החומר הוא לא למבחן. הוא לחיים

1. החומר הוא לא למבחן. הוא לחיים האם ראוי, וכיצד ניתן, לחנך לתודעה פוליטית? עיקרי המאמר "חינוך לתודעה פוליטית" של פרופ' אייל נווה, חבר בכיר במכון לדמוקרטיה, ופרופסור להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, והתייחסות נוספת

2. על מה ולמה • בשבוע החולף נאמר (ונכתב) רבות על שימוע הפיטורין של אדם וורטה, מורה מטבעון שהואשם על ידי תלמידתו ספיר סבח בכך שהוא הביע עמדות פוליטיות קיצוניות בכיתה • הנה ציטוט מתוך הדברים שכתבה על קיר הפייסבוק של מיכאל בן ארי: "אדם (וורטה) דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מידי שיעור.הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים ושאנו (היהודים) לא צריכים להיות כאן.בהמשך לדבריו הוא מדגיש שצה״ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה בשונה מייתר הצבאות. הוא מסביר שצה״ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו. עוד סיפר אדם שבעבר הוא היה בכנס בחו״ל ובמהלך הכנס הוא צעק ״ויוה פלסטין״." דבריה של סבח הובילו לסערה ציבורית רצינית (יחסית לאדישות הכללית בציבור לנושא החינוך, ולפחות על זה ניתן לברך). רבים שואלים- האם ראוי שמורים יבטאו את עמדותיהם הפוליטיות בכיתה?

3. חינוך ופוליטיקה-הילכו שניים יחדיו בלתי...? • בראשית מאמרו, מסביר נווה מהו חינוך ומהי פוליטיקה • חינוך, לשיטתו "הינו תהליך אנושי אותו בני האדם חווים תוך כדי חיכוך עם בני אדם אחרים" משום כך, הוא טוען, הוא נתון לשינוי מתמיד ותלוי הקשרים רבים • נווה מדגיש כי למרות שבית הספר הוא זירה חינוכית מרכזית, החינוך הוא תהליך מתמשך שמתחיל בבית ונמשך כל החיים. • מבחינה פורמלית, הוא מסביר, החינוך מתרחש בזירה מוגדרת (בית הספר) והוא מופעל על צעירים (הנוער) על ידי אנשים שהוכשרו לכך (מורים) ומטרתו סציאליזציה, שיש לה קשר להווה המצוי ויש בה מחשבה על העתיד הרצוי • עם זאת, הוא מציין, בית הספר הוא מרכיב בתוך החברה, והמשתתפים בו, נוער ומורים, נמצאים בחיכוך מתמיד עם גורמים אחרים בחברה, מלבד בית הספר

4. המשך • פוליטיקה, מסביר נווה "היא התחום הציבורי המארגן את חיי הכלל באמצעות הפעלת משאבי עוצמה  ומימוש אינטרסים של פרטים שונים בחברה" • משם הוא עובר מיד לדבר על ההבדל בין האידיאולוגיות הגדולות מהעבר (מקומוניזם, דרך פשיזם ועד סוציאל-דמוקרטיה) לבין העידן הפוסט-מודרני ואנטי-אידיאולוגי. במקרה הראשון הייתה הפוליטיקה בלון שהאוויר הממלא אותו הוא אידיאולוגיה כזו או אחרת, ובשני, המאוחר יותר והנוכחי, האוויר התרוקן, והפוליטיקה "הפכה לזירת התגוששות כוחנית, מניפולטיבית, וחפה מכל סוגיה עניינית. כתוצאה מכך היא מצמיחה כלפיה עוינות וסלידה מצד חלקים רחבים בציבור." • אם בעידן האידיאולוגיות, החינוך הבית ספרי היה תמיד בשירות האידיאולוגיה השלטת, אזי שהריאקציה לכך, הייתה האמונה בחינוך בית ספרי נקי מאידיאולוגיה. בדמוקרטיה, משמעות הדבר, היא חינוך לערכים דמוקרטיים בלבד, ללא נגיעה לזירה הפוליטית הסיעתית

5. ישראל- ממלכת ה"ממלכתיות" • הגרסה הישראלית לתהליך זה, גורס נווה, היא חינוך ממלכתי • זהו חינוך שמתרחק מכל נגיעה ב"פוליטי" אותה הוא מותיר לתנועות נוער ולחינוך הבלתי פורמאלי • כתוצאה מכך, הוא מסביר "הולך וצומח דור צעיר חף מכל אידיאולוגיה , שנחשף באופן רדוד לצדדים השליליים של התרבות הפוליטית, ולכן מתעב פוליטיקה ורואה בה תחום בזוי. דור זה מפתח תגובות עוינות לעיסוק הפוליטי ונמנע מכניסה לתחום הציבורי, לא מממש את זכותו הדמוקרטית לבחור, ומכאן לשלוט על עתידו, ואם עושה זאת הרי פועל מתוך ניכור והעדפת הרע במיעוטו." • נווה מוסיף כי זה מוביל ל"נטייה לאימוץ ניהיליזם קיצוני או כמיהה לחלופה סמכותית טוטליטארית (בקרב הנוער). הניהיליזם הקיצוני מתבטא בבריחה מהתחום הציבורי, בורות כלפי מנגנוני הפעלת הכוח, אפאטיות ואדישות למתרחש מעבר לדלת אמותיהם. הכמיהה הטוטליטארית מתבטאת יותר מכל  בציפייה ל"איש חזק שיעשה פה סדר"."

6. להחזיר את הפוליטי לבית הספר • "רבים מסכימים" כותב נווה "כי יש לעודד דיאלוג, חשיבה ביקורתית והתנהגות מעורבת בקרב הצעירים כתנאי להכשרתם לכדי אזרחים אחראים בחברה דמוקרטית, דינאמית ומאתגרת העוברת שינויים מפליגים" • במלים אחרות, נווה עונה לשאלה שבפתיחה בצורה ברורה: ראוי לחנך לתודעה פוליטית. במאמר זה, הוא מנסה להסביר כיצד ניתן לעשות זאת

7. ארבעת הממדים של מעשה חינוך לתודעה פוליטית • חינוך לתודעה פוליטית, מסביר נווה, הוא שולחן העומד על ארבע רגליים; אפיסטמולוגיה, התנהגות, ערכים וזהות • "יחד עם זאת" הוא מציין "בהיבט הפרקטי אין זו חובה להכיל תמיד את כל ארבעת התחומים, ויש מקרים שתחום אחד שניים או שלושה, מספיקים לשיקום חינוך פוליטי במקום מסוים ובמקרה קונקרטי."

8. אפיסטמולוגיה • תלמידים, טוען נווה, הם בורים בכל הקשור לפוליטיקה. לאור זאת "החזון...הוא קודם כל שיפור הידע הפוליטי של הצעירים ומכאן שכלול היכולת הביקורתית שלהם כלפי הפוליטיקה שמסביבם." • הוא מציע מספר דרכים לעשות זאת, בעיקר העשרת לימודים במקצועות כגון אזרחות והיסטוריה, והפיכתם ל"חיים" יותר, כולל סיורים למוסדות שלטון ומפגש עם אנשי מעשה ומומחים • המטרה, הוא מדגיש, היא "...הרחבת היכולת הביקורתית של הלומדים. הדיון הביקורתי בגוף הידע, ולא עצם ההתוודעות לגוף הידע - זהו הצעד המשמעותי שנועד להחליף בורות שמן הסתם מצמיחה אפאטיות, צייתנות וקבלת הקיים, באוריינות שאמורה לטפח ביקורתיות כלפי הקיים וכלים פוטנציאליים לשינוי ושיפור."

9. התנהגות • כמבקרים רבים של בית הספר, נווה מודע לאופן בו הוא מרגיל את הילדים להיות נתינים פאסיביים של מרחב שהכללים; קביעתם, ניסוחם ואכיפתם, מונהגים על ידי המבוגרים, ולא על ידם • הצעתו היא, להרחיב ולתת תוקף למנגנונים של ניהול עצמי, פוליטי ודמוקרטי של הילדים בתוך בית הספר, הנוגע לכל השאלות החשובות, החל במה לומדים לו, וכלה ב-איך מתנהגים בו • יש "להפוך את בית הספר לקהילת צעירים דינאמית על ידי עידוד דמוקרטיה ישירה והשתתפותית של מרבית הלומדים, שכך מתנסים בהפעלת כוח לגיטימי שניתן להם מתוקף תפקידם ומתוך אחריות לתוצאות. חזון שכזה נתפס כמענה למצב של פסיביות ציבורית ואלימות מילולית ואף פיזית כלפי בעלי הכוח" הוא כותב

10. ערכים • טרם הוא עוסק בחינוך אתי-מוסרי, נווה מתנגד לטענה שמדובר במרחב נפרד מהפוליטיקה ומנוגד אליה. להיפך, הוא טוען, תחום זה מקרין על הפוליטיקה, ונותן לה תוקף • "נכון הוא שהפוליטיקה איננה התגלמות המוסר המוחלט" הוא כותב "אבל היא נמדדת בין היתר בקריטריונים מוסריים המהווים, לצד קריטריונים פרגמטים, אמות מידה להערכה ובחינה של כול פעולת הפוליטיקאים." • פה מבהיר נווה גם מהי ייחודה של הפוליטיקה הדמוקרטית, המודעת לפוטנציאל השחיתות והאי-מוסר שבפוליטיקה, והמבקשת להתמודד עמו • כיצד? באמצעות חקירה אתית-מוסרית וביקורתית של ההיסטוריה, הפילוסופיה, הספרות, התנ"ך והחברה

11. זהות • צעירים רבים, טוען נווה, מסרבים לזהות את עצמם עם מסגרות פוליטיות. על החינוך, הוא מסביר, לעודד אותם כן להזדהות עם מסגרות כאלו • נווה מבדיל בין זהות פוליטית לזהות מפלגתית. לעורר את האחרונה, איננה, לשיטתו, משימה של החינוך הבית ספרי • "זהות פוליטית היא תנאי ראשוני לקראת טיפוח אזרחות דמוקרטית פעילה" הוא כותב, ומוסיף "פוליטיקה זהו התחום הציבורי והוא נחוץ לאינטראקציה משמעותית בין אנשים." • לדבריו, מדובר באנטיתיזה לזהות אינדיבידואלית-נרקיסיסטית, כי היא מבוססת על השייכות לקבוצה, לקהילה, לחברה האזרחית, ואולי גם, לאנושות האוניברסלית

12. סוף דבר • לסיכום, מדגיש נווה, כי ארבעת ההיבטים שהציע הם אלו המרכיבים את החינוך לתודעה פוליטית, ושראוי לעסוק בכולם, אם כי לא תמיד זה אפשרי, ולגיטימי לעסוק באחד, או בחלק מהם • אני מסכים עם דבריו ורוצה להאמין שאנחנו משתדלים לפעול בדרך זו- לחנך לתודעה פוליטית בכל ההיבטים האלו

13. ועוד דבר • אני תוהה, האם בני נוער באמת נמנעים מלהזדהות עם מסגרות פוליטיות? לא בטוח • אני רואה יותר ויותר בני נוער, שנוהרים אל חיקן החם של מפלגות משני סוגים: הראשון, הגמוניות-גדולות (הליכוד-ביתנו, יש-עתיד, הבית-היהודי) והשני, אנטי-דמוקרטיות וקיצוניות (עוצמה לישראל)-הם אולי לא מצביעים להן (עדיין) אך גומעים את המסרים של הח"כים והשרים שלהן בשקיקה • כוח המשיכה שלהן ברור: הן מציעות תחושת כוח, תפיסת מציאות פשוטה (בניגוד למורכבת) ובהתאם, פתרונות חזקים ופשוטים לבעיות מורכבות שדורשות עדינות דווקא • דוגמאות: הריבונות הישראלית האלימה על הפלסטינאים, הגזענות כלפיי המהגרים האפריקאיים ושנאת החרדים • בין שני סוגי המפלגות האלו יש מתח כמובן, שכן ההגמוניה מבוססת על תמיכה רחבה, והקיצוניות היא מטבעה, נחלת המיעוט. במרחב המפלגתי נמצא לכך "פתרון יצירתי": לצד ניסיונות נמרצים להעלאת אחוז החסימה שאמורים לדחוק את הקיצוניים החוצה מהמשחק, מכילה כיום ההגמוניה את מי שבעבר נדחקו לשוליים. רעיון הטרנספר, לדוגמה, היה שייך בעבר למפלגת "מולדת" שמעולם לא זכתה ליותר מ-2 מנדטים, אך כעת, יש לו דוברים בצמרת מפלגת השלטון

14. לכן, אני חושב ש... לחנך לתודעה פוליטית זה לנסות לפתח בקרב התלמידים נכונות להזדהות עם אלו שאינם מיוצגים על ידי מפלגות אלו: החלשים, המדוכאים והמודרים לנסות לנטוע בלב התלמידים את האומץ, החוסן נפשי, והמחשבה הביקורתית הדרושים לכך. ובנוסף, להציע להם להיות מוכנים להקריב, לפחות משהו, מתחושת הנוחות החמימה שההגמוניה והקיצוניות מספקת לאדם, כדי לזכות בתחושה מרוממת הנפש שמספקת המעורבות במאבק לצדק-חברתי