוצרה על ידי איחוד רשויות בשנת 2003, שבמסגרתו אוחדו העיר מודיעין והיישוב הקהילתי מכבים-רעות לכדי עיר אחת, עם שטח שיפוט של 50,000 דונם. לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) נכון לדצמבר 2006, יש במודיעין-מכבים-רעות 62,500 תושבים. נתונים גיאוגרפיים העיר ממוקמת באזור גבעות יהודה, משקיפה אל שפלת לוד ממערב ואל הרי ירושלים ממזרח. הגבעות בעיר מתנשאות לרום הנע בין 220 ל-300 מטר, וביניהן גבעות כגון גבעת ברפיליה (239 מ'), גבעת שר (253 מ') וגבעת התיתורה (כ-290 מ'). נקודות הציון הגבוהות ביותר (כ-300 מ') נמצאות סמוך לצומת שילת, ברחוב מגדל הלבנון ובסמוך לגבעת הברושים בין מכבים לרעות. תכנונה של העיר מתחשב בפני הקרקע שלה. הרחובות הראשיים עוברים בעמקים שבין הגבעות (ונושאים שמות של עמקים שונים בארץ), ולאורכם פזורים מבני הציבור והשטחים הפתוחים והירוקים של העיר. אזורי המגורים בנויים על הגבעות עצמן. מצפון גובלת העיר במושבים שילת וכפר רות, במזרח ביישוב הערבי בית סירא, בדרום בקיבוץ שעלבים ובמערב ביער בן שמן. היסטוריה ימיה הראשונים של העיר המאוחדת מודיעין-מכבים-רעות החלו ביוזמה של הוגה רעיון המכביה יוסף יקותיאלי, שעשה צעדים ראשונים לתכנון עיר באזור מודיעין, אך יוזמתו לא קרמה עור וגידים. שמו הונצח בכיכר יקותיאלי שבמכבים. ב-1985 החלה תנועת מכבי העולמית, בראשות הד"ר ישראל פלד, כיום אזרח כבוד ותושב המקום, בהקמה בפועל של יישוב צמוד קרקע בשם מכבים. באותה שנה התקבלה במקביל החלטת ממשלה עקרונית על הקמת עיר באזור. ב-1990 אושרה באופן רשמי, במועצה לתכנון ובנייה, הקמת העיר על שטח של 30,000 דונם. כצעד ראשון, החלה הקמתו של ישוב צמוד קרקע נוסף בגבעה הסמוכה למכבים בשם רעות. יוזמת ההקמה של היישוב הייתה עמותה מטעם צבא הגנה לישראל שייעדה את המגורים במקום למשרתי כוחות הביטחון. באפריל אותה שנה הוקמה מועצה מקומית מאוחדת לשני היישובים בשם מכבים-רעות. ב-1994 החלו עבודות הפיתוח של היישוב העירוני מודיעין וב -1996 החל איכלוס העיר. גם היישוב מודיעין הוכר כמועצה מקומית וב-2001 עם הגידול במספר התושבים הוכרז כעיר. בשנת 2003 החליט משרד הפנים על איחוד היישובים וכך נולדה העיר מודיעין-מכבים-רעות. כיום מכבים ורעות מהוות רובע עירוני בעיר, אך תושביהם מתנגדים לאיחוד ודורשים את עצמאותם. מקור השם מקור השם מודיעין הוא בכפרם של מתתיהו הכהן וחמשת בניו שנקרא בשם מודיעים, ושכן באזור בו ממוקמת העיר. מקור השם מכבים הוא בכינוי שניתן לאותם הבנים וביניהם יהודה המכבי. תכנון העיר העיר מודיעין תוכננה כולה מראש במטרה להיות עיר גדולה בין ירושלים לתל אביב. את תוכנית המתאר של העיר תכנן האדריכל משה ספדיה. על תכנון העיר קיימת ביקורת קשה הטוענת כי העיר שהתפתחה היא פרבר שינה נוסף ולא עיר מרכזית בעלת מרכז עסקים ראשי עצמאי ומשגשג. ביקורת נוספת היא שהעיר קמה ללא קשר או זיקה להיסטוריה של המקום. זאת העיר היחידה בישראל אשר תוכננה מראש לפני האיכלוס. החברה להגנת הטבע מזהירה שהתפתחות העיר עלולה להזיק לערים השכנות הוותיקות, לוד ורמלה, משום שתגרום לעזיבתם של תושבים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה ובכך תחליש אותן. שימי

10. גבעת התיתורה גבעת התיתורה היא אתר ארכיאולוגי הממוקם בשטחה של העיר מודיעין. על הגבעה ממוקם מגדל המים המשרת את תושבי מודיעין. גבעה עתיקה זו ממוקמת על הדרך לירושלים, ובעת העלייה לרגל לבית המקדש שימשה תחנה חשובה ומוגנת. זהו המקום הגבוה ביותר באזור. ממצאים ארכיאולוגיים בשטחי הגבעה נמצאו שרידים מתקופת מרד בר כוכבא ומתקופות אחרות הקשורות למורשת היהדות. הכפר העתיק מודיעין, כפרם של מתתיהו הכהן וחמשת בניו, שכן על גבעה זו. בגבעה למעלה מ-180 בורות מים ששימשו את תושבי הכפר. בתקופות מאוחרות, עד 1948, שכן בגבעה זו הכפר הערבי אל-בורג'. מהכפר נותרו שרידי מצודה בפסגת הגבעה, ככל הנראה מהתקופה הצלבנית. צמחייה באביב הגבעה מושכת קהל רב בשל צמחייתה העשירה, הכוללת: פרג, כלניות, נוריות, רקפות ועוד. בגבעה מצויים זנים נדירים של פרחים. בעונת הקיץ הופכת הגבעה לשדה בור הנשרף כמעט מידי שנה. התוכניות בנוגע לגבעה בשנים האחרונות עלו מספר רעיונות בקשר לעתיד הגבעה. בין היתר, להקים כפר אמנים. אחד הרעיונות הללו מציע לבנות יחידות דיור בשטח הגבעה. בקרב תושבי העיר מודיעין הסמוכה מובעת התנגדות, והנושא נשאר בגדר בעיה לא פתורה. כיום עוברת עצומה בקרב תושבי האזור נגד הבנייה על הגבעה. חורבת אום אל-עומדאו -בית הכנסת הקדום ח'ירבת אום אל- עומדאן נמצאת על גבעה מצפון לכביש המחבר בין העיר מודיעין לצומת לטרון. במסגרת פיתוחה של העיר מודיעין נערכו חפירות בשטח שהיה מיועד לפיתוח. הממצאים שנחשפו שייכים לשש שכבות יישוב עיקריות מן התקופות הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזאנטית והאסלאמית הקדומה. הממצאים העיקריים שנחשפו — שרידי יישוב ובו סמטה מרכזית שמשני עבריה משתרעים מבני מגורים, ומבנה ציבור שזוהה כבית כנסת — הם מן המאה הב' לפסה"נ ועד מרד בר כוכבא בשנת 132 לסה"נ (שכבות IV-V). הסמטה המרכזית. זו נחפרה לאורך כ-70 מ' וניתן לעקוב אחר מהלכה למרחק של מאות מטרים מזרחה ומערבה. רוחבה 2.0–2.5 מ', והיא תחומה בין שני קירות הבנויים אבנים גדולות ומהוקצעות; מהלכה עקלתון בהתאם לטופוגרפיה. מן הסמטה מתפצלות שלוש סמטות צרות, שביניהן נתחמים גושי מבנים. מבני מגורים. מבנה 1 הוא בניין רבוע, שבקומת המסד שלו נחשפו מספר חדרים קטנים וחצר קטורה ובה מתקנים חצובים ושני בורות מים גדולים. ברצפות של חלק מחדרי הבניין חצובים פירים אנכיים המובילים לחללים עגולים ששימשו כמחסנים תת-קרקעיים. בפינת המבנה נחשף מתקן רחצה מלבני מטיפוס 'אמבט הישיבה'. מבנה 2 נחפר באופן חלקי וממנו נחשפו שתי שורות של חדרים וחצר. בתוך החדר שרדו שתי אומנות מעל רצפת עפר. האומנות מעידות על קשת שתמכה בתקרת החדר. גרמי המדרגות שנשתמרו במבנה מעידים על קיומה של קומה עליונה. שימי

11. בית הכנסת. בתקופה החשמונאית נבנה בניין מלבני אשר נחשף באופן חלקי בלבד. תחת רצפות המבנה נחשף חלל גדול, חצוב, ובו שלושה  חדרים, אשר השתרע גם מתחת לסמטה המרכזית. מדרום לסמטה נחשף פתח הכניסה אל המערכת התת -קרקעית, ובו מערכת של מדרגות חצובות. בתקופה הרומית הקדומה, ככל הנראה בימי הורדוס, נבנה מעל הבניין החשמונאי מבנה מרובע (10 *12  מ') בעל רצפת אבן, שתקרתו נתמכה על-ידי שמונה עמודים; הוא המשיך להתקיים גם בשלבי היישוב הבאים. מבנה זה זוהה כבית כנסת, הדומה לבתי הכנסת במצדה, הרודיון וגמלא. הכניסה המרכזית לבית הכנסת היתה מתוך חצר המצויה במרכז הקיר המזרחי, וכניסה נוספת שולבה בקיר הצפוני. פנים המבנה הוא חלל מרכזי פתוח, שתקרתו נתמכה בידי שמונה עמודים הסדורים בשני טורים של ארבעה עמודים כל אחד. שבעה בסיסי עמודים רבועים, העשויים שני לוחות אבן מוצמדים זה לזה נתגלו באתרם, כשהם משולבים ברצפת המבנה. נראה שמעל בסיסים אלו ניצבו עמודים עגולים, בדומה לבתי הכנסת של מצדה, הרודיון, קרית ספר וגמלא. בשלב השני היתה לבניין רצפה עשויה לוחות אבן, שהשתמרה באופן חלקי במרכז המבנה. סביבה נשתמרו חלקיו של משטח מוגבה, מרוצף אבן, שניגש אל קירות המבנה. עמודי המבנה שולבו ברצפת המבנה וברצפת המשטח המוגבה בהתאמה. שברים של טיח צבעוני בגווני אדום, לבן וצהוב נתגלו במילויים בתוך אולם בית הכנסת. הטיח הצבעוני מתוארך על-פי סגנונו לתקופות החשמונאית–ההרודיאנית (המאה הא' לפסה"נ, אך קדום לשנת 15 לפסה"נ). רצפת בית הכנסת מן השלב המאוחר היתה עשויה טיח עבה בצבע אפור. סביב ארבעת הקירות נבנו ספסלי ישיבה מדורגים שרוחבם 1.7–2.0 מ'. בפינה הצפונית-מזרחית של אולם בית הכנסת, בין ספסלי הישיבה המדורגים, היה מעבר אל חדר רבוע קטן, שבלט מזרחה אל חצר המבנה, ובו נתגלה מטבע של טיטוס משנת 74 לסה"נ. מזרחית לבית הכנסת בנויה חצר מרובעת. סביב קירות החצר נחשפו חלקיהם של ספסלים צרים. המקווה. ממערב לבית הכנסת נחפר מבנה, הכולל מערכת של חדרים רבועים בחלקו המערבי ומחסנים צרים וארוכים במזרחו. זהו המבנה היחיד באתר, שבו נחשפו עדויות ממשיות לחורבן הכוללות מפולות גדולות של אבני בנייה על הרצפות. בתוך אחד מחדרי המבנה נמצא מקווה טהרה. מדרגות הובילו לחדר הטבילה, הכולל שני מרחבים מדורגים — האחד מקורה בקמרון בנוי והשני הוא חלל חצוב בעל תקרת סלע. בקרקעיתו של החלל החצוב נקבעו חמש מדרגות. נראה שכאשר היו במקווה מים רבים, טבלו האנשים בחלל החיצוני שקרקעיתו גבוהה, ואילו כאשר כמות המים פחתה נעשתה הטבילה בחלל הפנימי. הממצא במבנה זה ומיקומו בסמוך לבית הכנסת מעלים את ההשערה שהיה קשור לבית הכנסת (טבילת טהרה ועוד). מבנה נוסף, שנחפר באופן חלקי, זוהה כחלק ממרחץ רומי — היפוקאוסט בנוי לבנים, הנתמך בשתי אומנות אבן רבועות.  השרידים שנחשפו בחפירות בח'ירבת אום אל-עומדאן מעידים על יישובו של האתר החל מהתקופה הפרסית ועד לתקופה האסלאמית הקדומה. עיקר השרידים שנחשפו שייכים לישוב כפרי, או לעיירה יהודית, שנוסד במאה הב' לפסה"נ, בתקופה החשמונאית, והמשיך להתקיים ברציפות לכל אורך התקופה הרומית הקדומה עד למרד בר כוכבא, במחצית הראשונה של המאה הב' לסה"נ. המבנה הבולט והחשוב הוא בית הכנסת, שבודדים כמוהו נחשפו עד כה באתרים ארכיאולוגיים. אופי השרידים שנחשפו ואיכות בנייתם מעידים כי לפנינו חלק מיישוב מאורגן, הירארכי, ובו הנהגה הקובעת את ייעודם של השטחים הציבוריים — רחובות, סמטות, מבני ציבור ורחבות פתוחות — ודואגת לשימורם. לדעתנו, ניתן להציע את זיהויה של עיירה זו עם מודיעין הקדומה, מקום מוצאה של משפחת החשמונאים. הצעה זו מסתמכת על ההתאמה הרבה בין הנתונים אודות מודיעין העולים מהמקורות הקדומים (ספרי המקבים א' וב', יוסף בן-מתיתיהו, המשנה והתלמוד, האונומסטיקון לאבזביוס ומפת מידבא) לבין הממצאים הארכיאולוגיים. שימי

12. פארק קנדה-איילון פארק איילון-קנדה משתרע על פני 7,000 דונם מצפון לכביש ירושלים-תל אביב, בקטע שבין שער הגיא למחלף לטרון. דרכי נוף חוצות את האזור לכל אורכו, והן גולשות במדרונות הרי יהודה אל הגבעות הרכות של השפלה, בואכה עמק איילון. הפארק עשיר בנופי חורש טבעי, ביערות נטע אדם ובמיוחד בעצי בוסתן הפזורים במרחביו. בתחום הפארק ובסביבתו קיימים אתרים היסטוריים מרתקים כמו אמת מים, מערות קבורה, מחילות מסתור, מבצר צלבני ושרידי כנסיות.קרן קיימת לישראל טיפחה את עצי הבוסתן, הוסיפה נטיעות משלה והכשירה דרכי נוף, משטחי חניה, מצפורים וחניונים רבים. ב"עמק המעיינות" ובמעיין התמרים הוכשרו חניונים גדולים לבילוי בחיק הטבע, והוכשר אגם מים נאה. כמו כן הוכשרו חניונים בבאר איוב ובסביבות עינות איילון. פארק איילון-קנדה זכה לשמו בזכות עמק איילון, הנח למרגלותיו, ובשל תרומתה של יהדות קנדה להקמתו . הנתונים הטבעיים של עמק איילון הפכו אותו כבר בימי קדם לאזור מבוקש מאוד. הקרקעות הפוריות, שנהנו משפע מים שהתנקזו אל העמק, עובדו משחר ההיסטוריה. בעמק היתה צומת דרכים אסטרטגית, שחלשה על דרכים שעלו מהשפלה וממישור החוף לירושלים ולבית חורון. קרבות רבים ניטשו על השליטה בעמק. אחד המפורסמים שבהם הוא מלחמת יהושע במלכי הכנענים, שהסתיימה בקריאה המפורסמת: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" (יהושע י`, י"ב). בעמק איילון התנהלו גם קרבות קשים בין החשמונאים והסלבקים במאה השנייה לפסה"נ. בשלב הראשון של כיבוש הארץ בידי הערבים, במאה השביעית לספירה, שימש העמק כמרכז לכוחותיהם. גם הצלבנים העריכו את עמק איילון כנכס אסטרטגי והקימו בלטרון מבצר חשוב - לה טורון דה שבלייה. במלחמת העצמאות ניטשו כאן קרבות עקובים מדם בין כוחות צה"ל וצבא הלגיון הירדני. איך מגיעים?לבאים מכיוון ירושלים, הכניסה היא ליד תחנת הדלק פז בצומת שער הגיא והגישה לאתר המרכזי בעמק המעיינות ולבוסתני תל איילון היא מהכביש המהיר ירושלים-תל-אביב. פונים בצומת לטרון לכיוון מבוא חורון ורמאללה (כביש מספר 3). פארק איילון משתרע מימין לכביש ומשמאלו, במרחק של כקילומטר אחד מהצומת.אתרי הפארק:עמק המעיינות - עמק המעיינות משתרע על פני קילומטר וחצי בערך. לאורכו נותרו שרידים ממערכת המים של העיר אמאוס -ניקופוליס. האמות נבנו בתקופה הרומית המאוחרת (המאות שלישית-רביעית לספירה). שתי אמות, בשני מפלסים שונים, נבנו מחוליות אבן שלאורכן נחצבה תעלה. האמה העליונה מתחילה מחורבת עקד, והאמה התחתונה מתחילה במעיין נקבה תת-קרקעי. את מי המעיין הזה ניתן היה לנצל לאחר כריית פיר בעומק שלושה מטרים, שהגיע עד לשכבת מי התהום.מסלול ההליכה לאורך עמק המעיינות עטור בעצי בוסתן - תאנה, רימון וגפן - ובשרידים קדומים כמו מתקני עיבוד חקלאיים וקברים קדומים. בולט במיוחד "הקבר הרומי" - אחוזת קבר משפחתית חצובה בסלע. המסלול מסתיים במעיין התמרים, שם הוכשר על ידי קק"ל אגם עם חניונים סביבו.עינות איילון - שטח בוסתנים גדול מאוד, כעין שמורה חקלאית הררית של תרבות בוסתנים, עשירים בטרסות חקלאיות יפהפיות, שבינהן גדלים עצי תאנה, רימון, זית, שזיף, שקד, תות ועוד. יש במקום חניונים ודרכי נוף. מכאן מוליכה דרך קצרה אל עמק המעיינות.באר איוב ועינות איילון - באר איוב שוכנת בין חורבות הכפר הערבי הקטן דיר איוב, שחלש על הדרך העולה לירושלים. במלחמת העצמאות עבר הכפר מיד ליד פעמים אחדות, אך לבסוף נותר בידי כוחות הלגיון הירדני. לאחר מלחמת העצמאות ננטש הכפר ונותר בשטח ההפקר. שני מעיינות קטנים נובעים סמוך לעץ תאנה גדול. המים הופנו בעבר לשני מבני אבן, ומשם הוזרמו לתחתית העמק.הדרך מדיר איוב לעינות איילון עוברת ברכס א-זהר, הידוע גם בשם "רכס התותחים". מראש הרכס תצפית מרהיבה לארבע רוחות השמים. כאן היה במלחמת העצמאות מתחם ירדני, שצה"ל ניסה לכובשו, אך לשווא. מ"רכס התותחים" גולשת הדרך למזלג דרכים. ימינה - לעינות איילון ושמאלה - לעמק המעיינות על אמות המים. שימי

13. תל איילון - כאן שכן המקום המזוהה כאיילון, עיר בנחלת שבט דן (יהושע י"ט, מ"ב), שעל שמה נקרא העמק כולו. ליד התל נובעים מעיינות אחדים - עינות איילון. המעיין הגדול הוא ביר אל ג`אבר, הכלוא בתוך מבנה אבן קדום מדרום למבצר.בתל איילון נראים שרידי המבצר הצלבני קסטלום ארנולדי. המבצר נבנה בראשית המאה ה–12 לספירה על ידי המלך הצלבני פולק מאנז`ו, כחלק ממערך ההגנה על הדרך מיפו לירושלים. המבצר חולש על צפון עמק איילון, והשרידים הבולטים בשטח הם קטעים מן החומה המערבית והדרומית. מעיין התמרים (עין ניני) - המעיין שופע מים כל השנה, והוא נובע מתוך נקבה שדופנותיה מדופנות באבנים. הנקבה היא חלק ממפעל השקיה קדום, כנראה מן התקופה הביזנטית. מי המעיין זורמים כיום באמת מים קצרה שהוליכה בעבר את המים לבריכת אגירה.גבעת המצפור - נקודת תצפית, לא הרחק משער הכניסה לפארק. לידה גתות עתיקות, חצובות בסלע. בגתות דרכו ענבים והפיקו את התירוש, שהותסס ליין.חורבת עקד - חורבה המתנוססת בראש גבעה תלולה ובה שרידי מצודה, כנראה מן התקופה החשמונאית, ומחילת מסתור באורך 25 מטרים, המסתיימת בבור מים. שיטת חציבת המחילה מתאימה לסגנון המחילות המיוחסות לתקופת בר כוכבא. שביל נוח למדי, המסתעף מן הדרך כ–50 מטר לפני העיקול הגדול, מוליך לראש הגבעה. בצד השביל נותרו מתקנים חקלאיים קדומים חצובים בסלע."דרך בורמה הירדנית" - דרך רכב שסלל הלגיון הירדני בתקופת מלחמת העצמאות מאמאוס לכפר יאלו, ומשם לבית נובא ולבית ליקיא. הדרך יוצאת מהעיקול החד שבראש נחל המעיינות. מטרת הדרך היתה עקיפת הטריז של צה"ל בגבעות אל בורג`, שניתק את הכביש הראשי מלטרון לראמללה.גבעה 312 ושיח` אבן ג`בל - מבנה קבר שיח` אבן ג`בל מנציח את הדמות האגדתית של המצביא המוסלמי אבן ג`בל, שנספה על פי המסורת במגפה שפרצה בקרב הכוחות המוסלמים באמאוס בשנת 639 לספירה. כתובת שנמצאה על משקוף הכניסה לקבר מעידה כי המבנה הוקם על ידי מנכורש, המושל הממלוכי של מצודת ירושלים, בשנת 1288 לספירה. מן הקבר נשקפת תצפית מרהיבה על עמק איילון, לטרון ומישור החוף בין נתניה ואשדוד. בית המרחץ הרומי - נמצא ליד כנסיית אמאוס, מעט מחוץ לתחומי הפארק, בבית הקברות של הכפר עמואס. שמו הערבי של המקום הוא שיח` עוביד. חלקים ניכרים מבית המרחץ, שבו היו ארבעה חדרים, נותרו על תלם. אמה בנויה הובילה את מי המעיינות אל בית המרחץ, נראה כי זהו הדמוסיון ("דומסית"), המרחץ החם של אמאוס המתואר במקורות היהודיים.קילומטר וחצי מצפון לשער הגיא מסתעפת דרך, המסומנת בצבע אדום, המוליכה מזרחה לאתר אבני המיל. כדאי לעצור את הרכב ליד התחנה של חברת החשמל, שכן מכאן והלאה הדרך מתאימה לרכב 4X4. לאחר צעידה של דקות ספורות מגיעים לאבני מיל, המציינות את תוואי הדרך הקדומה שהוליכה מאמאוס שבעמק איילון אל ירושלים. כתובת שנמצאה על אחת האבנים מזכירה את הקיסר מקסימינוס, ששלט בשנים 235-8 לספירה. בהמשך הדרך, מהלך ק"מ וחצי, שוכנת חורבת מצד, שממנה נשקפת תצפית מרהיבה על עמק איילון ומעלה שער הגיא. בתום הביקור נשוב לרכב, ונמשיך לחניוני באר איוב ועינות איילון. שימי

14. שימי

15. ההיסטוריה של עמק איילון יהושוע בן-נון - בני ישראל בהנהגת יהושע בן-נון כבשו את עמק אילון בעזרת הנס: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"( יהושע,י',9-13) .   תקופת המכבים  -בתקופת שיבת ציון נכלל מרחב איילון בתחום ממלכת יהודה. העמק,למעט חמת (אמאוס), נשלט ע''י הסלבקים. בתקופת המכבים 168 לפנהה''ס, הצליחו המכבים לכבוש את העמק ובכך לשלוט על פרשת הדרכים האסטרטגית. .   התקופה הרומית  - בתקופת הורדוס 37 לפנה''ס העיר אמאוס הפכה לבירה מינהלית של עמק איילון. לאחר מות הורדוס היה העמק תחת השפעת הקנאים, אשר היו תוקפים את חיילים הרומים. רומא שלחה צבא לדכא את ההתקוממות בעמק. הצבא הרומי שרף את העיר אמואס. עמק איילון הפך להיות מחנה צבאי רומי של הלגיון החמישי שב-70 לספירה עלה וכבש את ירושלים. . עמק איילון במסורת הנוצרית. - על פי המסורת הנוצרית ישו קם לתחיה ביום השלישי לאחר צליבתו. בשנת 10 לספירה הופיע ישו באמאוס בביתו של קליופס שהיה אחד מתלמידיו, בית זה היום הוא כנסיית אמאוס. . תקופת מרד -בר כוכבא  בתקופת מרד בר כוכבא 132-131 לספירה, הפך כל העמק לאזור יהודי חופשי, אך לא ארך הזמן עד שהרומאים סגרו את כל מבואות העמק ובודדו את אמואס עד להריסתו .    העמק של ניקופוליס  ב-261 לספירה העיר אמואס בעמק אילון מקבלת מעמד של עיר רומיות בשם ניקופוליס, ניצחון, ביוונית..  רעידת אדמה - בשנת 449 לספירה מתרחשת בעמק אילון רעידת אדמה חזקה הזורעת הרס באזור, העיר ניקופוליס נהרסת עד היסוד. רעידת אדמה זו גרמה להיעלמות המעיינות החמים של אמואס/    הכיבוש הערבי בעמק -ב-634 לםפירה כובש הצבא המוסלמי את ארץ ישראל. עמק אילון הופך להיות מפקדה ראשית של הצבא המוסלמי.    המגפה הגדולה באמאוס  בשנת 639 פורצת מגפה המתפשטת בכל העמק והורגת כ- 25 אלף חיילים מוסלמים. מאז המגפה ברחו תושבי העמק ללוד. סולמאן בן עבד אל-מלך בונה את עיר רמלה שהפכה לבירת הערבים בישראל . הצלבנים בעמק איילון - הצלבנים מגיעים לארץ ישראל וכובשים את עמק איילון ב- 1099 . משם ממשיכים לכיוון ירושלים. הצלבנים מחזיקים את העיר אמאוס ובונים ב-1100 את מבצר אמאוס שקיבל מאוחר יותר את שם: Latoron de Chevalier- - גבעת האבירים. הצלבנים מצליחים להשאר עד 1187. שנה בה צאלח א-דין, מפקד הכוחות הערבים כובשים את עמק איילון, ההופכת למקום קרבות שלא פוסקים. עמק איילון עוברת מיד ליד. .   תוקופת הממלוכים  -ב-1263 הממלוכים כובשים את העמק. העיר אמאוס ועמק איילון הופכים לאזור שולי. בסוף תקופת הממלוכים ב-1516 מוצאים את אמואס, כפר חקלאי עני ושכוח, הנתון להתקפות של שודדים בדואים על עולי רגל לירושלים. . משפחת אבו ע'וש בעמק איילון - ב-1516 התיישבו באזור משפחת אבו ע'וש מבני הממלוכים. הם השתלטו על האזור והטילו מסים כבדים על כפרים בסביבה. בין המיסים הוטל מס בתולות אחד לכל שנה.מס זה הוא שהביא בסופו של דבר למרד נגדם וטבח של כל משפחת אבו ע'וש. ניצל רק אדם אחד, מוחמד אבו ע'וש, שנמלט והקים משפחה חדשה בקרית אל-ענב, מקום הכפר אבו גוש היום. עמק איילון באמפריה הבריטית -ב- 1917 כובש הגדוד האוסטרלי את עמק איילון. ב- 1919 מגיעים נזירים מהמסדר הפרנסיסקני ומקבלים את הבעלות על המקומות הקדושים בעמק איילון. ב-1926 החלו בנייה של מנזר לטרון. ב- 1929 מתרחשת שוב רעידת אדמה באזור והורסת את המנזר ובתי כפרים רבים באזור. המנזר מוקם מחדש. ב- 1940 הוקם בעמק מחנה עצורים של הצבא הבריטי בו היו עצורים רבים מפעילי המחתרות היהודיות בארץ .   מלחמת השחרור  -במלחמת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948, עמק איילון מקבל שוב מעמד חשיבות אסטרטגית בשליטה על הדרך לירושלים. בתחילת המלחמה ניסו שיירות של מכוניות משוריינות להבטיח קשר ואספקה סדירה לירושלים. עם התגברות ההתקפות הערביות על השיירות הוחלט לכבוש את הנקודות האסטרטגיות החולשות על המעבר לירושלים. נוצר צורך לכבוש את משלט הקסטל, בית מחסיה ופסגת מעליו (היום "המסרק") ,שער הגיא ואת לטרון. המבצעים לפריצת הדרך: מבצע נחשון /מבצע הראל/מבצע בו-נון/ מבצע בו-נון ב' / מבצע יורם. לאחר שלוש כשלונות לכבוש את לטרון ותוך כדי הקרבות נמשכו החיפשים אחר דרך שתבטיח קשר רצוף בין מישור החוף והשפלה לירושלים. בתחילת יוני 1948 החלו לפרוץ את"דרך בורמה" - דרך חליפית לירושלים. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק ב- 3.4.49 הפר חלקו הגדול של עמק איילון לשטח הפקר. בסיכום כל הנסיונות לכיבוש מובלעת לטרון בשנת תש''ח, נפלו 190 חיילים מצבא ההגנה לישראל..   שימי

16. שטח ההפקר בעמק איילון -לאחר מלחמת השחרור עלו לקרקע בעמק איילון ישובים ישראלים חדשים.בניהם קבוץ נחשון שעלבים, הראל, משמר איילון ובן-נון . נחשון וישובים אלה ישבו על קו הגבול ואילו העמק היה לשטח מפורז אליו היתה אסורה הכניסה לשני הצדדים. השטח כונה: "שטח ההפקר". בתחילת שנות החמישים יצאו מהכפרים במובלעת לטרון מסתננים שתקפו וחיבלו בישובים היהודים. בתגובה ביצע צה''ל פעולות תגמול . לאחר מבצע קד''ש ב- 1956 חלה רגיעה באזור, דבר שאיפשר לחברי נחשון וערבים מעבר לגבול,לעבד חלק מאדמת העמק. מנזר לטרון הצליח לחתום חוזה לעיבוד אדמות העמק עם קבוץ נחשון והכפרים הערבים בעזרת משקפי האו''ם . ב- 30.10.1958 ניסו פלחים ערבים וחברי קבוץ נחשון להשתלט על חלק גדול יותר באדמת שטח ההפקר. בעזרת טרקטורים רבים ניסה כל צד לכבוש עוד שטח חקלאי.בנקודה מסויימת נפגשו הטרקטורים בשטח. מספר חבר קבוץ נחשון דן מאיר: " באיזו נקודה נפגשתי עם הטרקטור שלי בטרקטור של ערבי, עצרנו אחד מול השני, הסתכלנו ואמרנו שלום. הוא נתן לי את אחד המפתחות מהטרקטור שלו כמזכרת וכל אחד יצא לכיוונו להשיג עוד אדמה". במשך היום פתחו חיילי הלגיון הירדני באש על טרקטוריםטים ישראלים ושני חברי קבוץ נפצעו. עיבוד האדמה בעמק הופסק לאחר יום זה. בסה''כ ,למעט תקרית זו ,היה גבול זה עם ירדן שקט. .  עמק איילון במלחמת ששת הימים - בשנת 1967 הגן על מובלעת לטרון כוח קטן של הלגיון הירדני. ב- 5 ביוני הגיע למקום כוח קומנדו מצרי שכלל 100 חיילים. מטרת כוח זה היתה להתקיף את שדה התעופה בלוד ואת העיר לוד. כוחות צה''ל כללו יחידות מחטיבה מרחבית 4, פלוגת נח''ל בגבעת 314 וכוח ההגנה המרחבית מהישובים. במשך ה-5 ביוני התנהלו חילופי אש מרגמות בין מוצב לטרון ומוצב 314 ונחשון. בערב מח''ט 4, אל''מ משה יוטבת (מושיקי) אישור לכבוש את המובלעת. בהתקפה השתתפו פלוגת טנקים ושתי פלוגות חי''ר על זחל"מים. נעשתה פעולת הסחה בה בויימה ההתקפה מכוון דרום על ידי חברי קבוץ נחשון, הראל ופלוגת הנח''ל, בעוד שעיקר הכוח תקף מכיוון צפון. משטרת לטרון נכבשה תוך שעתיים ובשעה 6 בבוקר כבר דיווח מושיק שכל עמק איילון בידי צה''ל. בשלב זה החלו חיילי הקומנדו המצרי שנותרו במובלעת לתקוף שיירות של החטיבה, נהרג קצין צה''ל ונורו יריות על קבוץ נחשון. מצוד נרחב אחרי יחידת הקומנדו המצרית נמשך כ- 3 ימים . ב- 6 ביוני 1967 עזבו תושבי כפרי אמאוס, בית נובא, יאלו, דיר איוב וכפר לטרון את בתיהם וגורשו לכיוון רמאללה. בכפרים נכנסה יחידת הנדסה של צה''ל ובעזרת חמרי נפץ ודחפורים הרסו את כפרים עד היסוד. ב- 1976 בשטחי הכפרים אמאוס ויאלו הוקם פרק ע''י הקרן הקיימת לישראל " פארק קנדה". וותיקי קבוץ נחשון, ללא החלטה רשמית, במחאה נמנעו מלדרוך על אדמת פארק קנדה. .    לסיכום  סיפור החיים בעמק איילון נמשך ברצף על-פני 3000 שנות היסטוריה. המעינות החמים ומיקומו האסטרטגי של העמק, על פרשת דרכים מהשפלה להר ומאוחר יותר על הדרך ירושלים, גרם לעליית האזור אך גם הווה סיבה למחלוקות רבים . כיום העמק שוב משנה מראה. פיתוח מואץ, אינטרסים תיירותיים ונדל"נים, וכבישים מהירים מאיימים לכבוש את העמק. נקווה שמדינת ישראל ובעלי הקרקעות למינהם ישכילו לשמור ולשמר את פנינות הנוף בעלת ההיסוטריה הארוכה והיחודית הזו של עמק איילון. . שימי

17. כנסיית אמאוס כנסיית אמאוס - נמצאת מחוץ לתחומי הפארק, אך היא סמוכה מאוד אליו וכדאי לבקר בה. למרגלות המבנה הלבן והגדול של אכסניית "בית השלום" נמצאים שרידי כנסייה גדולה, מן התקופה הביזנטית (המאה החמישית לספירה). הכנסייה בנויה על שרידי וילה רומית מהמאה השנייה לספירה. רוב השרידים הבולטים ששרדו כאן נבנו מאוחר יותר, על ידי הצלבנים, במאה ה–12 לספירה.. אמאוס במקורות הנוצריים בבשורה על פי מרקוס, פרק 16 פסוקים 9-14, וביתר פירוט בבשורה על פי לוקס, פרק 24 פסוקים 1-33, בברית החדשה מסופר כי ביום תחייתו של ישו הלכו שני תלמידיו בדרך מירושלים לאמאוס כאשר ישו התגלה להם, אך הם לא הכירוהו. בין ישו לתלמידיו התפתחה שיחה וכאשר הם הגיעו לאמאוס הזמינו התלמידים את ישו להישאר איתם לארוחת ערב. לאחר שישו בצע את הלחם זיהו אותו התלמידים וישו נעלם מעיניהם. התלמידים מיהרו בדרכם חזרה לירושלים כדי להודיע על תחייתו. המסורת הנוצרית מזהה את אחד התלמידים כ"קליאופס", בעלה של מרים, אחת מאלו שנכחו בצליבה (הבשורה על פי יוחנן פרק 29 פסוק 25), ואת התלמיד השני כ"שמעון" בנו של קליאופס ואחד משבעים התלמידים של ישו. הבעייתיות בזיהוי האתר מהתבוננות בטקסטים המזכירים את אמאוס עולות מספר בעיות המקשות על הזיהוי הוודאי של המקום. בכתבי יד שונים של ספרו של יוספוס פלביוס מופיעים מספרים שונים המציינים את מרחק הקולוניה של אספסיאנוס מירושלים. לעתים מופיע המספר 30 סטדיות ולעתים 60. כלומר, אמאוס מוזכרת כמרוחקת 5.5 ק"מ או 11 ק"מ מירושלים (סטדיה=184 מטר). בנוסף לכך, נראה כי בפעמים האחרות שבהן יוספוס מזכיר את אמאוס (קסיוס, ורוס וכדומה) הוא אינו מדבר על אותו המקום שבו הקים אספסיאנוס קולוניה לחייליו. רוב החוקרים סבורים כי יוספוס מזכיר בכתביו שני מקומות שונים בעלי שם זהה. המקום הראשון הוא אמאוס שהייתה עיירה ביהודה בגבול השפלה וההר, על צלעו המזרחי של עמק איילון. שמה נשתמר בשם הכפר עמואס שליד לטרון והמקום מזוהה עם אמאוס החשמונאית, המקום אותו שרף ורוס ולמרות זאת המשיך לתפקד כבירת הטופארכיה, עם המקום בו מיקם אספסיאנוס את הלגיון החמישי, עם העיר ניקופוליס והמקום שבו נספו רבבות במגפת הדבר בתחילת הכיבוש המוסלמי. בתקופתו של יוספוס התקיים כנראה מקום נוסף ביהודה ושמו אמאוס: הכוונה לכפר המרוחק 30 סטדיות מירושלים. באמאוס זו הקים וספסיאנוס קולוניה לחייליו המשוחררים והנוכחות הרומית העניקה למקום את השם "קולוניה אמוסה". לפי הסברה הייתה הקולוניה בתחומה של מוצא הקדומה הנקראת במקרא המצה. יישוב החיילים היה במקום שבו התמקם מאוחר יותר הכפר הערבי קולוניה ששימר את השם הקדום. זיהוי על פי הברית החדשה בעיה נוספת מתעוררת בעת ניסיון לזהות את מיקומה של אמאוס האוונגליונית. גרסאות שונות של הברית החדשה מציינות מרחק שונה של אמאוס האוונגליונית מירושלים. בחלק מכתבי היד מוזכרת אמאוס במרחק 60 סטדיות מירושלים ובחלקם במרחק 160 סטדיות. כתבי היד המזכירים את המספר 60 רבים בהרבה מאלו המזכירים את המספר 160 (מתוך כ-3,000 כתבי יד של הברית החדשה שנמצאו רק כעשרים המזכירים את המספר 160 סטדיות). יחד עם זאת, הקודקסים המועטים המזכירים את המספר 160 סטדיות, הינם בעלי מידת אמינות גבוהה ועתיקים יותר. לדוגמה, אחד מכתבי היד המגדילים את המרחק בין אמאוס לירושלים ל-160 סטדיות הוא סיניטיקוס (Sinaïticus) כתב יד מהמאה ה-4, שהוא אחד העותקים העתיקים והחשובים ביותר של הברית החדשה. ייתכן והטעות במספר נובעת מאוריגנס (185 - 254 לספירה) שהרשה לעצמו, על פי סברה של חוקרים מסוימים, לתקן את כתבי הקודש במקומות שלא נראו לו ברורים מספיק. אוריגנס, שהכיר את אמאוס ניקופוליס, רצה להתאים את המספר בבשורה למספר האמיתי שהכיר. האוטוריטה של אוריגנס השפיעה על אבות הכנסייה המאוחרים יותר כגון אוזביוס והירונימוס שנקבו אף הם במספר 160 סטדיות (למרות שהירונימוס נוקב במספר זה בתרגומו לאונומסטיקון של אוזביוס ולעומת זאת בוולגטה הוא משאיר את המספר המקורי 60). המספר הביקורתי המקובל כיום על החוקרים הוא המרחק 60 סטדיות. שימי

18. על סמך אנלוגיה מעורפלת של שמות ומרחק (כאמור השם אמאוס מתקשר לשלושה מרחקים שונים מירושלים: 30, 60 ו-160 סטדיות) מקומות שונים בארץ ישראל בתקופות שונות זוהו כאמאוס האוונגליונית: קסטל, קולוניה, אבו גוש, עמואס, קוביבה, בית גוברין, חירבת חמסה דרומית מערבית לבתיר, ארטס (Ortas) דרומית לבית לחם ועוד. הוויכוח על הזיהוי המדויק לא הגיע לסיומו ועד היום מנסים אנשי הכנסייה השונים להגן על הזיהוי המקובל עליהם. נראה כי חשיבות הזיהוי של האתר המקורי נובעת בין השאר מכך שלרבים מהצליינים המבקרים במקומות הקדושים חשיבות המקום הקדוש אינה טמונה רק בזיכרון המסורת ובתפילה, אלא בידיעה כי המקום הוא אותנטי. אם ידוע כי המקום הקדוש איננו האתר המקורי שבו אירע המאורע המקראי או האוונגליוני, בעיני רבים הוא מאבד את זכותו לקדושה. המקום עדיין יכול לשמש כמקום התייחדות ותפילה, אך הוא מאבד מנשגבותו. המקומות העיקריים שזוהו כאמאוס האוונגלית לאורך ההיסטוריה שימי

19. זיהויים שונים של אמאוס שלושת המקומות המוכרים והחשובים ביותר שזוהו כאמאוס לאורך ההיסטוריה הם: אמאוס ניקופוליס (עמואס): התקופה הביזאנטית השם אמאוס הוא צורתו היוונית של השם העברי חמת או השם הארמי חמתא שמצביע על מרחצאות חמים שהיו במקום. הכפר הערבי עמואס, שהתקיים במקום עד 1967, שימר את השם הקדום "אמאוס". אין כיום ספק כי אמאוס שהתפרסמה בקרבות המכבים ושהייתה ידועה כניקופוליס בתקופה הרומית והביזאנטית היא אמאוס שבעמק איילון. השאלה שנותרה פתוחה האם מדובר גם במיקום של אמאוס האוונגלית. על יסוד מסורת מהמאה ה-3, הביזאנטיים זיהו את אמאוס של הברית החדשה עם זו המוזכרת בספר חשמונאים א' ובכתבי יוסף בן מתתיהו ופיליניוס. זיהויה של אמאוס במקום זה עמד לה עד לתקופת הצלבנים. המרחק בין אמאוס ניקופוליס לירושלים הוא המכשלה הגדולה ביותר בנוגע לזיהויה עם אמאוס האוונגלית. המרחק, 176 סטדיות מקורב ל-160, אך כאמור, המרחק המקובל היום על החוקרים הוא זה של 60 סטדיות מאמאוס האוונגלית לירושלים ועל כן נוצרת הבעיה בזיהוי עם אמאוס ניקופולויס. בתקופה הביזאנטית, בעקבות הזיהוי עם אמאוס נבנתה במקום כנסייה. לאחר מכן נדדה המסורת לאבו גוש והכנסייה הצלבנית שנבנתה באמאוס ניקופוליס על חורבות הכנסייה הביזאנטית מתייחסת כנראה למסורת אחרת הקושרת את המקום לאחים המכבים בגלל קרבתו למודיעין. במאה ה-19 זוהה המקום מחדש כאמאוס האוונגלית על ידי מספר חוקרים. בעקבות זיהויים אלו ובעקבות חזון שהתגלה בשנת 1878 בפני מרים בווארדי, נזירה כרמליתית מבית לחם. בחזון הובהר לה כי האתר הסמוך ללטרון הוא אמאוס, שעליה סיפר לוקאס. הכרמליתיות קנו את השטח מהכפר הערבי עמואס, שבתחומו נמצאו שרידי הכנסייה, ובאתר החלו חפירות. בהמשך מסרו אותו לאבות הבית אראם שבנו במקום את "בית שלום" כסמנריון לכמרים. מאז 1993 מושכר "בית שלום" לקהילת בני האושר. אבו גוש: התקופה הצלבנית המסורת של זיהוי עמואס עם אמאוס האוונגלית נמשכה עד להגעת הצלבנים שחיפשו מקום במרחק 60 סטדיות מירושלים, על פי המסורת המקובלת באירופה. הצלבנים הגיעו במהלך החיפוש אחר אמאוס האוונגלית לקריית אל ענב (כיום אבו גוש), הנמצאת על הדרך הראשית מיפו לירושלים. קריית אל ענב הייתה אכן מרוחקת כ-60 סטדיות מירושלים ועל כן נמצאה מתאימה על ידי הצלבנים לזיהוי עם אמאוס האוונגלית. בעקבות הזיהוי נבנתה במקום כנסייה צלבנית ששוקמה בראשית המאה העשרים על ידי נזירים בנדיקטיניים צרפתים ממנזר Pierre qui vire. אל קוביבה: ימי הביניים ועד היום אל קוביבה, פירושה כיפה קטנה (אין קשר אטימולוגי בין השם קוביבה לאמאוס). מעיון קפדני במסלולי הצליינים הלטיניים נראה כי הזיהוי של אמאוס בקוביבה לא היה קיים במאה ה-12, אז רווחו שני הזיהויים של אמאוס בניקופוליס ובאבו גוש. הכפר הפרנקי היה יישוב הקבע הראשון במקום והוא נבנה בשנות העשרים של המאה ה-12. בתקופה זו נבנתה במקום כנסייה שכנראה שימשה ככנסייה קהילתית (פרוכיאלית) ולא היה לה קשר למסורות אמאוס. כאשר גורשו הצלבנים מירושלים ומהרי יהודה במחצית המאה ה-13 נאלצו עולי רגל נוצרים לעלות מיפו לירושלים דרך רמלה, בית נובה ונבי סמואל. האיסור לבקר במקומות הקדושים שמסביב לירושלים גרם ל"העברתן" של מסורות עתיקות לאתרים נגישים. הימצאותה של קוביבה על הדרך שבה הלכו, שרידי הכנסייה מימי הביניים שראו בדרך, ריחוקה של קוביבה שישים סטדיות בקירוב מירושלים ומורי הדרך הפרנציסקנים שליוו את הצליינים והחלו לגבש בתקופה זו את הזיהוי של אמאוס עם קוביבה, כל אלו גרמו לצליינים להאמין כי בקוביבה מצויה אמאוס האוונגלית. המתנגדים לזיהוי מציינים בין השאר כי קוביבה מצויה במרחק 72 סטדיות מירושלים ולא 60. בראשית המאה העשרים נבנתה במקום, בעקבות הזיהוי עם מסורת אמאוס, כנסייה פרנציסקנית שהוקדשה ב-1901. שימי

20. החאן בשער הגיא המקום נקרא שער הגיא משום שהוא נמצא בפתחו של נחל נחשון.אולם יש לזכור כי רק פתח הנחל נקרא כך ולא הערוץ כולו. בשער הגיא נמצאים 4 מבנים היסטוריים.הראשון שבהם הוא החאן.הוא נבנה בשנת 1869 ,עם סלילת הכביש יפו – ירושלים.הכביש נבנה לקראת ביקורו הצפוי של הקייזר הגרמני ,אשר עמד להגיע לביקור בי-ם,לאחר שהשתתף בחגיגות חנוכתה של תעלת סואץ במצרים.הכביש היה באיכות כה גרועה,עד כי כעבור שנה בלבד הוא השתבש ולכן נסעו לא עליו,אלא לידו.עם סלילת הכביש הוקם כאן תחילה אהל ,בו ישבו גובי מס וגבו את מס הדרך – הדרבייה. אולם מבחינת השלטונות "העסק" לא הצליח משום שהגובים שלשלו את המס שנגבה לכיסם.לאחר מכן מושל ירושלים בנה כאן את החאן,בו כל עובר אורח חייב היה לעצור ,להיכנס ולשתות קפה.על כך הוא היה משלם מס שתייה.החוכר הראשון של החאן היה ערבי ,אשר גנב את ההכנסות.החוכר השני היה רוקח ,אשר עשה כאן כסף רב ולימים הוא בנה כאן את בית המלון הראשון שנבנה בא"י.היה כאן בית מלון יפה ,עם באר ובריכה.המלון התקיים עד שנת 1892 עת סללו את הרכבת לי-ם,דבר אשר הסיט את התנועה מן הדרך.בשנת 1917 ,עם פרוץ המלחמה ערך המקום ירד עוד יותר ועם בוא המכוניות ארצה פסקו לגמרי מלעצור כאן.זאת למרות שבאותם הימים עדיין נמשכה הנסיעה לי-ם 17 שעות. בשנות ה 30 בא לכאן מחברון ערבי בשם תמימי ובנה את הבית הגדול יותר,עם גג הרעפים.בבית זה נפתח בית הכלבו הראשון בא"י. אחרי תמימי בא לכאן ערבי אחר ,בשם כותנה ובנה בית נוסף שהיה בו גם חנות כלבו וגם תחנת דלק של חברת Shell . בנוסף למבנים שנבנו כאן מסביב לחאן ועוד לפני כן הטורקים בנו בשנת 1869 שבעה עשר מצדיות להגנת הכביש והנוסעים בו.המצדיות נבנו ביאזור ,ברמלה ,באל קובאב, בלטרון בשער הגיא וכן בהמשך הכביש עד לי-ם. המצדית האחרונה נבנתה בסוף רחוב יפו בי-ם,ליד שוק מחנה יהודה.משבעה עשר המצדיות שרדו רק ארבע.אחת מהן נמצאת מאחורי תחנת הדלק,מצפון לכביש. בשנת 1927 מחלקת היערות של המנדט הבריטי נטעה כאן את היער הראשון שניטע בא"י.עם הזמן היער נפגע ונהרס ע"י שריפות וע"י מזיקים.בשנים האחרונות ניטע יער חדש במקומו. לפני הכניסה לשער הגיא ,מימין לכביש נמצאת חרבת חתולה.היא נמצאת על גבעת חתול.היה במקום זה אתר מתקופת הברונזה הקדומה,אך הוא נהרס במהלך עבודות עפר שבוצעו כאן. בקרוב עומד להיפתח כאן בחאן מוזיאון ע"ש יצחק רבין. שימי

21. פארק רבין משתרע על פני כ- 15,000 דונם באזור שער הגיא, מנחשון ובקוע במערב ועד לאנדרטת פורצי הדרך לירושלים שליד מחלף שורש במזרח. הכניסה לפארק היא דרך כמה שערים: בדרום – מכיוון מצפה הראל; בצפון - מנווה שלום; במזרח - מכביש שורש-בית מאיר ומאנדרטת פורצי הדרך לירושלים; ובמרכז - שתי כניסות מכביש צומת שער הגיא- צומת שמשון. קרן קימת לישראל בחרה להנציח את זכרו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין (1922-1995) שנרצח ב- 4 בנובמבר 1995, וסיפור פועלו קשור באזור, בפארק רחב ידיים באזור שבו לחם להקמתה של המדינה. היא התקינה ברחבי הפארק דרכי עפר המתאימות לנסיעה ברכב פרטי, מצפורים וחניוני נופש רבים. אפשר לבלות בפארק כל ימות השנה וליהנות משפע הפריחה באביב ובחורף ומפריחת עצי השקד בהרי יהודה בט"ו בשבט. בפארק רחב הידיים יכול המבקר להכיר יחידות גיאוגרפיות שונות ואתרים היסטוריים המייצגים את תולדות הארץ למן תקופת התנ"ך. חלקו העיקרי של הפארק נמצא בשפלת יהודה, באזור דרך בורמה וחלקו הנוסף בהרי יהודה עצמם, ברכס השיירות. שער הגיא מהווה נקודת חיבור חבור בין יחידת נוף אלה. ציר הפארק הראשי נמשך לאורך דרך בורמה ודרך הג'יפים, רכס השיירות ורכס המשלטים. כאן הייתה זירת קרבות עזים וקשים על הדרך לירושלים בעת מלחמת העצמאות, וכאן פרצו את הצור הכוחות שעליהם פיקד יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל של הפלמ"ח. פארק יצחק רבין מהווה חולייה בשרשרת של יערות ושטחים פתוחים היוצרים ריאה ירוקה סביב העיר ירושלים. מוקדי הפעילויות שבו הם: דרך בורמה, חאן שער הגיא, רכס השיירות, רכס המשלטים, מצפה הראל, תצפית נווה שלום, עיינות סוסין ומרכז קק"ל באשתאול. כאן הייתה זירת קרבות עזים וקשים על הדרך לירושלים בתש"ח, וכאן פרצו את המצור הכוחות שעליהם פיקד מפקד חטיבת הראל של הפלמ"ח, יצחק רבין. בנוסף לאתרי מורשת קרבות תש"ח, מצויים בפארק אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים שונים, מדרגות ושרידי חקלאות קדומה המהווים עדות לרצף ההיסטורי של התיישבות היהודית במקום מאז ימי המקרא. שרידי דרך רומית, מבנים ביזנטיים ועות'מאניים ואתרי התיישבות מהעת החדשה, כולל יישובי ההר של העולים החדשים מראשית שנות המדינה, הם חלק ממגוון של נופים ואתרים מעניינים הפזורים בשטח.     מבחינה תכנונית נחלק הפארק ל- 17 יחידות נוף, בהתאם לאופי ולתנאי השטח. הכניסה המערבית לפארק, בשער הגיא, מהווה נקודת חיבור בין שתי יחידות נוף מרכזיות: יחידת נוף שפלת יהודה ויחידת נוף הרי יהודה. בפארק דרכי עפר, שבילי טיול, שולחנות פיקניק ופינות חמד, שביניהם מונצחים הגיבורים האלמונים, מובילי השיירות לירושלים ערב מלחמת העצמאות. הדרך משולטת בשלטים מיוחדים שעליהם כתובים סיפורי מורשת הקרבות. בלב היער מוצבים לוחות ברזל חום, שצורתם מזכירה את שרידי המכוניות שנעו בתוואי הכביש המהיר ("באב אל ואד"- שמו הערבי של שער הגיא) ובהם חלונות אל הנוף, שמעוצבים כדמויות של הפלמ"חניקים חובשי כובעי גרב, סבלים כורדים מירושלים שהעמיסו את שקי הקמח וגלגלו את חביות הדלק, וכן דמויות של חוצבים ירושלמים שמיומנותם אפשרה למשאיות הישנות – שנקראו אז "אוטו משא" – לחצות את השביל הקשה למעבר ולהביא לעיר הנצורה קמח, דלק ומים. מבעד לדמויות ניתן לראות את נופי הסלעים, האדמה והצמחים. האזור ההררי שבפרוזדור ירושלים משופע ביערות נטע אדם וחורש טבעי. 70% משטח פרוזדור ירושלים מכוסים ביער, על פני שטח של כ- 100 אלף דונם נטועים היום כ- 7 מיליון עצים שקק"ל החלה בנטיעתם בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. בשנת 1930 ניטע היער הראשון באזור בידי מחלקת הנטיעות של ממשלת המנדט. בשנות ה- 50,  בימי העלייה הגדולה, הועסקו עולים רבים בעבודות ייעור ונטיעה. קק"ל סייעה להקמת היישובים באזור ולפיתוח התשתית החקלאית שלהם. בשנים אלה פותח והורחב שטח היער הנטוע. עצי אורן ניטעו לרוב והנטיעות השתרעו על פני המדרונות התלולים, בתנאי שטח קשים המצריכים עבודה ידנית קשה. בשנים האחרונות ניטעו כאן מינים אחרים של אורן, כגון אורן ברוטייה, וכן סוגי עצים שונים ובהם רחבי עלים.  שימי

22. שריפת היער הגדולה בשער הגיא ושיקום היער - ביום  2.7.95 פרצה ביערות שער-הגיא שריפת היער הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל.  במהלכה עלו באש קרוב ל- 13.000 דונם יער נטוע וחורש טבעי. האש החלה במושב מסילת ציון, חצתה את הכביש המהיר ירושלים – ת"א בשער הגיא, הגיעה עד נווה אילן בצפון-מזרח, ושורש ושואבה  מדרום. כמיליון עצים נפגעו וכן בתים ביישובים שורש ונווה אילן. קק"ל נערכה לשיקום היער השרוף על בסיס המלצות ועדה מקצועית שהוקמה ע"י השר לענייני איכות הסביבה. חומר החקירה והנתונים שנאספו "תורגמו" לנייר עבודה. בשלב הראשוני סילקה קק"ל גדעים של עצים מחטניים שרופים, שעשויים להוות סכנה בטיחותית.  שיקום היער, שעתיד להימשך שנים, ייעשה תוך התחשבות באופי היער והסביבה כולה. הוא יעשה בהסתמך על סקרים שנעשו לאחר השריפה על סוגי קרקע, סחף, אחוזי השיפוע, אתרים ארכיאולוגיים, תצפיות נוף, "חתכים" בוטנים ועוד. זאת תוך שימוש בשיטות מיפוי חדישות וממוחשבות. דרך בורמה ואתריה -היא נתיב תנועה שנפרץ במלחמת העצמאות, במהלך הקרבות על ירושלים הנצורה. תוואי הדרך מתחיל באזור מושב בקוע, חוצה את גבעות שפלת יהודה ועולה בהרי יהודה אל בית מאיר. הדרך נפרצה כדי לעקוף את איזור לטרון שהיה בשליטת הצבא הירדני – שמה ניתן לה בעקבות דרך הררית קשה שנפרצה במלחמת העולם השנייה ע"י כוחות בנות הברית במזרח הרחוק. במאי 1948 הייתה ירושלים הבירה נצורה. שלושה פלמחניקים מחטיבת הראל הצליחו להגיע בלילה לחולדה דרך הגבעות והערוצים הנחבאים מחיילי הלגיון הירדני. כשהתברר שהדרך עבירה גם לג'יפים הוחל להשתמש בה כדי להעביר לוחמים ואספקה לירושלים. אנשי ההנדסה של חטיבה 7 הרחיבו את הנתיבים והיא הפכה לעורק החיים של ירושלים. מצפה הראל – נקודת המוצא המומלצת לסיור בדרך בורמה. בתקופת מלחמת השחרור שכן כאן מוצב של חטיבת 7, שאבטחה את התנועה בדרך. קק"ל הצמידה למבנה מגדל גבוה, המשמש כנקודת תצפית לאנשיה המתריעים בקיץ על פריצת שריפות (הטיפוס לראש מהגדל מסוכן ואסור בתכלית). כמו-כן היא נטעה כאן חורשת עצי אורן וחרוב והכשירה חניון דרך נאה. סמוך למצפה מוצבת מפת תלת-מממדית, שממחישה את דרך בורמה ואתריה. עין סוסין – מעין הכפר בית סוסין, שנכבש ב- 28 במאי 1948. כיבוש הכפר העלה את הרעיון למצוא נתיב שעוקף את לטרון שבו אפשר היה לחבר את מוצבי חטיבה 7 במערב עם מוצבי חטיבת הראש שבמזרח. במקום הזה נפגשו בליל ה- 30 במאי שני הג'יפים של חטיבת "הראל" שיצאו זה לקראת זה לבדוק את עבירותה של הדרך לרכב. בצל עצי דקל ואיקליפטוסים גדולים הכשירה כאן קק"ל את "חניון דרך שבע". קטע דרך זה חיבר את מוצבי חטיבה 7 במערב עם מוצבי חטבת הראל במזרח. עם תחילת מלחמת העצמאות פוצץ הלגיון הערבי את תחנת השאיבה בלטרון, וירושלים נותרה ללא הספקת מים סדירה. בית המשאבות שבעין סוסין הוא חלק ממערכת "קו השלוח" – המפעל שסיפק מים לירושלים הנצורה. הקו הונח בחודשים יוני-יולי 48, בצמוד לדרך בורמה, כתחליף למפעל המים הישן. הקו, שסיפק 2,000 מ"ק מים ביממה, יצא מבריכת קיבוץ חולדה. התחנה בעין סוסין שימשה כבוסטר (משאבת עזר), שדחפה את המים שהגיעו מקידוחי רחובות לעבר ירושלים. התחנה פעלה עד 1952. מעלה התאנים - קטע דרך תלול, המתחיל כקילומטר וחצי ממזרח לעין סוסין. עצי התאנה השתולים משני צידי העניקו לו את שמו. לפני השלמת דרך בורמה לתנועת משאיות הועברה האספקה בקטע זה, שהיה משובש מאד, על גבי ג'יפים, פרדות, גמלים ואף על גבותיהם של מאות סבלים מתנדבים. בצידו השני של המעלה הועמסה האספקה על משאיות שהגיעו מירושלים. צינור השילוח – שריד בן כמה מטרים מקו המים לירושלים. קו המים הונח לאורך תוואי דרך בורמה והחליף את קו המים הראשי לעיר,שתחנת השאיבה בלטרון פוצצה על ידי הירדנים (ב- 12 באוגוסט 1948). חברת "מקורות" שאבה מים מבארות באזור רחובות והזרימה אותם לחולדה ומשם בקו השילוח לירושלים. הצינור הונח במהירות רבה, והמים זרמו בו יום אחד לאחר הפיצוץ בלטרון. קטע הדרך המפותל ("הסרפנטינות") היורד לשריד צינור השילוח ממערב הוא מסלול להולכי רגל. דרך רכב עוקפת את הסרפנטינות מצפון וחוזרת לדרך בורמה סמוך לצינור. מצפה נוף דרך בורמה – נמצא בקטע הדרך שבין שריד צינור השילוח ועין חילה. חניון הדרך צופה על קטע מדרך בורמה, "המסרק" ובית מאיר, משלטי הר אורנה ורכס שיירות. נקודת התצפית נמצאת בצל עץ חרוב גדול, וצד חניון דרך. מעבר לגיא מוצבות צלליות ברזל המדגימות שיירת כלי רכב מתקופת מלחמת העצמאות. שימי

23. דרך הג'יפים - היא המשכה של דרך בורמה משער הגיא עד בית מאיר. בעת מלחמת העצמאות היא הייתה עבירה רק לג'יפים עד שנסללה בעבודת כפיים של מאות מיהודי ירושלים כדי לאפשר מעבר גם לרכב אספקה. אורכה כ- 4 ק"מ והיא מאפשרת עליה של כ- 300 מטר בנוף המשופע בבוסתנים. חניון אנדרטת המח"ל - בכניסה לדרך הג'יפים משער הגיא מצויה אנדרטה בדמות אותיות גדולות מבטון היוצרות את ראשי התיבות מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). במקום חקוקים שמות חללי המח"ל במלחמת העצמאות והיא נחנכה על ידי יצחק רבין.קק"ל פיתחה במקום חניון פיקניק ובו שולחנות וברזי מים והוא נגיש למוגבלים בתנועה. דרך השיירות - מדרך הג'יפים יוצאת דרך רכס השיירות, זהו מסלול בן 9 ק"מ והוא עובר ברובו מדרכים סלולות ע"י קק"ל. קטע הדרך בין משלט 21 למשלט 16 מחייב רכב בעל הנעה קדמית. באתרי הקרבות העיקריים בדרך פיתחה קק"ל חניונים והציבה שלטי הסבר. משלט 21 – הגבעה נתפסה ע"י לוחמי "פלמ"ח הראל" בליל ה- 10 -9 במאי 1948 במסגרת מבצע "מכבי". במקום נערך קרב עז עד שנהדפו התוקפים הערביים. מהמקום יש תצפית מצוינת לכיוון שער הגיא. משלט 16 – ברכס של הר אורן נמצא משלט 16 ובו אנדרטה לזכר לוחמי "פלמ"ח-הראל" העשויה אבנים ועליהן שיבולים. בקרב העז על המשלט היו ללוחמי החטיבה נפגעים רבים. בסמוך פותח מצפור ובו ספסלי עץ. רכס המשלטים - ברכס שמצפון לשער הגיא עוברות שתי דרכים שפרצה קק"ל: דרך המשלטים ודרך דיפנבייקר (ע"ש מי שהיה ראש ממשלת קנדה), שבחלקן משיקות זו לזו. אנדרטת פורצי הדרך לירושלים – ראשיתה של דרך המשלטים בחניון שליד האנדרטה הנראית לכל הנוסעים בדרך לירושלים. היא עשויה בסיס בטון שממנו יוצאים 6 מוטות מתכת המסמלים את פריצת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. יצירתה של נעמי הנריק. במקום יש תצפית נוף לעבר שפלת החוף. בחניון גם אתר הנצחה ללוחמי גדוד 6 של הפלמ"ח. שרידי המשוריינים - על הדרך, בסמוך לכביש מספר 1 העובר בשער הגיא, הוצבו שרידי משוריינים ומשאיות מימי מלחמת העצמאות. הגן היפני – ליד הסתעפות הדרך לנחל אילן מצוי הגן היפני. הוא פותח בסיוע אגודת "בית שלום" מיפן ויש בו דגם של קטע ממפת ישראל העשוי ממגוון אבנים, חול ואדמה. הגן משלב עקרונית אסתטיים וצורניים המאפיינים את הגנים היפנים. על פי אמונת חברי האגודה, ירושלים היא המפתח לשלום העולם, ולכן הגן נמצא על אם הדרך אליה. משלט 7 - המשלט מצוי בדרך דיפנבייקר והוא נכבש ע"י לוחמי חטיבת "הראל" במאי 1948. משלט 10 - כשני ק"מ ממשלט 7 מצוי משלט שבעת מלחמת העצמאות תפס עמדה מול "רכס התותחים" של הצבא הירדני שבאזור לטרון. המצד התורכי - בסוף הדרך, ליד שער הגיא, מצוי המבנה של המצד התורכי בחורבת חרסיס. מבנה זה שימש את התורכים לשמירה על הדרך מיפו לירושלים, אחד מ- 13/17 מיצדים. בסמוך לו מצוי בור מים. שימי

24. אבו גוש בדרך העולה מתל אביב לירושלים, בין פיתולים וסיבובים, ונוף טיפוסי, שוכן הכפר אבו גוש. זהו כפר ערבי – נוצרי הבנוי על צלע הר ומהנקודה הנמוכה ביותר ניתן להשקיף כלפי מעלה ולראות כפר ציורי מלא חן וייחודי. הכפר אבו גוש יושב כבר לפני למעלה מ-6,000 שנה, ובתקופת המקרא הוא נודע כקריית יערים שהייתה מרכז פולחן ובה הוצב ארון הברית. בתקופה הביזנטית (לפני כ-1500 שנה), זכתה קריית יערים לקדושה והוקמה בה כנסייה ובתקופה הצלבנית (לפני כ-1000 שנה), ייחסו לכפר את מקום התגלותו של ישו לאחר תחייתו – היא אמאוס, והוקם בו המנזר הבנדיקטי. המנזר הוא מבנה יפהפה, מהיפים שהשתמרו מהתקופה הצלבנית שעד היום ניתן לבקר בו. הוא שוכן בלב גן מטופח, שבו עצים עתיקים, על הקירות הפנימיים מצויירות פרסקאות מרשימות ובקריפטה שבבסיס המנזר, נובע מעין. בנקודה הגבוהה ביותר בכפר אל מול הנוף המרשים של הרי ירושלים שוכנת כנסיית גבירתנו של ארון הברית. זוהי כנסייה שהוקמה בשנת 1924 על גבי שרידים של כנסייה ביזנטית קדומה. בחצר הכנסייה הוצב פסל גדול של מריה, הבולט מכל פינה במתחם. בכנסייה חיות נזירות, ויש בה גם כמה חדרי אירוח. בשתי הכנסיות נערך פעמיים בשנה (בחג סוכות ובחג שבועות) פסטיבל למוסיקה ווקאלית, אליו מגיעות קבוצות ומקהלות מן הארץ והעולם, והמקום הומה אדם. הכפר הנוכחי הוקם בתקופה העות'מנית בידי משפחת אבו גוש שצאצאיה הם מרבית התושבים במקום (כ-5,500). אבל בישראל אמרתם אבו – גוש, אמרתם חומוס, ולא סתם חומוס עירוני, אלא תערובת מופלאה ומלאת חן המוגשת במבחר טעמים ותוספות פיקנטיות. אבו גוש הפך בשנים האחרונות לחומוסיה של המדינה. בין אבו שוקרי האמיתי לאבו שוקרי המקורי, פזורות ברחבי הכפר מסעדות רבות, המציעות תפריט מגוון ובעיקר חומוס ואוכל ערבי אותנטי. אבל מלבד אוכל טעים ואפילו זול, יש לאבו גוש להציע עוד אטרקציות תיירותיות. יש בכפר כמה בתי אירוח, חנויות ססגוניות ובהן מוצרי זכוכית, חנות נרות וכמובן בתי ממכר לבקלוואה ודברי מתיקה. סביב הכפר יש כמה וכמה אתרים שבהם אפשר לבקר כמו הגן הלאומי "עין חמד", הר הרוח ועוד. מי היא אבו גוש? את תולדותיו של מקום ניתן לספר תמיד בכמה אופנים. אחד האופנים לתאר את תולדות הכפר אבו גוש הוא מתוך קרבתו לדרך לירושלים. תולדות הכפר – כתולדות העיר שעל הדרך אליה הוא יושב. נקודה אחת בדרך לירושלים, שקרקעותיה פוריות ומעיין גדול נובע בה. הכל החל, למעשה, כשדוד הקים את בירתו בירושלים – על גבול נחלות שבטי יהודה ובנימין. בתיאור הערים הדרומיות ביותר בשבט בנימין מצויינים קרית יערים וכפירה, שני תלים עתיקים שנמצאים בשולי הכפר אבו גוש. הדרך העתיקה לירושלים, בנוסף לסעיף שעלה במעלה בית חורון, נכנסה בשער הגיא, הגיעה לאזור שורש של היום , נכנסה בתוואי של הכביש המוביל מנווה אילן לאבו גוש, והמשיכה איתו בתוך הכפר של ימינו, עד למחלף עין חמד. שם עלתה לקסטל , ירדה דרך פיתולי כביש "שבע האחיות" (בתוך שכונת מעוז ציון והישוב מוצא עילית) והלאה דרך הכפר קולוניה (מוצא), לגבעת שאול (אזור בית הקברות), ומשם בדרך שקרויה היתה "דרך יפו" עד לשער יפו בחומות ירושלים... העיר הגבעונית קרית יערים נתקדשה במסורת כמקום אליו הובא ארון הברית בדרכו לירושלים. וכקו ישיר מאז ועד היום – הכנסייה 'גבירתנו של ארון הברית', שפסל מריה שעל גגה מתנשא מעל הכפר, היא תוצאה של אמונה נוצרית באותה מסורת. זוהי כנסייה חדשה שיושבת על אתר מקודש מהתקופה הביזנטית, שמציין אותו מאורע. בברית החדשה מצויינת אמאוס , כמקום בו ישו נגלה לראשונה לעיני תלמידיו לאחר שקם מקברו. בתקופה הצלבנית זיהו את אמאוס באבו גוש, ונבנתה שם כנסייה צלבנית גדולה. מאז ומעולם היה קשר בין דת ואסטרטגיה. הנוכחות הצלבנית  - בכנסייה באבו-גוש, בבית החווה של עין חמד הסמוך, במצודה הצלבנית בצובה, בהר הקסטל - קשורה קשר בל יינתק באבטחת הדרך, עורק החיים של ממלכת ירושלים הצלבנית, הדרך שמחברת את ירושלים לים, ומשם – לאירופה. בשנים מאוחרות יותר היה באזור ישוב חקלאי קטן. אבל תולדותיו מקבלות תפנית חשובה עם הגעתו של השיח' אבו גוש,  פליט מנקמת דם בעמק איילון. שימי

25. מי היה השיח‘, ומי היא משפחת אבו גוש? המסורת בכפר מספרת כי מוצא המשפחה הוא צ‘רקסי. וכי אבי המשפחה הגיע לארץ ישראל עם הכיבוש העות'מאני, יחד עם סאלים הראשון, בשנת 1516. באבו גוש מסבירים את צבע עורם הבהיר כמורשת גנטית של האב הקדמון הצ‘רקסי, ואילו השם אבו-גוש הוא גילגול של השם ”אנגושיה“ - מוצא המשפחה. במשך שנים ישבו בני משפחת אבו גוש  בעמק איילון, מצפון לאזור לטרון של היום, והפילו חיתתם על כפריי האזור, אלה קמו עליהם, ופליטי המשפחה התמקמו בחורבות הצלבניות על הדרך לירושלים, בתוככי הכפר קרית אל ענב, מאוחר יותר - אבו-גוש, והתפרנסו משוד דרכים. עוצמתם גברה במהרה, וחלק ניכר מהרי יהודה היה תחת שליטתם תוך שנים ספורות. יש לכך קשר ישיר לעובדה שהמשפחה ישבה על דרך ראשית בתקופה שבה השלטון המרכזי העות'מאני היה חלש מכדי למנוע מהם להתפתח כנותני חסות ושודדים.  התעצמותה של המשפחה ושל הכפר אבו-גוש תלויים היו לא רק בתנאים הגיאוגרפיים, ובחולשת השלטון, שכן כפרים אחרים היו בעלי יתרונות יחסיים גדולים יותר, כמו למשל הכפר קסטל. נראה שהשיח‘ים של הכפר ניחנו בכושר מנהיגות מיוחד, וכך הציגו חזית מלוכדת מול שאר הכוחות שפעלו באזור הרי ירושלים, וזכו לבכורה באזור כולו. לישיבה על הדרך לעיר הגדולה היו גם השפעות נוספות: תושבי אבו גוש נבדלו מתושבי כפרים אחרים בהתחככותם עם בני דתות אחרות – הצליינים, ובהיחשפותם למודרנה. תושבי הכפר הפכו למשכילים מתושבי כפרים אחרים, והחלה נטישה של החקלאות במרחב לטובת עבודה בעיר. נטישת החקלאות הייתה פועל יוצא של שינוי הרגלי עבודה וגם של שיפור טכנולוגי, שנובע מהיכרות עם תרבויות טכנולוגיות שהכפרים הנידחים יותר בהרי יהודה לא נחשפו אליהם. לא בכדי ממשלת צרפת, כשביקשה להיאחז בנכסים אסטרטגיים במרחב ירושלים, בחרה באתרים המקודשים באבו גוש, שהיו על הדרך לעיר, ומסדרים צרפתיים בנו את המנזרים שקיימים היום – על בסיס הכנסייה הצלבנית ליד המעיין, ועל יד הכנסייה הביזנטית בראש הר קרית יערים. הנוכחות הדתית הנוצרית בכפר, שרובו ככולו מוסלמי, התאפשרה בשל הסובלנות הדתית שאפיינה את הכפר . הסובלנות הדתית ונטישת שטחי החקלאות הובילו לתהליך נוסף – של מכירת קרקעות להתיישבות יהודים. למוסדות המיישבים היה אינטרס ליצור  תחום יישוב יהודי בין ירושלים לשפלה, והחלו לקנות אדמות באבו גוש. קריית ענבים, מעלה  החמישה ונווה-אילן הם שלושה ישובים שנבנו על קרקעות שניקנו מתושבי הכפר, על אף ההתנגדות הלאומית הפלסטינית וחוקי שלטון המנדט. בסוף שנות השלושים, בעיצומו של המרד הערבי, נבנתה באבו גוש מצודת משטרה בריטית, על הדרך הראשית לירושלים. מיקום מצודת המשטרה במקום חיזק את הכפר דווקא בימים בהם החברה הפלסטינית הוכתה קשות מתוצאות המרד, ובעיקר התוצאות הכלכליות הקשות. לא כן אבו גוש. הכפר על הדרך לירושלים שגשג, וקשריו עם היישובים היהודיים הלכו ונתהדקו. במלחמת העצמאות תושבי אבו גוש, ותושבי הכפרים הצמודים, עין רפא ועין נקובא, ששהו בכפר, כמעט ולא נפגעו. נהפוך הוא, מבנה המשטרה ואחר- כך כנסיית קרית יערים שמשו בית חולים בתקופת הקרבות על פריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור, בהם טופלו לוחמי פלמ"ח רבים. דו קיום באבו-גוש עם פרוץ המאורעות בספטמבר 2000 לא הצטרפו תושבי אבו-גוש לאירועים. לדברי עיסה ג'אבר, מחזיק תיק החינוך במועצה המקומית אבו-גוש, אין בכפר אבו-גוש פעילות פונדמנטליסטית, הן בשל המסורת של קבלה ושיתוף פעולה עם היהודים מימים ימימה, וגם בשל המרחק מן הערים הערביות הגדולות, ערש הפעילות הלאומנית. את התסיסה בתוך בית הספר התיכון, עם ראשית האירועים, הצליחו המורים להרגיע. למבוגרים היה ברור שרקמת החיים המשותפת בין תושבי אבו-גוש לתושבי הסביבה היהודיים היא עדינה, וחשובה לתקינות החיים לעין ערוך. עיסא, שעיסוקו בחינוך, מספר שבשיגרת החיים מתקיימים שיתופי פעולה בתחום החינוך עם המגזר היהודי. פרוייקטים שונים של דו קיום וסובלנות, כמו למשל משלחות נוער משותפות לחו"ל. שימי

26. עיסא ג'אבר מספר עוד שבזמן מלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, נקלטו באבו- גוש 450 בני נוער מן הצפון, במחנה קיץ מיוחד עבורם. במשך 10 ימים הם שוכנו במבנה בית-הספר התיכון שנמצא על הכביש הראשי, דרך השלום, ואל המד"צים שלהם הצטרפו מדצ"ים מאבו גוש, שאף ארחו אותם בבתיהם. עיסא מספר שהגיעו, דרך האינטרנט, תגובות שונות וגם דברי ביקורת מן המגזר הערבי. "צריך לצפות גם לביקורת" הוא אומר. מתברר כי 58 מבני אבו גוש משרתים ביחידת החילוץ בפיקוד העורף, וחלקם קיבל צו 8 בתחילת המלחמה. איסמאעיל, בעל המכולת שליד המאפיה, זו שליד מסעדת "קרוון", משרת בצבא, וליד הקופה בחנות תלויות מספר תמונות שלו מן השרות הצבאי. ישנו באבו-גוש דו קיום נוסף, והוא הקשר של הקהילה עם הכנסיות והמנזרים שבכפר. באופן סמלי מתברר כי בין המנזר הצמוד לכנסיה הצלבנית, לבין מסגד הכפר מפריד רק קיר אבנים. לא יותר! בזמן מלחמת השחרור, הפקידו תושבים מאבו-גוש את כספם למשמרת בידי אב המנזר באותם ימים, אלכסנדר לן, אשר חי במקום משנת 1903, והיה שכן וותיק. לאחר המלחמה השיב לכל אחד את כספו ואף נסע לירדן על מנת להחזיר כספים למשפחות שבחרו לעזוב את המקום בזמן המלחמה, ונשארו שם. לפני כעשר שנים החלו פעולות הרחבה של מוסדות החינוך בכפר. את הקרקע לבניית בית הספר התיכון (על הכביש הראשי, במרכז הכפר), כ – 40 דונם, תרמה ממשלת צרפת (פטרונית הכנסיות, ובעלת קרקעות באבו-גוש עוד מימי המאה ה-19).  על מנת להכיר יותר את ההיסטוריה המורכבת של הכפר, ואת הסיפורים המרתקים הקשורים בו, אתם מוזמנים לקרא בספר "אבו-גוש" שכתב יואל בן-דוב, בהוצאת יד יצחק בן-צבי, 2003. שימי

27. הכנסיה הצלבנית באבו גוש המנזר ובו כנסיית התחייה, שייך למסדר הבנדקטיני, מסדר הנזירות הקתולי הראשון בהיסטוריה שהוקם על ידי בנדיקטוס הקדוש, איטלקי בן המאה ה-6. רבים מכירים את הבנדיקטינים מהמנזר שבסרט "שם הוורד", שם הם היו מפחידים משהו, אבל כאן, באבו גוש, מובטח לנו שהנזירים חביבים ביותר ומסבירי פנים. המנזר הבנדיקטיני באבו גוש, בלב ליבו של הכפר, ממש בסמוך למסגד הראשי ולמסעדות החומוס. האח אוליביה הוא המדריך הראשי של המנזר, ולמרות שהוא בארץ מאז 1977 מוצאו הצרפתי נשמע היטב (נזירי המקום כפופים למנזר הראשי בטוסקנה ולמנזר האם בנורמנדי). ההומור, חיבתו לבני אדם באשר הם ותפקידו כמדריך ("אני גם אחראי על הגינון ועל השירה בזמן התפילות"), סייעו ללא ספק בהפיכת המנזר לאתר עמוס בתיירים ישראלים וזרים. חצר המנזר כוללת כמעט 30 דונם של גינה מדהימה ועצים עתיקים כדוגמת האורן והזית. במנזר עצמו גרים כיום כעשרה נזירים (מצרפת וקונגו) ועוד כ-12 נזירות שחיות במבנה הסמוך לדלת הכניסה. את רוב היום מעבירים הנזירים בעבודה בגינה ובמפעל הקרמיקה והנרות שבמתחם, בתפילה ובלימודי דת. מהיכן הפרנסה? "על פי דרכנו אנו, עלינו לספק לעצמנו את כל צרכינו, כלומר מעין משק אוטארקי. פרנסתנו מחנות המפעל שבחצר, מתיירים ומעט מאוד מתרומות" אומר אוליביה.   למה צחקה מיכל? המנזר נבנה ככנסיה ע"י האבירים הצלבנים ההוספיטלרים בשנת 1145. על פי המסורת, כאן שכנה אמָאוס האונגליונית (הברית החדשה, לוקס כד') ולכן נבנתה הכנסיה. המעיין שבלב הכנסיה שימש על פי מסורת קדומה אחרת כמעיינהּ של גבעת קריית יערים המקראית. מכאן, לפי המסורת, העלה דוד המלך את ארון הברית אל ירושלים וכאן רקד ופיזז כאשר מיכל השתאתה על מעשיו "וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה, בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ" (שמואל ב', פרק ו'). המבנה, אגב, נחשב לאחד מהמבנים הצלבניים השלמים הבודדים ששרדו בארצנו. מי שיכנס אל חנות מפעל הקרמיקה שבמקום יוכל להבחין ממש בכניסה משמאל באבן ועליה כתובת בערבית. בכתובת מוזכר שמו של החליף האומאי סולימאן אבן עבד אלמליכּ, מי שבנה את כיפת הסלע בשנת 691 וכן מי שיסד את העיר הערבית הראשונה בארצינו, רמלה בשנת 716. במשך השנים ננטשה הכנסיה ועמדה ריקה כמעט 730 שנה. בשנת 1873 העניק הסולטאן עבד אל עזיז את המתחם לממשלת צרפת, ולה הוא שייך עד היום. הנזירים הבנדקטינים הגיעו לא"י רק בסוף המאה ה-19 ולכנסיה עצמה בשנת 1901.  בכנסיה התחתית, הקריפטה, ניתן להבחין בקירות העבים שבנו הצלבנים. העבה שביניהם משתרע על פני יותר משלושה וחצי מטרים. בתחתית הקריפטה נמצא המעיין שאת מימיו המפעפעים ניתן לשמוע. בצד הכניסה ניתן להבחין בארון קבורה עשוי עופרת, סרקופג בו נמצאו עצמותיו של קצין רומאי מהמאה ה-2 לספירה. מדרגות מובילות אל הכנסיה העילית, אחד מאולמות הכנסיה המרשימים בארץ. כאן מתקיימות 6 תפילת יומיות, החל מ-05:30 בבוקר ועד 20:30 בערב. התהודה בכנסיה בת 800 השנים נדירה. אם יתמזל מזלכם לשמוע את הנזירים בתפילה או את אוליביה, "הזמר הראשי" - הרווחתם (ואם ממש התאהבתם, תוכלו לרכוש דיסק ממזמוריהם בחנות המקומית). על קירות הכנסיה ועמודיה, ציורי קיר (פרסקות) מהמאה ה-13. הציורים הנחשבים לנדירים מאוד נוקו ושוקמו בעשר השנים האחרונות. למרות שהמנזר קתולי, וכך היו גם מייסדיו הצלבנים, את הציורים ציירו אמנים יוונים אורתודוכסים בסגנון ביזנטי. הדמויות המופיעות בציורים נטולות תווי פנים. לא ידוע מתי בדיוק נמחקו הפרצופים, אולם ככל הנראה נעשה הדבר בידי מוסלמים, שעל פי אמונתם חל איסור על ציור תווי פנים. בחלק המערבי של החצר, בוסתן מלא עצי פרי, גפנים וגם בית הקברות של המנזר. בלב הבוסתן פינת ישיבה, ואם אולביה לא עסוק במיוחד הוא ישמח לשבת ולפטפט איתכם, ואין שאלה שלא תוכלו לקבל עליה תשובה. "העובדה שישראלים-יהודים באים לכפר מוסלמי כדי לשמוע מוזיקה בכנסיה נוצרית (פסטיבלי מוזיקה קלאסית מתקיימים בכנסיה בכל סוכות ושבועות, ר.פ.) - זו אולי הסיבה להמצאותנו כאן", אומר אוליביה ומבקש להדגיש: "לא משנה מה דתך או מוצאך, כל עוד אתה בן אדם. איננו מסיונרים ואיננו מעוניינים בהמרת דתו של אף אחד. נהפוך הוא. היהודים הם המקורות שלנו". שעות ביקור במנזר: ב'-ד', ו'-שבת, 8:30-11:30 ו-14:30-17:30.  שימי

28. כנסית גבירתנו של ארון הברית זו הכנסייה הבולטת למרחוק, מראש גבעת קרית יערים, בכפר אבו-גוש. ביקור בכנסיה ותצפית מגן הכנסיה – סיור עצמי, ללא תשלום, כל ימות השבוע מלבד יום א' בין השעות 08.30-11.30, ובין השעות 14.30-17.00 במקום בית הארחה, ובחול המועד סוכות ושבועות מתקיימים קונצרטים ווקליים. תצפית בגן הכנסיה מהתצפית בגן הכנסיה נשקף הנוף כלפי מזרח, לעבר כביש מספר 1 העולה לעבר הר הקסטל, בדרכו מזרחה לירושלים. דווקא כאן, הצצה זו מאפשרת להבין מהי משמעות "הדרך לירושלים" – כביש צר שעובר בין מדרונות הרים מימין ומשמאל... מה מספר לנו הנוף? במרכז תמונת הנוף – הכפר הערבי מוסלמי - אבו גוש המשתרע הלאה עד לישוב בית נקופה וכביש מספר 1. עד שנת 1973, המבוגרים שביניכם בוודאי זוכרים, עברה הדרך הראשית לירושלים דרך הכפר, וכביש מס' 1 לא היה קיים עדיין. על גבי קו האופק, אם אין אובך, תוכלו לראות את בתיה של ירושלים, שכונת רוממה מצפון (משמאל), ושכונת קרית היובל מדרום (מימין). נתחיל מצפון (מצד שמאל): על הרכס נראה בברור המלון של קיבוץ מעלה החמישה, קיבוץ אשר עד 1967 היה ממש על הקו הירוק. קיבוץ קרית ענבים מוסתר על ידי השלוחה, אך תוכלו לראות את בית ההארחה המחודש שלו. ואת הישוב הר-אדר, הבנוי מעבר לקו הירוק,  אפשר רק לדמיין מעבר לרכס... בהמשך, במרכז הנוף נמצא הישוב מבשרת ציון, החצוי לשניים על ידי כביש מספר 1 וגשר מחלף הראל. יישוב הקולט עליה משנות החמישים ועד שנות אלפיים... נמשוך את המבט דרומה, ונראה את הר-צובה, ואת קיבוץ צובה שעלה על הקרקע בשנת 1948. מתחת לצובה, מוסתרים מן העין, שוכנים שני כפרים ערביים נוספים עין ראפה ועין נקובה, והגן הלאומי עין-חמד.  נמשיך עוד הלאה דרומה, אל קצה התמונה, ונגיע אל היישוב החרדי טלז- סטון. אם היינו יכולים להתבונן אחורה, מבעד למבנה המנזר והחורשה, היינו רואים, ממערב, את המושב השיתופינווה- אילן, את יד- השמונה, הישוב המעורב הפיני נוצרי- יהודי, ואת הישוב הקהילתי המעורב דתי-חילוני – נטף. הנה כי כן כאן, בחצר הכנסייה הנוצרית, ניצבים לפנינו יישובים שונים, יהודים מוסלמים ונוצרים, ותיקים וחדשים, בעלי מאפיינים ייחודיים. התושבים חיים בהרמוניה אשר מחזקת את החיים הכלכליים החברתיים והתרבותיים באזור כולו. הדוגמה המרתקת ביותר היא העובדה שבכפר אבו-גוש חיות דרך קבע 35 משפחות יהודיות. רובן שוכרות בתים ודירות, אך חלקן בעלות בתים בכפר. במהלך המלחמה בלבנון, בקיץ 2006, נקלטו במבנה בית הספר התיכון בכפר 450 בני נוער מהצפון שקיימו בו את מחנה הקיץ שלהם, בעזרתם של המד"צים (מדריכים צעירים) המקומיים... כנסיית "גבירתנו של ארון הברית" – היסטוריה קרובה ורחוקה כנסית קריית יערים צעירה למדי. היא נבנתה בשנת 1918 על שרידי כנסייה קדומה מן התקופה הביזנטית, שהיתה גדולה יותר. על גג הכנסייה הוצב בשנת 1921 פסלה של מרים אם ישו, מחזיקה את בנה בזרועותיה, עומדת על ארון הברית בין שני הכרובים (המלאכים), המעטרים אותו, כשכנפיהם פרושות לצדדים... מדוע נבנתה הכנסייה? נזירה צרפתיה בשם ז'וזפין רומב הגיעה לארץ בשנת  1869 בשליחות המסדר אליו היתה שייכת, מסדר האחיות סנט ז'וזף, ששם לו למטרה לשלוח נזירות לכל מקום בעולם בו נדרשת עזרה רפואית. חלפו כמעט 50 שנה מאז הגיעה לארץ, והנה עמדה להגשים את חלומה, לבנות כנסייה בגבעת יערים, מקום משכנו של ארון הברית, לפני שהעלה אותו דוד המלך לירושלים. שימי

29. לצורך בנית המנזר נקנו מאנשי הכפר אבו-גוש כ – 70 דונם, אך התברר כי 5000 אלפי הפרנקים הצרפתיים שהוקצו על ידי המסדר, לא הספיקו! אז התרחש "נס ריבוי המטבעות" – ולמרבית הפלא, כאשר הוציאה ז'וזפין את המטבעות ממחבואם התברר כי הסכום שהמתין לה במחבוא היה גדול פי 4! בתחילה נבנה מנזר האחיות של המסדר סנט ז'וזף, אלא שבניית הכנסייה נדחתה, כי מלחמת העולם הראשונה פרצה, וז'וזפין, נתינת ארץ האויב צרפת,  גורשה על ידי התורכים, וחזרה לארצה. מיד לאחר המלחמה שבה ז'וזפין לארץ ישראל, ובשנת 1924 הושלמה בניית הכנסייה. 3 שנים אחר כך הלכה ז'וזפין לעולמה. את קברה תמצאו בכנסיה, בחדר שמימין לאבסיס – החלל המרכזי. במהלך שנות המלחמה פגשה ז'וזפין בצרפת קצין בצי הצרפתי בשם ד'ארז'נלייה, אשר הושפע ממנה כל-כך עד ש"חזר בתשובה" הפך לנזיר כרמליתי, ובא בעקבותיה לארץ-ישראל... בסופו של דבר השתקע במנזר, ואת כותפות מדיו הצבאיים הקדיש לכנסייה – תוכלו לראות אותם בארון הזכוכית מול קברה של ז'וזפין. ילדי אבו גוש של אותם הימים, שגדלו וזקנו בינתיים, זוכרים אותו היטב – הם נהגו להתחרות על הזכות להיות הראשונים שיביאו אליו לכנסייה מהכפר את החלב והפיתות הטריות בבוקר, תמורת שוקולד איכותי מחוץ-לארץ... מדוע נבנתה הכנסייה דווקא כאן? על פי המסורת המקראית ועל פי עדויות שונות, נראה כי על גבעה זו שכנה קרית יערים – מקום המשמרת של ארון הברית.  "ויבואו אנשי קרית יערים ויעלו את ארון ה' ויביאו אותו אל בית אבינדב בגבעה..." (שמו"א ו' 21). בעקבות מסורת זו נבנתה בתקופה הביזאנטית, במאה החמישית, כנסייה המוקדשת לארון הברית. מנהגו של  מקום קדוש לשמור על קדושתו גם בחלוף השנים. על חורבות הכנסייה הביזאנטית קמה כנסיית "גבירתנו של ארון הברית", גם היא מוקדשת לארון, וגם לגבירה, אם ישו – המופיעה בפסל שעל ראש הבנין. ביקור בכנסייה שרידי רצפות הפסיפס בסמוך לפתח הכנסייה, ועל רצפתה – הם שרידי הכנסייה הביזאנטית, וכן אבן שאורכה כ-8 מ' המוצבת מעל משקוף דלת הכניסה בקיר שמול המזבח. כפי שאתם רואים, הכנסייה צנועה מאד, על פי דרכו של מסדר סנט ז'וזף, חסרה את הפאר וההדר שאנחנו רגילים ואולי גם מצפים למצוא בכנסיות, אבל האקוסטיקה נפלאה – נסו בעדינות לשיר, זו הרגשה מדהימה לחוש כיצד נושא ההד את קולך ומעצים אותו... לפני צאתכם מן הכנסייה, שימו לב לתמונת המנגן על הנבל התלויה על הקיר שמול המזבח, משמאל לדלת הכניסה. מי האיש? אם לא ניחשתם- הנה תרגום לעברית של הכתובת בערבית שבתמונה: "אדוננו הנביא דוד המלך"... כי הרי המקום קשור לארון הברית, ולמלך דוד שבא יום אחד לאסוף את הארון ולהביא אותו לירושלים: "ויקם  וילך דוד וכל העם אשר איתו... להעלות משם את ארון האלוהים...וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה... ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד... ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בליבה" (שמו"ב ו' 1-16). שימי

30. אנדרטת הפורצים ההנצחה נתפשה כחובה לאומית מוסרית, ומצבות הזיכרון, כייצוג סמלי של אירועי מפתח לאומיים במרחב הציבורי. הן נועדו ועטר את אתרי ההתרחשות של עלילות הגבורה, שהיו למיתוס מכונן של המדינה הצעירה, בתגי זיהוי בולטים ובלתי אמצעיים. הרעיון להקים את האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים באזור שער הגיא, הועלה על ידי איגוד החיילים המשוחררים בירושלים במארס 1950, במכתב לפנחס ספיר, אז מנכ"ל משרד הביטחון. "מאמינים אנו שלעד זה ייתן ביטוי מה לאותה ההקרבה העילאית של גיבורי ישראל , חיילי צה"ל ז"ל, ויהא גם משום נחמה פורתא להורים שכולים, לאלמנות, ליתומים ולכל ציבור החברים". הרעיון תאם את ההחלטה ש המחלקה לקביעת מצבות זכרון בשבעה מקומות מרכזיים בקיץ 1951, שינציחו פעולות קרב ולא יצויינו בהם שמות. ההסבר לכך יכול להיות מניינם הרב של האנדרטאות בארץ עליהם מופיעים שמות החללים כמו גם הקושי הלוגיסטי בכך. פורסם מכרז על גלעד לחיילים ואזרחים פורצי הדרך לירושלים והוחלט, שאחרי גמר התחרות תדון הועדה בעניין שרידי המכוניות. משמע גם להם יוחס בתחילה מעמד של גלעד. שלושים הצעות הוגשו לתחרות ונבעו 3 פרסים. פרס שני ניתן למיכאל קארה, שיצר כעבור זמן את האנדרטה בתל אביב. הצעתו היתה פסל בגובה 12 מטר, חצוב בסלע, במרחק 30 מטר מהכביש, של דמות צעיר מתפרץ המחזיק בידו האחת רימון ובידו השנייה תומך בחברו הפצוע כורע לידו. הדגמים הוצגו בפני ציבור בתל אביב וירושלים במחצית אוגוסט 1953, והתגובות על החלטת ועדת השופטים לא איחרו לבוא. וכך למרות שנעשו כבר ההכנות לבנייתו של פסלו של קארה היא לא נבנתה כנראה בשל התנגדות החוגים הדתיים לעיצובו הפיסולי והאמן קיבל פיצוי כספי. בקיץ 1961 פורסם מכרז חדש, שכלל הנחיות להתחשב באוכלוסיה הדתית. הפעם הוגשו 57 הצעות ונבחרה היצירה של נעמי הנריק וטוביה קץ. היא הוקמה לבסוף ב 1967. האנדרטה יושבת במעלה שער הגיא, למול היישוב שואבה והיא הגבעה שחלשה בעבר על הדרך לירושלים, ממנה תקפו הערבים את השיירות שעלו על העיר. זהו אף המקום בו נקבע המשלט הראשון והנקודה הקרובה בה הסתיימה דרך בורמה. המקום נראים לא רק שער הגיא והרי ירושלים אלא גם השפלה הצפוני ומישור חוף. זהו פסל מתכת מופשט, העשוי צינורת פלה הנושאים לגובה, ונפרשים לאורך. הטקסט המופיע על האבן ליד האנדרטה, לקוח מספר ישעיהו ס"ב, א, ואומר "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". היא הוקמה ביוזמת היחידה להנצחת החייל ובמימונה השתתפו גם עיריית ירושלים והמועצה האזורית הרי יהודה. הפסלת נעמי הנריק, הבהירה כי הפסל קשור בקרב בירושלים ובדרך אל העיר, והיא נועדה מראש להנציח חיילים ואזרחים כאחד. יש שהאומן עצמו מעניק יותר ממשמעות אחת, דבר המוסיף למתח ומעשיר את היצירה, אבל קורה גם שדו המשמעות היא מקרית, ואחת המשמעויות שמעניקים ליצירה מנוגדת בתכלית לכוונתו של האמן.כך היה במקרה של יצירה זו של נעמי הנריק. המזמין, היחידה להנצחת החייל, ציין בפרטי התחרות שעל המתחרה לקחת בחשבון "שהאתר נבחר כך שהיד תיראה לעוברים ולשבים בדרך ירושלים תל אביב, משני הכיוונים". מטעם זה מפלחים 6 צינורות פלדת אל חלד את החלל בין שער הגיא לבירה. שישה צינורות אלה נשענים על קבוצה אחרת של צינורות מאונכים, קצרים יותר. בפי הנריק קרוע חלק זה המחסום ואילו הצינורות השלוחים קדימה, לעבר השמים וההרים, נועדו לסמל את הפריצה לירושלים. אצל הפסלת "פריצת הדרך לא התקשרה עם ניצחון, אלא עם משהו שעדיין לא נגמר, עם שאיפה שעדיין נמשכת, לא התכוונתי לעשות דבר מבהיל, טראגי, להיפך רציתי לראות באנדרטה הרגשה של התעלות, של קלות, משהו שיתאים לגיל של הלוחמים שהיו אנשים צעירים. אך בניגוד לכוונתה האלכסונים בעיני רבים לכלי מלחמה אימתניים – "לקני רובים מוכנים לירייה, שפונים לעבר ירושלים", "ליד העשויה שישה חלקים מאורכים ומחודדים, המפלחים כחצים את החלל", "כאנדרטה מורכבת מצינורות השקיה קלים, מחוברים לגושים אחדים והם מתארים מעין תותחים המזדקרים אל על, אחר אמר "האנדרטה מתנשאת ושולטת על רקע הנוף מסביב, היא מראה צרורות צינורות דמויי כידונים, הפורצים מנקודת ירי, היא נראית היטב ממרחקים, בולטת על רקע הנוף. אילנה שמיר - היא נועדה בראש ובראשונה כעדות, שכן הקהל העומד לידה הופך שותף לחוויית מלחמה על בדרך לירושלים ולמוות נלווה אליה. היא מספקת את הדרמה הבונה את הזיכרון הקולקטיבי, במבט ממעוף הציפור ללא התיווך של זיכרון נופלים והנצחתם. ייתכן ולכך התכוונו יוזמי התחרות על האנדרטה, בקובעם שלא יהיו בה שמות. אבל ספק אם זאת רצו חבריהם, בבקשם להנציח את אלה שמסרו את נפשם על שחרור הדרך לעיר העתיקה. ביום הזיכרון מקיים פיקוד הגדנ"ע טקס במקום והוא זוכה כך למעמד כמו ממלכתי. הלוט הוסר ממנה ביום ג' באדר ב' תשכ"ז (15.3.1967), היא אף יצרה את האנדרטה ל 74 חללי חטיבת 679, במלחמת יום הכיפורים. האנדרטה ניצבת ממערב להר שיפון, ליד הכביש נפח-קונייטרה. שימי

31. מיני ישראל פארק מיני ישראל נפתח לקהל הרחב בנובמבר 2002, ונחנך רשמית על ידי נשיא המדינה מר משה קצב ב- 7 לאפריל 2003. הפארק מעוצב כמגן דוד, המסומן הן במפה והן בשטח בשביל רחב ואדמדם, ומחולק לשישה אזורים עיקריים: ירושלים, תל אביב, חיפה, דרום הארץ, צפון הארץ, מרכז הארץ ומתחם מודלים כלליים. מחשבה יתרה הוקדשה לשמירת אופיו הייחודי של כל אזור ולמיקומם היחסי של האתרים בו, על מנת ליצור בבואה נאמנה של המציאות. כך, תוכלו למצוא בכל אזור ואזור את המבנים ואת האתרים המאפיינים אותו במציאות. תכנונו הקפדני ועיצובו הייחודי של הפארק, גורמים לכך שביקור בפארק כמותו כביקור זעיר בישראל. מרמת הגולן ניתן להשקיף על הכנרת, ממרום הכרמל אל גני הבהאים ונמל חיפה, ממצדה נצפה בים המלח ובכניסה לעיר העתיקה בירושלים נחזה בכותל המערבי. סביב ובינות המודלים שזורות דמויות זעירות, בסצנות שובות לב המתארות את ההווי, התרבות וחיי היומיום של התושבים בארץ, והכול בתפאורה של צמחיה ננסית ארץ ישראלית שפותחה במיוחד עבור הפארק. עובדות ונתונים: בפארק כ - 350 מודלים. 10,000 דמויות מ - 100 אבות טיפוס שונים שכל אחד מהם צויר ידנית בידי צוות אמני הפארק. בתוך וליד המודלים מוצבות כ - 400 סצנות מההווי והתרבות בארץ. 500 מכוניות, משאיות ואוטובוסים. 50 כלי שיט וטיס. 3 רכבות. 1,000 מ' של מסילות ברזל. 40 ק"מ של כבלים וחוטי חשמל. 40 ק"מ של כבלים וחוטי חשמל. 400 מנועים. 760 סנסורים ומתגים חשמליים. 2000 נורות ופנסים. כל הצמחים בפארק הם צמחים אמיתיים וחיים. בפארק כ - 30,000 צמחים, מתוכם כ - 10,000 עצים מיניאטוריים. רוב העצים המיניאטוריים הם צמחים ארצישראליים ו/או ים-תיכוניים, לדוגמה: זית, ברוש, רימון, חרוב, אלון התבור, אורן, אשל, תמר ננסי, הדס, רוזמרין, לבנדר וכד'. בפארק פרוסים כ - 50,000 מטר של צינורות, צינוריות השקיה וטפטפות "אישיות" לכל צמח. כל עץ מיניאטורי נגזם אחת לשבועיים בממוצע. היזמים – פארק "מיני ישראל" הוא התגשמות של חזון. הפארק הינו במה ייחודית המביאה לידי ביטוי בצורה שונה מהמקובל, את כל היפה, הטוב, החשוב והמיוחד שיש לנו בארץ הנהדרת הזו, כמו אלבום תמונות "חי" המשקף את מציאותהחיים בפיסת אדמה קטנה זו. לא ניתן היה להקים את פארק "מיני ישראל" ללא מפגש דרמטי בין חזון - קבוצת היזמים ישראל הקטנה, לממון - שתי קבוצות משקיעים, מהמובילות בארץ, "גרנית הכרמל " מקבוצת בורוביץ' מחד, והחברות "סקום" ו"אור ים" מקבוצת "שיכון ובינוי" מאידך, אשר נרתמו למשימת ההקמה בנחישות ובהתמדה. הממון הרב שהושקע בהקמת המיזם מצביע על הסתכלות ערכית כוללנית שמעבר לשיקולים כלכליים גרידא. שימי

32. צוות ההקמה שליווה את יזמי הפארק כלל בוני מודלים, טכנאים, מהנדסים, יועצים, מתכננים, אמנים, בנאים ותחקירנים אשר יחד עםחברי ההנהלה והמשקיעים היו שותפים בהיגוי - והשקיעו לא רק עבודה רבה אלא אין סוף אהבה. המודלים - מומחים מהשורה הראשונה חברו במיני ישראל במקצועיות ובהתלהבות, על מנת להעניק לאורחי הפארק חוויה חזותית ורגשית. כל הדגמים נבחרו בקפידה בשל חשיבותם ההיסטורית, יופיים הארכיטקטוני, משמעותם הלאומית וערכם למגוון העדות, הדתות והתרבויות בארץ. בנייתו של כל דגם היא פרויקט מורכב ובו מספר שלבים. בשלב הראשון, יוצא צוות תחקירנים לתהליך שחזור מורכב ודקדקני, הכולל איתור תוכניות אדריכליות וארכיאולוגיות לכל אתר שנבחר להיות מיוצג בפארק, צילום ותיעוד המבנים, עיבוד הצילומים והתוכניות, ותרגומם לתיקי מודלים.  צוות בוני המודלים והאמנים, בונה את המודלים על פי תיק המודל בדיוק מרבי, עם תשומת לב מרבית לכל פרט במבנים, תוך שימוש בטכניקות מתקדמות הכוללות טכנולוגיות מחשב, כרסום, פיסול, או יציקה וגימור אומנותי ברמה הגבוהה ביותר. צוות הגימור האמנותי צובע ומעטר כל אחד ואחד ממאות המבנים ואלפי הדמויות, ויוצר סצנות מחיי היומיום בישראל, בקפידה ובאהבה, עד לפרט הקטן ביותר!   לבסוף, שוקד צוות המהנדסים על תכנון וייצור של מנגנונים דינאמיים ומערכות בקרה, כך שלמודלים יתווספו סצנות של תנועה וקול, ליצירת תמונות דינאמיות מחיי היומיום האופייניים לישראל. כל הסצנות משולבות בהומור של תנועה, אור וצליל, ההופכים את הפארק לייחודי ולמתקדם מסוגו בעולם - מהילולה בקברי צדיקים, דרך מסדר צבאי בבה"ד 1 ועד לשחקני "מטקות" על שפת הים ולמשחק כדורגל באצטדיון טדי בו מריע הקהל בשמחה עת מובקעים שערים.  על המודלים המודלים בפארק מיני ישראל הם בקנה מידה של 1:25, למעט מספר מודלים קטן אשר בגלל גודלם נבנו בקנה מידה שונה. למשל:מושב נהלל - 1:250 מודל אורות רבין (חברת החשמל) - 1:50חומות ירושלים ועכו - 1:50מנורת הכנסת - 1:15  כל המודלים עשויים מפוליאוריטן מצופה בפוליאסטר, וצבוע בצבעי רכב העמידים בפני פגעי מזג-האוויר. הצמחייה - בפארק מיני ישראל הינה פרי פיתוח ייחודי של עצים מיניאטוריים מזנים ארץ ישראלים. פיתוח העצים, גידולם ושתילתם בפארק, נעשים באחריות משתלת "מיני גן".  גן העצים - פיתוח הצמחייה המיניאטורית לפארק החל כבר בשנת 1997, עת יצאו טובי המומחים לסיור ברחבי העולם בו חקרו את נושא פיתוח הצמחייה בפארקים מיניאטוריים. זמן קצר לאחר מכן, החל גידול הצמחייה המיניאטורית, לקראת שתילתה העתידית במיני ישראל. כיום, מוצגים בפארק כ - 10,000 צמחים מיניאטוריים, מ - 100 סוגים. חלקם צמחים הנושאים אופי כללי, ופזורים להנאת האורחים בשטחים הפתוחים של הפארק. חלקם השני כולל צמחים ייחודיים למודלים השונים. כך, בינות למודלים שבאזור כנסיית ההשתנות בהר התבור נטועים עצי אלון התבור, בחצר בית המוסדות הלאומיים - בניין הסוכנות בירושלים נטועים עצי ארז, בחולות קיסריה צומח נר הלילה החופי וכו'. שימי