סמ"ר וויס תמיר

סמ"ר וויס תמיר בן מרילה וגדעון. נולד ביום כ"ו בסיוון תשכ"ו (14.6.1966) בנהריה. למד בבית-הספר היסודי 'רמז', בחטיבת-הביניים בבית החינוך התיכון האזורי בגליל המערבי ובמגמת מכניקה בבית-הספר התיכון 'אורט' בקרית ביאליק. תמיר בחור גבוה ,ששיחק כדורסל בקבוצת בית-הספר התיכון ואהב להאזין למוזיקת רוק כבד, לנסוע על אופנועו ולטייל ברחבי הארץ. באמצע חודש יולי 1984 יצא תמיר לטירונות כללית, סיים אותה כחניך מצטיין ושב להשלים את לימודיו בנושא מכניקה עדינה, במסגרת העתודה הטכנולוגית בבית-הספר להנדסאים-טכנאים. בתום לימודיו קיבל תעודת הסמכה מטעם משרד החינוך והתרבות ומה"ט. במאי 1985 גויס תמיר לשירות חובה בצה"ל. עקב השכלתו הטכנית הגבוהה יועד לקורס מכונאי מטוסים, אולם תמיר ביקש לשרת ביחידה קרבית ואכן הוצב בגדוד הנדסה קרבית, כאחראי על הציוד המכני הכבד של הגדוד. תמיר יצא לקורס נהגי נגמ"שים ולקורס מכונאי ברדלס, ובסיומו קיבל דרגת רב"ט. הוא השתלב ביחידה ותרם רבות באחזקת הציוד הממונע בגדוד. בהמשך הועלה לדרגת סמל. בטופס חוות-דעת ציין מפקדו כי לתמיר מוטיבציה גבוהה, רצון עז וידע מקצועי רב. מסיבות אלו גם נתבקש להצטרף לצבא הקבע ולהמשיך לתרום באחזקת הציוד הממונע בגדוד. בחודש מאי 1988 חתם תמיר על המשך שירותו בצבא הקבע. ביום כ"ג בחשוון תשמ"ט (2.11.1988) נפל תמיר בעת מילוי תפקידו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו הורים ואחות - הלית. במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקדו: "...שוחחתי עם תמיר מספר פעמים ותמיד השיחה נסבה על נושאים מקצועיים. תמיר לא היה רק איש מקצוע, תמיר היה חבר ורע". משפחתו הנציחה את זכרו בגן משחקים על שם הבנים במושב לימן בגליל המערבי. אחת לשנה, בט"ו בשבט, נערך בחטיבת-הביניים בית חינוך אזורי בגליל המערבי חידון על שמו לסיכום מערך לימודי הביולוגיה. קבוצת הכדורסל ילדים 'מכבי' קרית ביאליק קרויה על שמו וחבריו הנציחו את זכרו בבניית אנדרטה דמויית נגמ"ש טכני שהוצבה ביחידה

טור' ונהורסט עדן בן אפרת ויאן. נולד ביום ט"ו באדר ב' תשמ"ו (26.3.1986) בקיבוץ כברי. אח צעיר לעמרי ואבנר ואח בוגר וקרוב לאחות הקטנה - כרמל. עדן גדל והתחנך בקבוץ כברי, למד בבית-הספר היסודי "מעיינות" ובבית-הספר התיכון "מנור-כברי". עדן אהב מאוד את ספריו של הסופר ג'.ר.ר. טולקין, "שר הטבעות" ו"ההוביט", אשר התאימו לו והתחברו אליו הן ברמה האינטלקטואלית והן ברמת הדמיון המופשט. עדן הצטרף לפורום העוסק בטולקין וביצירותיו ועד מהרה הפך לפעיל מרכזי וממנהלי האתר. יחד עם מנהל האתר הוא בנה אנציקלופדיה ובה יותר מ- 2,000 ערכים על ספריו של טולקין והיה שותף במפעלים נוספים. בני משפחתו כותבים: "עדן, מה כבר אפשר להגיד על ילד ששמו עדן. השם כל כך התאים לבטא את כל מהותך, כמו גן-העדן היית לנו, כל כך עדין, רגיש, מלא תבונה ונועם. משרה תמיד אווירה של אהבה וכנות. ואיזה הומור היה לך, טבול בשנינות ובציניות קלה. בבית היית ילד כזה אוהב וחבר טוב, לא היה בך שמץ של רוע, ילד שלא יגע לרעה אפילו בחרקים המסתובבים בבית - מקסימום יעיף חיפושית אל מחוץ לדלת. כולנו אהבנו אותך ואת חברתך, כולם אהבו אותך, אי-אפשר היה שלא. מאז היותך ילד רך תמיד הזכרת לנו את הנסיך הקטן, האופי העדין, האווריריות הזו שלך, העיסוק בדברים המהותיים והאור שזרח ממך... צחקנו כשהיינו שומעים אותך יושב ליד המחשב במשחק קולקטיבי עם כל החברים שלך ברחבי כברי, איך שהיית צועק עליהם ומתעצבן כשהם לא פועלים בדיוק לפי כוונותיך, כשאתה היית כבר כמה צעדים קדימה כל הזמן, או שהיינו שומעים אותך כשהיית מתפקע מצחוק תוך כדי צפייה באחד הקטעים ההומוריסטים שהיית צופה בהם כשהיית במחשב. צחקנו גם מקצב הדיבור הסילוני שלך, שבקושי יכולנו לעקוב אחריו ואבא תמיד היה מבקש מכרמל שתתרגם לו את מה שאמרת. אהבנו את חבורת החברים שלך, איזה קשרים נהדרים היו ביניכם ואיך כל פעם לפני בחינה הייתם מתכנסים כדי להתכונן ובעיקר כדי להעביר לך את החומר לפני הבחינה. אני לא יודעת כמה למדתם, אך המפגשים האלה היו תמיד חוויה בפני עצמה. היתה טבועה בך מין עצלות מחושבת כזו של חוסר רצון לעשות מאמץ בדברים שנראו לא מספיק חשובים בעיניך או לא מעניינים דיים. אך כשמשהו כן תפס אותך, יכולת להשקיע את כולך ואת כל זמנך בעניין ולא ויתרת. כמו לדוגמה ההשקעה העצומה שלך בבניית האנציקלופדיה לתפארת באתר טולקין ועוד משימות שלקחת על עצמך. אהבנו מאוד את הפעילות והמפגשים שהיו לך בפורום טולקין, משם למדנו שכאשר אתה מוצא עניין בנושא כלשהו אתה משקיע, יוזם ופועל ללא לאות... רק לאחר מותך שמענו מחבריך לפורום טולקין, עד כמה היית פעיל, מעורב ומוערך, כי אתה עם כל צניעותך מיעטת לספר ולשתף על העובר עליך. עדן - תמיד תהיה איתנו, כל הזמן. אך אנחנו כל כך מתגעגעים וכמו בשיר: 'ואין לו לאדם אלא לבכות, להתגעגע שגן-העדן הרי נסגר'." כחודש לאחר תום לימודיו התיכוניים, ב-2.8.2004, התגייס עדן לצה"ל והחל באימוני הטירונות. ביום כ"ג באב תשס"ד (10.8.2004) נפל עדן בעת מילוי תפקידו והוא בן שמונה-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ כברי. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.

רב"ט וקסלר יוסף בן דוד וטרזה. נולד ביום ז' באדר ב' תרצ"ב (15.3.1932) בבודפשט, בירת הונגריה. הוריו הוצאו להורג על ידי הגרמנים בתקופת השואה. בשנת 1946 נמלט מהונגריה ולאחר שנת נדודים, דרך איטליה וקפריסין, הגיע ארצה בשנת 1947. יוסף נקלט בחברת נוער בקיבוץ מצובה בגליל, כחניך "עלית הנוער", ובשנת 1949 נתקבל כחבר לקיבוץ. הוא היה אחד מעמודי התווך של החקלאות במשק והיה מעורה בחיי החברה. הוא נטה לכתיבת דברי שירה. יושר וצדק היו נר לרגליו והוא היה צנוע בכל הליכותיו. יוסף גויס לצה"ל באפריל 1953 ושירת במחוז מירון. לאחר שחרורו משירות סדיר, יצא להדרכה במסגרת תנועת "הנוער העובד" ופעל בהצלחה במשך שנתיים בדרום הארץ. לאחר תקופת ההדרכה חזר למשקו ולעבודת השדה ומילא בהצלחה תפקידים שונים במשק. בשנת 1967 נשלח להולנד מטעם תנועת "איחוד הבונים" ושהה שם עד 1969. במרס 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל, אך ביום י"ט באדר ב' תש"ל (27.3.1970), נפטר והובא למנוחת עולמים בבית הקברות במצובה.

סגן ורובל אריה בן דוד ועדינה. נולד, יחד עם אחותו התאומה רבקה, ביום ז' בטבת תש"ז (30.12.1946) בקיבוץ אפק - לאמו, חברה ותיקה בקיבוץ, ולאביו, פרטיזן שהגיע ארצה מאירופה, שם נספתה משפחתו במחנות ההשמדה. אריה למד בבית-ספר יסודי ואחרי-כן בכיתות ההמשך של בית-הספר התיכון שבמקום. כן השתלם בקורסים מקצועיים בתחום המכניקה. בילדותו היה אריה מופנם ומסוגר בתוך עצמו, נער דייקן וממושמע שהקפיד על שמירת סדר. הוא גילה כישורים טכניים ומיומנות רבה בתחום המכניקה. הקדיש את מרבית זמנו הפנוי לעשייה בתחום זה, ויעידו על כך המכשירים הרבים שתכנן ובנה. אריה היה ספורטאי מצטיין, ובחדרו ניתן למצוא תעודות רבות המעידות על השתתפותו והישגיו בתחרויות-ספורט. הוא נטל חלק בחוג לדאייה של קלוב הדאייה 'מגידו', והיה פעיל בחוג לצלילה של בני קיבוץ אפק. אריה הרבה לערוך טיולים בארץ, ביקר במקומות רבים ויפים, ועקב אחרי החי והצומח המיוחדים לכל מקום ומקום. הוא לא הסתפק בביקור במקום אלא למד וחקר את ההיסטוריה המיוחדת של כל מקום ואת המבנה הגיאולוגי של כל אתר ואתר. בשנת 1964, כשעמד על סף סיום לימודיו בבית-הספר התיכון, נפטרה אמו והדבר הסב לו זעזוע עמוק והשפיע עליו לאורך-זמן. אריה גויס לצה"ל בשנת 1965 וניסה להצטרף לחיל-האויר. לבסוף התנדב לשרת ביחידת- סיור מובחרת של חיל-הרגלים - סיירת 'שקד'. במלחמת ששת-הימים היה בקורס-קצינים, בבית-הספר לקצינים של צה"ל ובסיומו הוענקה לו דרגת הקצינות - סגן-משנה. הוא נתמנה להיות מפקד-מחלקה בחיל-הרגלים. אריה שוחרר מהשירות הסדיר בשנת 1968 והוצב ליחידת-מילואים של חיל-הרגלים. חבריו ליחידה ציינו שהיה מפקד-מחלקה קפדן שדבק בעקרונותיו. הוא גילה בקיאות בקריאת הקרב ובשימוש בכלי-הנשק. מיומנותו ותושייתו חילצו לא-פעם את היחידה ממצבים קשים ומסובכים בעת קרב. במלחמת יום-הכיפורים שימש כמפקד-מחלקת-חי"ר, שנטלה חלק בקרבות הבלימה וההבקעה מול האויב הסורי ברמת-הגולן. במלחמת ההתשה פיקד על המחלקה בקרבות באזור תעלת-סואץ והועלה לדרגת סגן. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר בצה"ל, השתלב בעבודה בקיבוץ אפק. הוא אהב את חיי הקיבוץ, עבד בהתלהבות ותרם רבות לכל ענף שהשתלב בו, אם היה זה ענף גידולי-שדה, או מידגה, או מוסך. היו לו רעיונות רבים לייעול העבודה, רעיונות אשר לדעת חבריו הקדימו את זמנם והעידו על חשיבה מקורית ויוצרת. הוא נשא לאישה את רחל, בת הקיבוץ, וב3- בספטמבר נולדה בתם עדי. בעלון קיבוץ אפק אנו מוצאים דברים על דמותו של אריה: "אריה הוא נוט שהמצפן הוא כלי-העזר היחיד שלו - אצלו צפון או צפון, שחור הוא שחור, ולבן הוא לבן. לא, אין הוא איש-פשרות, ואנו, שחיינו הפכו למסכת של פשרות, נזקקים לאותם אנשים שלעולם אינם מאבדים את הצפון ויודעים למשוך אותנו, ולו רק בחלק מהדרך, לכיוון הנכון". ביולי 1977 יצא אריה לשירות-מילואים פעיל באזור הגבול עם לבנון. ביום כ"ב באב תשל"ז (6.8.1977), בסיור שנערך באזור, נפגע אריה ונהרג, הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ אפק. השאיר אחריו אישה, בת, אב ושתי אחיות דברים לדמותו ראו אור בעלון קיבוץ אפק, בחוברת יפה שהוציא הקיבוץ לזכרו ביום השנה. חבריו בקלוב הדאייה 'מגידו' רכשו דאון ועליו כתוב, באותיות מאירות ובצבע אדום, 'אריה'.

סמל זוהר גבריאל (גבי) בן יוסף וסאבא. נולד בשנת תש"ו (1946) בקזבלנקה אשר במרוקו ובעלות המשפחה לארץ בשנת 1955 למד בבית ספר יסודי. בנובמבר 1963 גויס לצה"ל והוצב לחיל השריון. היה מכונאי במקצועו ושירת במשמר הגבול. נאמן היה לשירותו וחרוץ, מילא את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו. התבלט תמיד באומץ לבו ובנכונותו לעזור לחבריו. מפקדו ציין אותו כאיש משמר הגבול ש"היה מעורה בנושאי הבטחון השוטף והכיר את חשיבות משמר בטחון המדינה. לא היסס, ולו לרגע, להתנדב לכל תפקיד ויהיה זה קשה והמסוכן ביותר". מקובל היה עליהם ועל חבריו, שכן ידע לקשור יחסי ציבור וריעות. אחרי שחרורו מן הצבא היה יוצא מדי פעם לשירות מילואים ובהימצאו במסגרת זו נתקל בחולית חבלנים ונפל; זה היה באיזור נאות הככר ביום ה' באייר תשכ"ח (3.5.1968). הניח אשה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

רב"ט זיביל יחיאל יחיאל, בן ויקטוריה ויעקב, נולד ביום י"א באדר תשי"א (10.3.1941), באיזמיר שבתורכיה. בשנת 1944 עלתה המשפחה לארץ וקבעה את מושבה בקיבוץ גבעת-ברנר, שם עברו על יחיאל שנות ילדותו והתבגרותו. הוא למד לימודים יסודיים וגם תיכוניים בבית-הספר של גבעת ברנר. תחילת קליטתו בקיבוץ הייתה קשה, אך כשגדל ולמד את השפה והתרגל לאורח החיים והמחשבה הזרים לו, השתלב בין חברי הקיבוץ כאחד מהם. בבית-הספר היה שובב גדול, אך גם רגיש מאוד - לא סבל עלבונות ולעתים קרובות היה מסתגר בדל"ת אמותיו. יחיאל אהב להתעסק בכל מיני בישולים ומרקחת. הוא עשה נסיונות בהפקת בשמים מפרחים, בטיגון פטריות וצ'יפס, והיה מזמין את החברים לאכול אתו. פעם, כאשר קיבל כמתנה ליום הולדתו זוג מגפיים וכדורסל, מתנות שהיו אז נדירות מאוד, לקח אותן אתו לבית הילדים. "אני צריך לתרום משהו לחברים שלי", אמר. "המגפיים יהיו לרשות כל אלה העובדים ברפת, והכדורסל יהיה בשביל כולנו". כבר אז אהב את הספורט הזה. יחיאל היה ילד בעל אופי של מבוגר ובעל תחושת אחריות. במיוחד אהב תינוקות וכשנולד אחיו, היה כל כך מאושר עד שכתב ביומנו הפרטי: "אמי ילדה לי תינוק קטן". בתינוק "שלו" טיפל כאילו היה אביו. לב רך היה לו, תמיד ריחם על החלשים והשתתף בכאבם. כאשר פגש בילד מחברת הנוער שלא היו לו הורים במשק, התחנן לפני אמו שתקבל אותו אצלם כבן בית. האם נעתרה להפצרותיו, וילד זה הפך להיות אח שני ליחיאל. ללימודים לא הקדיש זמן מרובה וזלזל בהישגים ובציונים. לעומת זאת לקח על עצמו אחריות רבה בעבודה במשק בבית-הספר, שם עבד כחמש שנים. עם כל רצינותו ותחושת האחריות הטבועה בו, היה גם צד אחר באופיו. כבר מגיל הגן אהב להשתתף במסיבות ובהצגות, והצליח לבטא בהן את נטייתו החזקה לדרמה ולהיתול. משסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, יצא עם חבריו למשק לשנת שירות מוקדמת. משם כתב לאמו, שמצא לו חברה נחמדה מאוד והריהו מבקש לקבלה כבת-בית. יחיאל גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1960 והוצב לחיל הרגלים בסיירת "שקד". במסגרת שירותו עבר קורס צניחה. במחצית פברואר 1963 שוחרר יחיאל מהשירות הסדיר. כאיש מילואים שירת במלחמת ששת-הימים בחטיבתו של מוטה גור, ששחררה את ירושלים, ובמלחמת ההתשה שירת בחזית סיני. מיד לאחר ששוחרר, חזר יחיאל למשק, נשא לאשה את חוה חברתו וברבות הימים נולדו לזוג ארבעה ילדים: חגית הבכורה, ולאחריה אסנת, נמרוד והדס. האחרונים נולדו ברגבה ואילו הבנות הבכירות נולדו בגבעת-ברנר. יחיאל היה אבא משוגע, נזכרים חבריו. כשנולדה בתו הראשונה, לא היה מאושר ממנו. אז התגלתה מסירותו ודאגתו, לא רק כבן וכאח אלא גם כאב. הוא היה מטפל בילדה, מחליף את חיתוליה ומאכיל אותה. כל ילד נוסף שנולד זכה באותה שמחה ראשונה, באותה תשומת לב. תמונה אופיינית הייתה מראהו של יחיאל, כמו הרקולס, נושא ערימת ילדים על כתפיו ונערץ על ידם. כי "יחיאל חזק...יחיאל מצחיק... עם יחיאל אפשר להשתובב כמו שצריך". בשנת 1966 עברה המשפחה למושב השיתופי רגבה, שם עבד במפעל הרהיטים. ביעילות ידע לארגן את עבודתו, ידע לדרוש וגם לקבל ועשה מלאכתו בצורה עניינית ושקטה. יחסו לעובדים במפעל היה הוגן ואדיב. כדי לשפר את ידיעותיו המקצועיות בניהול וייעול, השתתף בקורס של המכון לפריון עבודה בלימודי ערב. מלבד עבודתו השוטפת, תרם רבות לוועדת התרבות של המושב. בזכות כישרון המשחק שלו, רעיונותיו המקוריים ומטענו התרבותי, התקבלו הצעותיו והערותיו תמיד בכובד ראש. כשחקן היה בעל חוש הומור קולע ועדין, אך לא פוגע. היה לו חוש הבחנה דק וביקורתי. הוא לא רק שיחק, אלא נטל גם חלק בבניית התוכנית. מעולם לא כפה את דעתו על אחרים. כאשר נתקל בהתנגדות עקשנית, נהג לסגת ולוותר. לא הייתה בו קשיחות וקנאות להשגת מטרותיו, אך יחד עם זאת הצטיין בנאמנות לצוות, לתפקיד ולמשימה. למלחמת יום-הכיפורים יצא יחיאל חולה. כמובן יכול היה להשתחרר מקרב של ממש. אך רעיון כזה לא עלה כלל בדעתו. כאיש סיירת הצנחנים הצטרף לאוגדתו של אריאל שרון. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בליל הפריצה אל מעבר לתעלה, נשלחה הסיירת לכבוש את צומת "טרטור-לקסיקון", שליד "החווה הסינית". בקרב הקשה נפגע הזחל"ם של יחיאל, שהיה בפיקודו של גדעון הלוי, והוא נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של מושב רגבה. השאיר אחריו אישה, שלוש בנות ובן, אב, אם, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. לזכרו הוציא מושב רגבה לאור חוברת ובה דברי חברים על דמותו וקטעים ממכתביו.

מישר זינגר אסף

טור' זינגר בועז בן חיים ומינה. האם עלתה ארצה לאחר שעברה את ימי מלחמת- העולם השנייה במחנות טרנס-דניסטריה, והצטרפה אל חבריה מתנועת גורדוניה יוצאי רומניה, בחניתה. האב עלה לפני מלחמת- העולם השנייה כעולה בלתי-לגלי עם גרעין תנועת גורדוניה, שהצטרף אל קבוצת חניתה בשנת 1939. בועז נולד ביום י' בתשרי תשט"ז (15.9.1956) בחניתה. גדל והתחנך בבית-הספר המקומי. אחרי-כן עבר ללמוד בבית-הספר התיכון האזורי 'סולם-צור'. הוא היה תלמיד חרוץ ומוכשר, הצטיין מאוד בחשבון וגילה עניין רב בכלכלה ובבעיות האינפלציה. בגיל צעיר מאוד כבר אימץ לעצמו דרכי-מחשבה משלו בדבר הצעדים הנכונים והצודקים לניהול המשק הקיבוצי. בועז גם נתן את דעתו על דרך החיים הנכונה לצעירים בארץ. הרבה לחשוב על בעית היחסים עם הערבים, והעובדה שרבים מהם הפכו לפליטים עקב המלחמה עם ישראל. בעקבות הניתוחים המחשבתיים שלו גיבש לעצמו השקפת-עולם סוציאליסטית-הומניסטית. היתה לבועז מגבלה גופנית מילדות, אך הוא התגבר עליה בכוח הרצון בשקט ובגאוה, ולא ניתן היה כמעט להבחין בכך. השתדל לעשות את כל העבודות שהוטלו על בני-הכיתה. ובייחוד בנסיבות שתלמידים אחרים השתמטו מעבודה בלתי-נעימה. כזה היה גם במסעות לידיעת הארץ. הוא ידע להקשיב לאחרים והקדיש הרבה זמן לחקירת הנושא, בטרם יפתח פיו להביע את דעתו. גם המורים וגם החברים ידעו כי כאשר בועז נוכח יש לחשוב על כל משפט, כי בועז עשוי לדרוש מהם, בבוא הזמן, לעמוד מאחרי הדברים שנאמרו. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון יצא למלא חובת שנת-שירות מטעם המשק והתנועה בהדרכת נוער בבית-שמש. בועז גויס לצה"ל במרס 1976, והוצב לשירות בבית-הספר להשכלה של צה"ל. ביום ט' באב תשל"ו (5.8.1976) נפטר בועז בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין שבקיבוץ חניתה שאהב בכל-לבו. השאיר אחריו הורים.

טור' זלסין מקסים בן אירינה ומרק. נולד ביום ד' באב תשמ"ה (22.7.1985) בעיר ברינסק בברית-המועצות, אח לקטיה ונטשה. בשנת 1992 החל את לימודיו בבית-ספר מספר 8 בעיר הולדתו. ב-12.10.1994 עלתה המשפחה ארצה, לקיבוץ חניתה. מקסים החל ללמוד בכיתה ד' בבית-הספר היסודי "חופי הגליל". המחנכת מיכל כותבת: "ילד פרח, נעים הליכות, שקט ומצטנע היית, תמיד חצי חיוך נסוך על פניך, תמיד עושה את הכל על הצד הטוב ביותר. לא מרבה דברים, אך מוכן לשיתוף פעולה ולדיאלוג תמידי של עשייה, והכל בארשת המקרינה טוב לב אינסופי." מקסים סיים את לימודיו התיכוניים כבוגר מצטיין במחזור תשס"ג (2003) בבית-הספר התיכון "סולם צור" בקיבוץ גשר הזיו. בעת לימודיו התיכוניים במגמה הטכנולוגית זכה מקסים בפרס הצטיינות מטעם מכון רפא"ל. רינה, המחנכת של מקסים בכיתות ז'-ט', כותבת: "ילד נעים הליכות, חייכן ותלמיד למופת. כמה מרחיב לב היה להגיע בישיבות הציונים לשם שלך, 'כשמו כן הוא - מקסים'. משפט בנאלי שחזר על עצמו בכל שלוש השנים שחינכתי אותך. בכיתה י' הגשתי אותך ואת כיתתך לבגרות בהיסטוריה ואתה עשית כל מאמץ להצליח ולחרוג ממנהג התימצות שכה איפיין אותך במקצועות ההומניים. הקשבת תמיד להנחיות שלי בסבלנות, בחיוך וברצון כן לשפר. נעימות אפפה את אישיותך וקשה היה שלא לאהוב אותך." מקסים היה ספורטאי מוכשר, למד בחוג סיף בקבוצת הספורט "מטה אשר", השתתף בתחרויות ואף זכה במדליית ארד בתחרות סיוף ארצית. נוסף על כישוריו הספורטיביים ניחן מקסים בכשרון מוזיקלי ולמד לנגן בטרומבון ובגיטרה באולפן המוזיקה ב"מטה אשר". מקסים אהב מאוד מכוניות, גילה עניין רב בדגמים חדשים, קרא פרסומים בנושא ואהב לנהוג במכוניות. טרם גיוסו לצה"ל עבד במפעל "מילוז" בקיבוץ חניתה. ב-31.3.2004 התגייס מקסים לצה"ל ובתום אימוני הטירונות סיים בהצטיינות קורס נשק מונחה במכללה הטכנולוגית של חיל-האוויר. בתום הקורס הוצב לשרת בבסיס חיל-האוויר בחצור. חבריו לשירות מספרים: "מקסים היה נדיר באדיבותו, בחוכמתו ובכישוריו, ששיקפו אדם וחייל בעל פוטנציאל רב. היו לו יכולות אישיות גבוהות, שהביאו אותו לרמה אחת עם הטובים ביותר - גם במקצוענותו ובהיותו אדם בעל אישיות אחת מיני אלף. מקסים שירת זמן קצר אך הספיק להתבלט בנעימות הליכותיו, בעזרה לחבריו ובכבוד למפקדיו ועמיתיו. גילינו חייל חכם ובעל תבונה בלתי רגילה, שנכרה בהישגיו ובהפגנת יכולות הלמידה והעבודה שלו. ומעל הכל, כחבר וכאישיות, מקסים הקפיד לנקוט הגינות, נימוס ואדיבות כלפי כל סובביו. אדם רהוט ומסודר, שקט אך איש שיחה נפלא בעת הצורך, אשר היה אהוד בסביבתו ושימש כדוגמה לכל הבאים בחברתו." ביום כ"ו בתשרי תשס"ה (11.10.2004) נפל טוראי מקסים זלסין בעת מילוי תפקידו והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ חניתה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. קטיה,

רב"ט חג'אג' צבי (צ'ופי) בן שרון הכהן ואלי בן-דור. נולד ביום י"ח באב תשמ"ה (5.8.1985) בבית-החולים "מאיר" שבכפר סבא. אח לגבריאל, מאור ומתן. צבי, שכונה צ'ופי בפי כול, גדל והתחנך בנתניה. הוא למד בבית-הספר היסודי "אביחיל" והמשיך לבית-הספר לטבחות וקונדיטאות "לנ"י" שבעיר. צ'ופי היה ילד של בית, והרבה לבלות שם עם חבריו הרבים. יחד היו בונים, מפרקים צעצועים, מקימים מחנה מסדינים וממציאים משחקים נוספים. כשנולד אחיו גבריאל, גילה כלפיו אהבה רבה ונהג כאח בוגר ואחראי. בשנות נערותו הצטרף צ'ופי לתנועת "הנוער העובד והלומד" והיה חניך פעיל ומעורב - בטיולים, במחנות ובהפעלות. בהשפעת התנועה, הפך לאיש של שלום. למען המטרה ובשם האידאל יצא להפגנות ונמנה עם "נוער הנרות" שבכיכר רבין. לצ'ופי הייתה אישיות כובשת ואנשים נמשכו אליו כאל מגנט. לכל אורך חייו היה מוקף בחברים והיה הדמות הדומיננטית, משכין שלום ומלכד. אוהב אדם היה, בעל יכולת להקשיב, לעודד ולתמוך. בתקופת התיכון גילה צ'ופי את אהבתו למטבח. שלוש שנים למד טבחות בבית-הספר, ולאחר מכן המשיך ללמוד את רזי המקצוע בבית-הספר למלונאות "תדמור" שבהרצליה. הוא התמסר לעניין ואף דחה את שירותו הצבאי עד להשלמת הלימודים. צ'ופי סיים את לימודי הטבחות בהצטיינות והחל להתכונן לגיוס לצבא. בהבינו את חשיבות השירות בתקופה כה מורכבת ומרובת אתגרים, החל להשקיע באימוני כושר והפחית ממשקלו. בזמן שנותר עד הגיוס בילה עם חבריו וכמו תמיד, המשיך להיות "מסמר הערב". הוא הרבה לצאת למסיבות, לצפות בפסטיבלים, להאזין למוזיקה ולבלות בביתו ובבתי החברים. החבורה שצ'ופי היה עמוד התווך שלה נשארה מלוכדת גם לאחר שכל אחד פנה לדרכו, והחברים שומרים על קשר הדוק עם משפחתו של צ'ופי. צ'ופי התגייס לצה"ל בחודש ספטמבר 2005 ושובץ בחיל המודיעין. ביום ו' בסיוון תשס"ו (1.6.2006) נפל בעת שירותו והוא בן עשרים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ גשר הזיו, שם התגורר עם אמו. הותיר הורים ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי. אמו של צ'ופי פתחה לזכרו בלוג באינטרנט, ובו תמונות, מכתבי פרדה של בני משפחה וחברים ועוד. כתובת הבלוג:http://tjoepiestorie.blog.com .

טור' טוכמן משה (מוניק) בן בת שבע ומרדכי, נולד בשנת 1926 בווארשה, בירת פולין, למשפחת בעלי-מלאכה עניים. ילדותו היתה ילדות מרה ללא חינוך ולימוד בבית-ספר. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה וכיבוש וארשה על-ידי הגרמנים, עזב את ביתו וברח לרוסיה. בדרך נדודיו פגש הנער בן ה-13 את סבתו, אך שהה עימה זמן קצר ונשלח לסיביר. במשך שש שנים נדד ברחבי רוסיה וסיביר ועבד בכל עבודה קשה. אחרי המלחמה חזר לעיר-הולדתו בפולין בתקווה למצוא שריד מהמשפחה הענפה. אך בבואו לשם נוכח, לשברון לבו, כי הוא בלבד נותר השריד היחיד מכל המשפחה. בווארשה הצטרף לקיבוץ "דרור", התקשר לתנועה ולחברים ויצא עם קבוצתו בדרך לארץ-ישראל. משה הגיע לארץ בשנת 1947 באוניית-המעפילים הקטנה "עלייה". את כברת הדרך האחרונה לחוף הארץ עשה בשחייה. בארץ הצטרף לקיבוץ משמר הים. בימי היותו בקיבוץ עבד בבניין, כשרוחו טובה עליו והחיוך לא סר מעל שפתיו. אחרי 4 חודשים בקיבוץ, והימים כבר ימי מלחמת- העצמאות, לא מצא לו מרגוע, החליט להתגייס לפלמ"ח ושירת בחטיבת "הראל". במסיבת-הפרידה אמר: "או שאני אחזור כמנצח, או שוב לא אשוב בכלל - אך לא אבייש אתכם". בצבא שימש בתפקיד קשר. לקראת סוף אפריל 1948 נערך בגזרת ירושלים מבצע "יבוסי", שנועד ליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ובין ירושלים והיישובים שבצפונה. לצורך המבצע הועברה חטיבת "הראל" לירושלים ובליל 22-23 באפריל יצאו כוחותיה לתקוף את שועפת, בית-איכסאונבי-סמואל. תנועת הכוח לנבי-סמואל ארכה זמן רב וההסתערות החלה עם שחר. נוכח אש האויב נאלץ הכוח לסגת ובנסיגה הקשה לאור היום היו נפגעים רבים. בקרב זה נפל, ביום י"ד בניסן תש"ח (23.4.1948) בפעולה הקרבית הראשונה שהשתתף בה על אדמת המולדת. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. ביום השנה לנופלו הוציאו חבריו במשמר הים חוברת לזכרו.

טור' טמים אלון בן יעקב וארלט. נולד ביום כ"א בניסן תש"ח (30.4.1948) בעיר סוס שבטוניסיה. המשפחה עלתה ארצה ביולי 1957, ואלון אז בן תשע. כבר הספיק ללמוד ארבע שנים בעיר-הולדתו, והנה עתה 'הושלך' אל סביבה זרה לו, שאת שפתה לא ידע. המשפחה השתקעה בטבריה, ובעיר זו סיים אלון את בית-הספר הממלכתי ז'. היו לו ל'אלה' קשיי-הסתגלות לא מעטים, אבל בשקט ובהתמדה, ובחיוך התמידי, שכה היה אופייני לו, למד להתגבר עליהם. כאשר הצטרף לקן 'השומר הצעיר' בעיר והתערה בו, חש אלון שהכה שורשים במולדתו ושאיננו עוד הילד הנפחד והנבוך, שבא מרחוק מבית עשיר למדי, ועתה ידע את טעמה המר של מצוקה כלכלית. אלון היה נער מסודר ושקדן, שהקפיד לעשות כל דבר בעתו ומעולם לא הזניח אף אחת מחובותיו. לימודים בעתם, פעילות בתנועה בעתה, וחברים, ספורט ובילויים בעתם. כבר אז נכרו בו הפשטות, השקט, היושר, אי-הרצון להיות לטורח על הזולת, הסתפקות ביש ונכונות לעזור לכל חבר בעת צרה. לאחר סיום לימודיו היסודיים למד אלון בבית-הספר התיכון י"ב בטבריה ועבר בו בהצלחה את בחינות-הבגרות. נאמן לעקרונות תנועתו הצטרף לגרעין נח"ל 'עשת', שיעדו היה להשתלב בקיבוץ שמרת. בספטמבר 1966 התחיל את שירותו בגיוס-חובה ועבר קורסים שונים במסלול הצבאי של נח"ל מוצנח. במסגרת שירות זה השתתף במלחמת ששת-הימים ברמת-הגולן. הקריירה הצבאית לא הלהיבה את אלון, אבל הוא עשה את חובתו כנדרש, בנאמנות וללא כל ערעור. מעיד אחד מחבריו: "הכול אצלו פשוט. כולם 'קיטרו' והוא לא. עבר את התקופה כאילו שהיא עוברת לידו... לא דיבר הרבה. עשה מה שחשב לנכון, בלי להיזקק לדיבורים". בתום שירותו הצטרף סופית לקיבוץ שמרת. כאן רכש אט-אט ידידים ואוהדים מכל שכבות הקיבוץ. כשנה לאחר-מכן התנדב לעזרת קיבוץ אדמית הצעיר. שם עשה כשנה וחזר לשמרת עם בחירת-לבו לאה. בן עשרים-וארבע היה, כאשר נערכה חתונתם בקיבוץ. כעבור זמן נולדה בתם רוית, שהעריף עליה מסירות וחיבה אין-קץ. עד-מהרה נעשה אלון רכז ענף האבוקדו במשק, אבל הושיט יד עוזרת בכל מקום שנתבקש לכך. אלון "הכניס אוירה של יצירתיות; תמיד עשה משהו; כל הגינות פה הן בזכותו", מספר חברו. ואולם, הוא גם ידע ליהנות מן החיים 'בלי חכמות ופילוסופיות'. עסק בכמה ענפי-ספורט. יותר מכול אהב לשוט בסירה בים. הוא היה בחור תמיר וזקוף-קומה ועל-כך כינוהו בשם-החיבה 'אלונגו'. משפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נטל בה אלון חלק פעיל. עבר עם גדודו את תעלת-סואץ ועשה שם זמן ממושך. מן המלחמה האכזרית הזאת יצא ללא פגע, אך גורלו השיגו כעבור כשנתיים, כששירת במילואים. הוא נפל בעת מילוי תפקידו - ביום כ"ב בכסלו תשל"ו (25.11.1975). הובא למנוחת-עולמים באדמת קיבוץ שמרת, שכה אהב. השאיר אישה, בת, הורים, שתי אחיות ואח. הקיבוץ פרסם חוברת לזכרו.

טור' טמיר ראובן בן יהודה וברכה. נולד ביום ב' בתשרי תש"ט (5.10.1948) בגלעד. בגיל שנתיים עברו הוריו למושב השיתופי רגבה שבגליל המערבי וכאשר הגיע לגיל הלימודים למד בבית הספר היסודי התיכון האיזורי אשר בין מושב רגבה לעכו - בשטח של בית הספר "יד נתן". כל חינוכו היה כבן ההתיישבות העברית. ראובן אהב לעבוד והיה מאד אחראי לעבודתו. הוא תמיד שאף להגיע להישגים טובים והצליח בהם. גם בבחינות הבגרות שאליהם הגיע בגמר לימודיו הצליח. לאחר מכן, באוגוסט 1967, גויס לצה"ל. הוא התנדב לחיל האויר אבל בגלל אי יכולתו להבחין בצבעים לא עבר את המבחנים וגויס לחיל קרבי אחר. שם קיבל את חינוכו הצבאי ומשם נשלח לקורס מ"כ. לוחם מעולה היה, בעל תושייה, מרץ ויזמה יוצאים מן הכלל. על אומץ לבו וכשרו הבלתי רגילים אהוד היה על מפקדיו וחבריו. במשך שירותו הגיע להישגים נכבדים ולאחר מכן עבר קורס מ"כ במסגרת יחידת הנח"ל. ראובן יצא בראש טוב לעבר הגבול ליד הכפר הירדני עדסיה. ונפגע ובדרך לבית החולים מת מפצעיו; זה היה ביום ו' בכסלו תשכ"ט (27.11.11968). הובא למנוחת עולמים במושב רגבה. מפקד יחידתו, במכתב התנחומים להוריו, כתב על המשימה המיוחדת שראובן נפל בה בשעת ביצועה כשהיה יחד עם חברו לנשק בראש הטור אשר נע לעבר שטח האויב. בראש הטור נתקל ראובן במארב והגיב מיד, אך מאוחר יותר נפל תוך כדי חילופי האש. "את ראובן הכרתי מקרוב", כותב המפקד בין שאר דבריו. "הכרתיו מקרוב בזכות אישיותו המופלאה... בכל שירותו הכיר ראובן בשליחות ואת עצמו ראה בין חלוציה. הוא ידע מיומו הראשון ביחידה מה משמעות היתה לה, מה משמעות התנדבותו ליחידה ואכן הוא היה מוכן לזה. אט אט, בשקדנות ובמרץ בלתי רגילים, למד ראובן את תורת הלחימה שלנו, סיגל לעצמו את הרגלינו, למד את השדה ואהב אותו - ועד מהרה הפך לאחד מטובי לוחמינו. אישיותו המיוחדת וסגולותיו העלו אותו מעל חבריו וסביבתו. חבריו ומפקדיו אהבו אותו אך מעל לכל הוא אהב אותם. הוא היה מאושר בינינו. יעדתי לו עתיד גדול ביחידה. ראיתיו כאחד מעמודי התווך של פיקוד היחידה בעתיד אך הגורל התאכזר לנו ... לא צל של ספק שלך, ברכה ויהודה, היה התפקיד המרכזי בעיצוב דמותו של ראובן ... אתם, יותר מכל גורם אחר בעולם, לימדתם אותו את אהבת הארץ ואת מחיר החירות. האמינו לי שהוא בינינו ואנו חשים אותו יום יום ושעה שעה. הוא ושכמותו שנפלו ביחידה מאירים את דרכנו יומם ולילה. בפעולתו האחרונה הוא חתם את דרך חייו, דרך הגבורה והתהילה. הוא התייצב כחולייה נוספת במורשת הגבורה של עם ישראל". חוברת בשם "ראובן" הוצאה לאור לזכרו ב"שלושים לנפלו.

סמל אבנון (יונשטיין) מנשה (נשקע) בן שמחה ורחל. נולד ביום י"ז באדר תש"א (16.3.1941) בתל אביב. עד כיתה ה' למד בבית הספר היסודי על שם ביאליק ולאחר מכן יצא לקיבוץ כברי שבגליל המערבי ושם סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים. היה חבר בתנועת "הנוער העובד" ועבד כטרקטוריסט במשק. מסירותו לעבודה ואחריותו במילוי חובותיו היומיומיות כלפי המשפחה והחברה היו לגביו עקרונות מוצקים. ידע ליהנות מהחיים, לפעמים שפע גם שובבות, ורוח עליצותו, שנבעה מתוך שמחת החיים שבו, הפיחה אופטימיות בחברה שבה נמצא. תמיד בטח בכוח הרצון והפעולה ולכל אחד הסביר שאמנם יש לקבל את החיים בקלות אך לא בקלות ראש כי אם ברצינות. שנתיים לפני גיוסו לצה"ל הדריך בריקודי עם. בנובמבר 1958 גויס לצה"ל. עבר קורס מ"כ ולאחר מכן קורס מפקדי טנקים. כיומיים לפני שנקרא לתת יד לחברים במלחמת ששת הימים אמר: "בתקופתנו אין אדם יכול להרחיק עצמו מן המתרחש בעולם, בארץ ובעם. אין ללעוג למה שקוראים פוליטיקה; היא חלק מהחיים שלנו". ואמנם הוא הצליח לשכנע את חבריו כי רק מלחמה תביא לנו את הפתרון וכי אין מנוס ממנה; הוא ידע להבטיח לחבריו שהמלחמה הקרובה תביא לנו את השלום. בקרב שנערך בצומת קבטיה שליד ג'נין נפל ביום כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), הוא היום השני לקרבות. הניח אשה ושני ילדים. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בנהריה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. בספר "אנשי הפלדה" לא' גולן הונצח שמו. בחוברת "גיבורי עוצבת 'ברק' " שבהוצאת החטיבה הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור הקרב. זכרו הועלה באלבום החטיבה ("ששת הימים של עוצבת ברק").

טור' טרטנר גיורא גיורא, בן רבקה ושמואל, נולד ביום ד' באב תשי"ד (4.8.1954) בשבי-ציון. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "רמב"ם" בנהריה ואחר-כך עבר לבית-הספר התיכון "יבנה" בחיפה וסיים את לימודיו התיכוניים במגמה הריאלית. בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון היה פעיל בגדנ"ע. הוא היה חובב מוסיקה והיטיב לנגן בקלרנית. גיורא, שהיה נער תמיר ויפה-תואר, נמנה עם חברי תנועת "בני-עקיבא". נהג להיפגש עם חבריו לתנועה ולבלות עמם שעות רבות. חודשים אחדים לפני גיוסו לצה"ל יצא לסיור לימודים באנגליה ובצרפת. משהגיע מועד גיוסו לצה"ל, בחר להתנדב, יחד עם גרעין "הראל-עלומים", לשירות בנח"ל. גיורא גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1972 והוצב לנח"ל. לאחר הטירונות הוסמך כלוחם ואחרי-כן עבר קורס שהכשירו כמפעיל תול"ר. הוא שירת במקומות שונים עקב דרישות התפקיד, ובכל אשר הלך הכירו אותו כחייל טוב, נאמן, ממושמע ואחראי. תמיד היה מוכן למלא כל תפקיד שהוטל עליו, במסירות ובתבונה. בזכות זאת היה חביב ומקובל על חבריו ועל מפקדיו. כולם ידעו שעל גיורא אפשר לסמוך וכי תמיד מוכן הוא לעזור ולעשות יותר מהנדרש ממנו. ביום ט"ו בטבת תשל"ד (9.1.1974) נפל גיורא בעת מילוי תפקידו באזור רצועת עזה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בשבי-ציון. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אין מילים לנחמכם באסונכם הכבד. שותפים באבלכם חיילי היחידה כולה על מות בנכם ועל אובדן רע לרעיון הגשמה חלוצי בארץ. תהיה נחמת-מה עבורכם, שאנו נמשיך לטפח ולהגשים את הרעיונות, להם היה שותף בנכם בהתנדבו לנח"ל".

רב"ט ידעיה אתי אתי, בן רחל ז"ל ומשה, נולד ביום י"א בסיון תשי"ג (25.5.1953) בקיבוץ חניתה. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוצו ואחרי-כן השלים את לימודיו בבית-הספר התיכון האזורי "סולם צור" ליד גשר הזיו. לדברי מחנכו הצטיין אתי בכל מקצועות הלימודים. הוא אהב לקרוא והיה כותב רשימות, שבהן העלה את מחשבותיו על הכתב. אתי היה עוזרלחבריו שהתקשו בהכנת השיעורים. הכל מעידים כי אתי היה מתחבב בקלות ובמהירות בשל מזגו הנעים והנוח. הוא היה חברותי, ישר ובעל מצפון. במהלך שנת הלימודים האחרונה בבית-הספר התיכון, כתב אתי עבודת גמר בנושא "איוב, השטן והאל - בסיפור המסגרת של ספר איוב" וזכה על עבודתו לציון מעולה ולשבחים רבים על הרעיונות שהעלה במסגרתה. אתי גם פרסם מאמרים בעלון הקיבוץ, ובחלק מהם נגע בבעיות שעניינו והעסיקו אותו ואת בני גילו בקיבוץ ובישראל. לפני גיוסו היה פעיל כשנה בחטיבת הנוער הכלל-ארצית של איחוד הקבוצות והקיבוצים וזמן-מה היה אף מרכזה. אתי גויס לצה"ל בראשית פברואר 1973 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות הוא נשלח לשרת באחד מבסיסי החיל, באזור הדרום. אתי היה חייל אחראי ומסור לתפקידו. מפקדיו מציינים לשבח את כושר סבילותו, את צייתנותו ואת הקפדתו במילוי כל המשימות שהוטלו עליו. הוא רכש לו ידידים רבים מקרב חבריו ליחידה וכולם חיבבוהו בשל אופיו ותרומתו החברתית. במלחמת יום-הכיפורים לחם יחד עם אנשי יחידתו באזור סיני. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) נפגע הנגמ"ש שלו באש האויב, כקילומטר לפני צומת "לכסיקון". זמן רב נחשב אתי כנעדר, אולם בראשית מאי 1974 נמצאה גופתו והוחזרה על-ידי המצרים. אתי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ חניתה. לאחר נופלו הועלה אתי לדרגת רב-טוראי. בני משפחתו וחבריו בקיבוץ חניתה הוציאו לאור ספר לזכרו. כלולים בו דברים על דמותו, מכתבים ורשימות והחיבור העיוני שכתב "איוב, השטן והאל - בסיפור המסגרת של ספר איוב".

סרן יואלי עופרי בן נירה ורמי. נולד ביום כ"ד בתשרי תשל"ב (13.10.1971), בקיבוץ אילון, בן בכור למשפחה בת שלושה בנים. עופרי היה תינוק מקסים וסקרן ביותר, בעל תפיסה מהירה, שהתבטאה ביכולת הדיבור כבר בגיל עשרה חודשים. יכולת הדיבור היתה מאפיין מרכזי באישיותו בהיותו פעוט. עופרי בלט ביכולת ההמצאה המילולית ובהומור מפתיע. הוא זכר מילים של שירים וספרים בעל-פה, ולא שכח כלום ממה ששמע וקלט. הסקרנות שלו באה לידי ביטוי ביצר החקרנות והניסוי של כל דבר שמצא או קיבל. הוא פירק חפצים והרכיבם כדי לדעת מה יש בהם וכיצד הם פועלים. עופרי פיתח תחביבים רבים כילד וכנער: בנה "קרטינגים" מלוחות עץ וגלגלים, עפיפונים מקני סוף וניירות צבעוניים, שבשבות בגדלים שונים, "סירות קיטור" מקופסאות פח שבתוכן נר דולק, גידל צמחי תבלין וחקר אותם לסוגיהם ואת התאמתם לאדמת אילון, עסק בקיפולי נייר מורכבים (אוריגאמי) וגם המציא כמה דגמים, אסף מטבעות מכל העולם וארגן אותן באלבומים מיוחדים, ערך ניסויים בחשמל, בסוללות ובמוליכות. הוא למד ציור בסטודיו של יעקב חפץ (אמן, חבר קיבוץ אילון), למד בחוג לדרמה והשתתף בכל הצגה אפשרית בקיבוץ ובמוסד החינוכי "אילון", אהב לשמוע שירים עבריים ולשיר בכל הזדמנות, והכיר את כל שירי אלתרמן ואחר כך את שיריו של אברהם חלפי בעל-פה. עופרי ידע לקשור קשרי שיחה עם אנשים מכל שכבות הגיל כדי לספק את סקרנותו הבלתי נדלית. שיחותיו נסבו על עניינים רבים ומגוונים: מפוליטיקה ועד נפש האדם ופילוסופיית הקיום, ממדע החלל ועד אמנות בת זמננו. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ אילון ובתיכון "שיתוף חינוכי מנור-כברי". מן הכיתות הצעירות של בית- הספר היסודי, אך בעיקר בבית-הספר התיכון, התגלו כשרון הלימוד שלו והידע האדיר שאגר בראשו. הוא הפך לתלמיד המצטיין של הכיתה, זה שתמיד יודע את התשובות, שתמיד שואל את השאלה המאלצת את המורה לחשוב, ואינו ממהר "לברוח" מן השיעורים עם סיומם, עד שלא יקבל תשובה הולמת לסקרנותו. עופרי לא פחד להיות יוצא דופן באהבתו ללימודים, גם כשזה לא היה כל כך אופנתי. לבו נטה אחרי מדעים וטכנולוגיה ובו בזמן גם אחרי ספרות ואמנות. כשהלימודים בכיתתו לא סיפקו אותו, פנה ללימודי ערב באוניברסיטה הפתוחה בקורס "אשנב למתמטיקה". בכל אותו זמן שמר על צניעות מופלגת, על יחסי ידידות ועל עזרה הדדית לחבריו לכיתה. זאת היתה הסיבה שנבחר, פה אחד, להיות נציג הכיתה (כיתה י"א, 1988) במשלחת "השומר הצעיר" למחנות ההשמדה בפולין. נסיעה זו השפיעה ביותר על עיצוב דעותיו כיהודי וכישראלי, כאוהב מולדתו ועמו. עם סיום לימודיו בתיכון, ולמרות שהתקבל כבר לקורס טיס, החליט ללכת להדריך בתנועה. הוא הדריך שנה (1990) ב"קן צפון" של "השומר הצעיר" בתל אביב וזכה להערכה רבה על רצינותו ועל השקעתו, הן מחניכיו והן מן המדריכים שעבדו אתו. משחר נעוריו היתה שאיפת חייו ללכת לקורס טיס. עופרי גמר אומר ללכת בדרכו של דודו הנערץ, אחי אביו, שהיה טייס. הוא היה מאושר כשנודע לו שהתקבל ל"גיבוש", עבר אותו בהצלחה והתקבל לקורס עצמו. בשלהי אוגוסט 1990 התגייס עופרי לצה"ל. אולם הדברים לא היו פשוטים כל כך: האלרגיה, ממנה סבל, לא אפשרה לו להטיס מטוסי סילון, והוא נאלץ להסתפק בהטסת מסוקים. "העיקר לטוס", אמר. גופו הצנום עמד בקושי בטירונות המאומצת, אך הוא לא ויתר. שנתיים קשות עברו עליו עד שזכה לענוד במסדר בלתי נשכח את הכנפיים הנכספות. כשנה וחצי לאחר סיום הקורס, ביום כ"ט בטבת תשנ"ד (12.1.1994), נקרא עופרי להטיס את אלוף פיקוד המרכז בחזרה מפעילות מבצעית בבקעת הירדן. בנסיון הנחיתה, בתנאי מזג אוויר קשים, התנגש מסוקו באנטנה והתרסק. עמו נהרגו אלוף נחמיה תמרי, רס"ן אופיר קאופמן וסרן אסף אשר. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. עופרי הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ אילון. הותיר אחריו הורים ושני אחים - צפריר וכרמל.

רב"ט ינאי נחשון נחשון, בן נעמי ויעקב, נולד ביום ז' באייר תשי"ד (8.5.1954) בקיבוץ גבולות. קיבוץ גבולות היה אז ישוב ספר ונחשון, משחר ילדותו, ידע את טעמו של המקלט. כשהיה בן 10 עבר עם אביו לקיבוץ געתון, שם סיים לימודיו בבית-הספר היסודי. את לימודיו התיכוניים התחיל במוסד החינוכי האזורי שבקיבוץ עברון, אך לאחר שתי שנות לימודים, עבר לבית-הספר התיכון-חקלאי שבכפר גלים, שם השתלם במגמה החקלאית. על נחשון כילד ספרו חברי קבוצתו מקיבוץ געתון: "נחשון היה אחד מאיתנו, אבל קצת שונה. היו לו קשיי היקלטות בקבוצה, אך בכל זאת היה "שייך". אופיינית הייתה לו ההתלהבות מכל דבר קטן. מין התלהבות ילדותית ומלאת חיים וסקרנות". ספרו עליו מוריו: "נחשון אהב את עבודת האדמה. כבן ראוי לקיבוץ גילה אחריות במעשיו, ויחד עם זאת השתלב יפה בתעלולי חבריו. כנער רגיש, היה נתון לעתים למצבי רוח קיצוניים לפעמים, מצחוק ועליזות ועד לעצבות ואפילו לדמעות. הייתה בו איזו תמימות טהורה, שלא התקלקלה בלחץ הסביבה, וטוב לבו היה ידוע לכל. נחשון התלבט עמוקות בבעיית הערכים הדועכים של הקיבוץ, רוצה היה לתקן את העולם, או לפחות את עולמו שלו, הקטן". נחשון גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1972 והוצב לחיל הרגלים, בחטיבת "גולני". ספרה עליו מורתו: "לנחשון היה רצון עז להתגייס ליחידה קרבית, למרות שידע את הקשיים הצפויים לו. כאשר באנו לבקרו משסיים את הטירונות, מצאנו אותו אדם בוגר ובטוח בעצמו". במלחמת יום-הכיפורים שירת ברמת הגולן. באחת מגלויותיו האחרונות ששלח הביתה, כתב: "לידיעתכם, אני עדיין חי וקיים, ויותר מזה - אני מרגיש מצוין. המלחמה - ככל המלחמות, ואין מה לדאוג. אתם רואים, יש מי שחושב עליכם בחזית". ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), כשהשתתף בקרב על החרמון, נפגע מיריות צלף ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ געתון. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "נחשון נלחם כמי שיודע למען מה הוא נלחם -באומץ, גבורה, במסירות ובהקרבה. הוא היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו". לזכרו הוציאה המשפחה לאור חוברת ובה צילומיו, קטעי מכתביו, וכן מדברי חברים על דמותו.

סגן יניב חנוך בן שמחה וג'ניה. נולד ביום י"ז בתשרי תש"ט (20.10.1948) בקיבוץ אילון, שבו עברו עליו ימי נעוריו ובו סיים את חוק לימודיו. חנוך היה מעורה בחברת הילדים והצטיין באומץ לבו. הוא היה פעיל בהצגות בית הספר והשתתף בכל טיולי תנועתו, הרבה לשמוע מוסיקה קלסית, אהב לצייר ועסק בספורט. חנוך התגייס לצה"ל בתחילת נובמבר 1966 והתנדב לשרת בחיל האויר. לאחר תום שירות החובה הצטרף חנוך לצבא הקבע כטייס מסוק. למרות הקשיים שהיו כרוכים בקורס הטיס, היה חנוך אופטימי ובטח ביכולתו לעמוד בכל הקשיים והאתגרים, והיה משוכנע כי אכן יזכה בכנפי הטייס המיוחלות. אמנם הוא התאכזב על שלא שובץ כטייס קרבי אך תקוותו הייתה איתנה כי אכן יזכה ויגיע גם לכך. הוא אמר לחברו הטוב: "יהיה מה שיהיה; אני אגיע במשך הזמן! רק סבלנות". ואמנם, כמעט שהגיע ... עם המסוק "שלו" הגיע חנוך לכל קצוות הארץ במשימות רבות וחדר אף אל מעבר לגבול. לכל מקום הגיע במשימות הצלה, כ"אמבולנס מעופף", לשם פינוי חיילים שנפצעו בפעולות נגד מחבלים, או להצלת אזרחים שעלו על מוקש. הוא נהג לעבור ביעף מעל לקיבוצו, לעשות "סיבוב" ולנופף לשלום בידו. ילדי הקיבוץ שאהבוהו כבר ידעו להכיר את "המסוק של חנוך" ובהופעתו היה משהו חלומי ודמיוני. . . ביום כ"ב במרחשון תשל"ב (10.11.1971), נפל כטייס בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית הקברות שבקיבוצו. הניח הורים, אישה, אחות ואח. מפקדיו כתבו במכתבי תנחומים למשפחה: "חנוך, במרצו הרב, בידע שלו, היה אחד מעמודי התווך ביחידתו, יחידתנו". "קשה לעכל את העובדה שחנוך שוב לא יהיה בינינו. דמותו הבולטת בחיוניות ובלהט שלה, תחסר לנו - - - כולנו למדנו לכבד את יושרו וכנותו, את חוסר הפשרנות שלו בנושאים מקצועיים. למדנו להעריך אותו כאיש מקצוע וכאיש חברה". לאחר נפילתו הוציאה משפחתו לאור חוברת לזכרו.

מישר גדי כהן בן קיבוץ חניתה.

מישר כהן יהושע בן אברהם הכהן ונחמה. נולד ביום כ"ח באייר תש"ט (27.5.1949) בעין המפרץ. סיים את לימודיו בבית הספר היסודי בעין המפרץ. ולאחר סיומו למד את לימודיו התיכוניים במוסד "נעמן" שבמקום. השתייך לתנועת הנוער של "השומר הצעיר" והיה מדריך בעכו. אף השתייך לגדנ"ע. היה שחקן כדורגל ושחיין מציל. היה ישר דרך ומצניע לכת ועורר דרך ארץ בלב כל הבא אתו במגע. התנהגותו השקטה, הנבונה והתכליתית, שקידתו ורצונו להיות "בסדר", לא לצער את הזולת ולעמוד לעזרתו בכל עת תמיד, לשמור על יחסי חברים ולמלא את המוטל על צעיר בגילו בכיתה, בחברה בהדרכה ב"קן", במוסד החינוכי - וכל זה בלי רברבנות והתנשאות, בבגרות וברצינות, כדבר המובן מאיליו - אלו היו תכונותיו. לא איש מלחמות היה ושנאת חינם היתה למורת רוחו. הוא רצה לחיות ככולם ולבנות את חייו בשלום בהבנה ללא גזל וחמס. בעבודה היה מלא מרץ ורצון חיים. פעם עבד עם רכז הרפת שהיה עובד וותיק ומנוסה ונוצר הקונטקסט המיוחל עם המדריך בענף, יחס בין עובד לעובד: זו היתה שמירה על יחס ידידות וכבוד מצד אחד עם ערך עצמי מצד שני, שבו באו לידי ביטוי המסירות, האחריות, החריצות - ועל הכל הענווה הברוכה שהבליטה את השרשי והחיובי באישיותו. גויס לצה"ל באוגוסט 1967 והוצב לחיל השריון ושירת בסיירת החיל. עבר קורס מש"קים. כחייל גילה אומץ ויזמה רבה והישגיו בקורס קצינים עד יום נפלו היו טובים מאוד. אבל הוא לא הספיק לשרת בקורס אלא כחודשיים בלבד כי ביום כ"ב באלול תשכ"ח (15.9.1968) נפל בשעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות שבעין המפרץ. מפקדו, במכתב תנחומיו להוריו, כתב בין השאר: "אנו זוכרים אותו שקט ובטוח, מבצע את המוטל עליו מתוך רצון טוב. בהיותו בעל תפקיד נראה תמיד מצווה בחיוך והיה מבצע ומפעיל את חבריו ברוח טובה ואוהדת;ובשעות שלא נמצא בתפקיד לא שקט על שמריו אלא נמצא עוזר ומסייע. ניכר שענווה שלטה בו. הוא לא עשה מעשה על מנת לקבל פרס אלא ראה בכך את חובתו. מתוך הכרה היה מתייצב לתפקידים שיש בהם סיכון כלשהו ואתגר לאיש צבא, ואם לא היה נבחר לביצוע משימה כלשהי קיבל זאת בהבנה, כי חבריו גם זכאים לבצע זאת. דמותו היתה שובת לב ואהודה על כולם. מדריכו האישי נקשר אליו קשרי ידידות אחרי היכרות קצרה למרות שהדבר נגד את תפקידו. חבריו למחלקה חיבבוהו כאדם, כרע וכלוחם... זכרו יהיה שמור אתנו תמיד כרע וכלוחם אמיץ". ב"שבעה" לנפלו הוציא קיבוצו עלון לזכרו. במלאת שנה לנפלו הוציאו חברי הקיבוץ חוברת לזכרו.

רב"ט כהן יובל יובל, בן נעמי ועוזיאל ז"ל, נולד ביום ה' בתשרי תש"ו (12.9.1945) בקיבוץ עברון. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בעברון ואחרי-כן המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון במוסד "אשרת;"כמו-כן למד בבית-הספר הטכני "יד נתן" בעכו. יובל היה פעיל בתנועת הנוער "השומר הצעיר" וחברים מספרים עליו, שהצטיין בכל הקשור במחנאות. הוא היה בעל ידי זהב, וניחן בסבלנות ובדבקות במטרה. במחנות הנוער עמד תמיד בראש מקימי המתקנים, והיה אלוף הכפיתות והקשרים. כאשר רצה מדריכו בתנועה להקים מתקן בצורה מושלמת, שם את יובל בראש צוות המקימים. יובל היה חובב ספורט ושיחק בנבחרות הכדורסל והכדורעף של הקיבוץ. מתחביביו ניכר עליו שהיה איש עבודת כפיים. הוא עסק בפיסול במתכת ובעץ, על-ידי גילוף ועל-ידי הלחמה. כמו-כן עסק בצילום ובעזבונו יש צילומים אמנותיים רבים. הוא היה גם חבר בלהקת הריקודים של איזור הגעתון. מתמיד היה קשור מאוד למשפחתו ומשהתבגר התפתחו בינו לבין ההורים יחסי רעות נאמנה. הוא כבדם מאוד והיה תמיד בן מסור למופת. יובל גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1964. לאחר סיום הטירונות הוצב לחיל הקשר והשתלם בקורס חילי. הוא היה חייל לדוגמא, חרוץ ומסור לתפקידו. כל ימי שירותו השתדל שלא להדאיג את הוריו ולא הרבה לספר על קשייו בצבא. בתחילת אוקטובר 1966 שוחרר יובל מהשירות הסדיר, חזר לקיבוצו, נכנס לעבוד במפעל והקים במו ידיו את מחלקת המסננים. ברבות הימים הועמד בראש המחלקה שהקים בבית-החרושת "ברמד" להשקאה אוטומטית, ועשה הרבה לשיפור תהליך הייצור ולהשבחת המוצרים, שכן התמצא היטב בתהליכים הטכניים. הוא היה קפדן וכל עבודה שביצע יצאה מושלמת מתחת ידיו. לאחר השחרור נשא לאישה את אולה, מתנדבת שבאה לקיבוץ משויצריה. לאחר נישואיו חל שינוי ניכר בהתנהגותו. יובל השתקן והרציני הפך איש חברה, עליז ומלא הומור, ואפילו למד שוויצרית והיה שר שירים בשפה זו לבתו, שנולדה לאחר נישואיו. בטיולים שערך עם אשתו ועם חברים ברחבי אירופה, לא הסתפק באתרי התיירות המקובלים, אלא התעניין יותר באנשים, באורח חייהם ובנופים שונים. את כל אלה גם הנציח במצלמתו. יובל היה אב ובעל מסור למשפחתו. הוא תכנן ובנה למען בתו הקטנה כלים וצעצועים שונים, לרבות לול ונדנדה. למרות שהיה אדם סגור מטבעו, הרי במחיצת בתו היה משתעשע כמו ילד, ואפילו זוחל על ארבע כדי לבדר אותה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס יובל לשירות ונשלח לחזית. הוא עבר את כל מוראות המלחמה ללא פגיעה, אך ביום 6.2.1974 נפצע בעת מילוי תפקידו והוחש לבית החולים "רמב"ם" בחיפה. לאחר שבועיים של מאמצים, שהשקיעו הרופאים כדי להציל את חייו, נפטר יובל ביום כ"ט בשבט תשל"ד (21.2.1974). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ עברון. השאיר אחריו אישה ובת, אם ואח. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "משפחתכם אבדה את יקירה, אך גם אנו אבדנו בן למשפחה גדולה ומפוארת, משפחת הלוחמים, ששכלה בנים כה רבים על-מנת לתת חיים לנשארים. משפחה זו תישא לנצח את זכרו כאחד מטובי בניה". משפחתו וקיבוצו של יובל הוציאו לאור חוברת לזכרו, שכלולים בה מדבריו ומדברי חברים על דמותו.

טור' אדלר מרדכי (מורדי) בנם-בכורם של שרה ויוסף, נולד ביום כ' באייר תר"ף (8.5.1920)בעיר מישקולץ, הונגריה למשפחה למודת ייסורים ועוני. מילדותו היה ער לבעיות חברה וללימודים. מרדכי סיים בית-ספר תיכון ולאחר-מכן מצא את פרנסתו כמרפא-שיניים. למרדכי היו נטיות סוציאליסטיות, הירבה לקרוא ספרים בנושא זה ואף הצטרף לתנועת הס.ד. בהונגריה. במשך הזמן עבר לחוג שמאלי יותר, ה"בולשביקים" ההונגרים. ב-1940, אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה, סבל מרדיפות ככל היהודים ונלקח למחנה-עבודה, אך שוחרר כמפרנס משפחה לאחר מות אביו. משפחתו הוגלתה לאושוויץ והושמדה שם. הוא נשאר ערירי במחנות-עבודה, אולם ברח משם והצטרף לתנועת "השומר-הצעיר" והיה גם חבר בפלוגות המחתרת הציונית. עם שחרור אירופה עבד זמן-מה בהכשרה חקלאית ועלה כמעפיל באונייה "ברכה פולד". אונייתו נתפסה בידי הבריטים ואנשיה הועברו לקפריסין. מרדכי עלה ארצה ב-3 ביוני 1947. בארץ הצטרף לגרעין "השומר הצעיר" בקיבוץ מענית וכתום תקופת הגרעין - עבר לקיבוץ יסעור. התבלט כאדם שקנה לו את ניסיונות עולמו בייסורים, אך נשאר ערירי. בפרוץ מלחמת-העצמאות גויס ליחידת חי"ש, השתתף בכיבוש עכו ונשלח להגנת נגבה. ביום ח' באלול תש"ח (12.9.1948), בחושו לעזרת פצועים, עלה על מוקש וקיפח את חייו ובו ביום נקבר בבית-הקברות הצבאי שם. ביום השנה למותו הוציא קיבוץ יסעור קונטרס "על זכרו של מרדכי", הוא מורדי.

טור' כהן נחמן (יוסף-איבן) בן הניה ויוסף, נולד ביום י"ב בניסן תרפ"ח (2.4.1928) בצ'כוסלובקיה. בבית-הוריו דיברו הונגרית, אך נחמן קיבל גם חינוך יהודי מפי מלמדים באידיש ונתחנך לפטריוטיות צ'כוסלובקית ב8- כיתות של בית-ספר יסודי בשפות רותינית וצ'כית, ואחר-כך התחיל ללמוד מסגרות. כשהוחזר האזור לשלטון הונגרי לאחר הכיבוש הנאצי, סבל נחמן בגלל ההפליות האנטישמיות, וכשגברו הרדיפות מצד הנאצים ובעלי בריתם ההונגרים הצליח להתחזות ל"ארי" טהור ופעל במחתרת עד לגירוש הנאצים מהאזור. הוריו ומרבית בני משפחתו נלקחו כשאר היהודים למחנה אושוויץ וממנו לא שבו. אחרי המלחמה ניסה להוסיף ולעבוד במקצועו, אך לא יכול היה להמשיך לחיות כבן הארץ שהפקירה את משפחתו ועמו להשמדה. נחמן עלה ארצה מצ'כוסלובקיה בשנת 1945, הצטרף לגרעין "היוצרים" בכפר מסריק ועבד בו. בפברואר 1948 התנדב לצבא ושירת בחטיבת "כרמלי". ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) בשעות הצהריים יצאה מנהריה שיירה ובה 7 כלי רכב ו90- אנשים כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשכה הצליח חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם נפלו בקרב ונחמן ביניהם. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה.

רב"ט כהנא יגאל בן שמואל וגילה. נולד ביום כ"ד בשבט תש"ח (4.2.1948) בעפולה למשפחה חקלאית. את שנותיו הראשונות עשה בכפר יחזקאל ובגיל שלוש וחצי עבר עם משפחתו לבוסתן הגליל. עוד בהיותו רך בשנים אהב את החקלאות ואת השדות המוריקים ואת החיים אשר עליהם. את לימודיו היסודיים סיים במושב רגבה שבגליל המערבי ולאחר מכן עבר לבית הספר התיכון החקלאי במקוה ישראל אך בכיתה י"ב עבר לבית הספר הטכני לחקלאות ביד נתן. כשהיה נער התעניין במקצוע הספרות וגילה יכולת רבה בכתיבה. כן התעניין בספורט והתמסר בייחוד לקפיצה לגובה ואף הגיע בכך להישגים גבוהים מכפי גילו; היה נלהב מאד למשחק הכדורגל. מאוחר יותר הצטרף בתור שוער ל"הפועל" עכו ובהיותו בן שבע-עשרה ומחצה הועבר לקבוצה הבוגרת ולא פעם הגיע שם להישגים עד שנחשב לאחד השוערים הצעירים הטובים בארץ. אולם, פעם בהיותו באימוני המשחק, נפצע קשה בגבו ונאלץ להפסיק למשך זמן ניכר את פעילותו זו עד שגויס לצה"ל. לאחר גיוסו גילה אהבה עזה לצבא והיה מסור לו עד כדי כך שדחה גם את משחק הכדורגל. הוא התפעל והתלהב מרמתו הגבוהה של הצבא גם בשטח המקצועי וגם בשטח החברתי והאנושי. יצא לקורס מ"כ וסיים אותו בהצטיינות. עבר גם את מיבדקי הקצונה ועמד להתחיל בקורס קצינים. לאחר עשרה חודשי שירות בצבא קיבל פיקוד בחטיבת "גולני" ופיקד שם על כיתת מבוגרים ממנו בכמה שנים - עם פרוץ מלחמת ששת הימים, הוא עודנו בשירות חובה אז. בכל מכתב הביתה היה נוהג לציין את המורל הגבוה של הצבא והיה נותן ביטוי להתלהבותו למילוי כל משימה שהוטלה עליו. על יחידתו של יגאל הוטל כיבוש תל-פאחר שברמת הגולן, ובקרב זה נפל. זה היה ביום החמישי לקרבות, הוא א' בסיון (9.6.1967), בו הצליחו בודדים - וביניהם יגאל - לחדור אל תוך המוצבים הסוריים מתוך יעילות ובאומץ לב לטהר את הבונקרים ואת תעלות המגן של המוצב - ויגאל, שזכה להיות בין כובשי מוצב תל-פאחר לא זכה לראות בשחרור הרמה הסורית כולה. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנהריה. בנובמבר 1967 נקבע לוח זכרון על שמו ולזכרו בבית הכנסת של מושב בוסתן הגליל. בבית הכנסת המרכזי בעכו נקבע לוח זכרון ושמו יגאל עליו. שמו הונצח בחוברת המועצה האיזורית געתון ובחוברת שהוצאה מטעם עיריית עכו. חוברת לזכרו הנושאת את שמו הוצאה על ידי המשפחה ובני מחזורו במקוה ישראל.

טור' כפרי רעיה בת חיים וירדנה. נולדה ביום א' באלול תש"ח (5.9.1948) במענית, קיבוץ ליד חדרה. סיימה את לימודיה התיכוניים בכפר-מסריק. נטתה למוסיקה והייתה זמרת. סגולה מיוחדת הייתה לה לעצמאות ולחיוניות וכולה אומרת שמחת-נעורים. עיסוקיה מרובים היו: הדרכה בתנועה, הכנת מסיבות וקריאת-ספרים. גויסה לצה"ל בדצמבר 1966. נפלה בשעת שירותה ביום י"ח באדר א' תשכ"ז (28.2.1967) והובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-מסריק. ב"שלושים" לנפלה הוציא כפר-מסריק את עלונו ("הד הנעשה") והוא כולו קודש לזכרה, ובמלאת שנה לנפלה הוציא הקיבוץ חוברת מיוחדת המכילה ברובה ממכתביה.

טור' כרמי ויינברגר יעקב בן רוזה וארמין, נולד ביום י"ב בסיוון תרפ"ב (8.6.1922) בבודפשט, בירת הונגריה, ובשנת 1942, בערך, עלה לארץ, לאחר שסיים לימודיו בגימנסיה, מתוך כוונה להוסיף ולהשתלם במדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים. עם בואו לארץ בחר בדרך ההגשמה החלוצית. הוא הגיע לקיבוץ רוחמה לשם הכשרה, הצטרף לגרעין ההתיישבותי שעלה אחר-כך ליחיעם, שירת שנה וחצי כנוטר במשטרת החופים וגם ביחיעם התמסר לענייני ביטחון, כאחראי לתחנת הנוטרים שם (בדרגת קורפורל) ובמשך זמן-מה היה המא"ז (מפקד אזור) של יחיעם. בחברה התבלט כחבר רציני, מחמיר ומדי פעם בפעם נתן ביטוי לדעותיו בעלון הקיבוץ. ניסיונותיו הקשים, שקדמו לבחירתו בדרך הקיבוץ, הביאוהו לידי כך, שראה בקיבוץ לא צורת חיים כי אם מגמת חיים. ביום ההתקפה הגדולה על יחיעם - ט' בשבט תש"ח (20.1.1948) - נהרג מפגז מרגמה שנפל לתוך עמדה שעליה פיקד. הובא למנוחת-עולמים בקבר אחים בבית-הקברות הצבאי בנהריה. דפים לזכרו הוקדשו בספר "לזכרם" של חללי יחיעם.

רב"ט כרמי ישראל בן דויד וסילביה. נולד ביום כ"א בתמוז תש"ו (20.7.1946) במצרים. את לימודיו היסודיים החל עוד בקהיר של מצרים ולאחר שהמשפחה עלתה עמו לארץ בשנת 1957 סיים אותם במושב רגבה. לאחר מכן התחיל את לימודיו התיכוניים במושב וסיימם בחיפה. באוגוסט 1965 גויס לצה"ל והוצב לחיל הים. ישראל התנדב לשירות בצוללות והוסמך כצוללן ביולי 1966. בשירות זה עבד כאיש מקצוע וגם כלוחם בקו הראשון. ישראל יצא לאנגליה ושירת בצוללת "דקר". אך כשהצוללת הייתה בדרכה חזרה הביתה, בנתיב הים שבין גיברלטר לחיפה, נותק עמה הקשר ושוב לא נתחדש. זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968). הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך פטירתו של ישראל, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא יום כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). כיון שישראל נמנה עם חברי הצוות הנעדרים, הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר'" הובאה תמונתו. ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה.

טור' לאופר פינחס פינחס, בנם של רחל ומנדל, נולד ביום כ' באדר א' תרפ"ט (2.3.1929) באוקראינה, בעיר פודהייצה שבמחוז טרנופול, גליציה המזרחית. למד בעירו בבית ספר יסודי. גליציה המזרחית, שבירתה לבוב, הועברה לשלטון אוקראינה אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך כעבור זמן קצר שבה לשליטת פולין. חיה בה קהילה יהודית גדולה ומשגשגת. בתחילת מלחמת העולם השנייה סופחה גליציה המזרחית לברית המועצות, ושוב שלטו באזור האוקראינים. מאוחר יותר הופרה הברית בין גרמניה לברית המועצות, ובמחצית 1941 נכנסו הגרמנים לאוקראינה וכבשו את גליציה. בגטו שהוקם בפודהייצה ביולי 1941 נכלאו כ-4,000 איש, ולצדו הוקם מחנה עבודה. ביום כיפור בשנת תש"ג גורשו 1,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ, ובאוקטובר נערכה אקציה שנייה. הגטו והמחנה בפודהייצה חוסלו ביוני 1943. מרבית האנשים שהצליחו להימלט ליערות הסביבה נתפסו על ידי אוקראינים והומתו. עד תום המלחמה הושמדו כמעט כל יהודי גליציה. בשנת 1943 נשלחה משפחתו של פינחס למקום "בלתי ידוע", ומאז לא ראה אותה עוד. הוא עצמו הצליח לברוח, הצטרף לפרטיזנים שסייעו לצבא האדום הרוסי ולחם ביערות אוקראינה. בתום המלחמה פינחס הצטרף לקיבוץ "השומר הצעיר" שנוסד בעיר גלייביץ בפולין, ואחר כך המשיך את הכשרתו החלוצית בגרמניה. ב-17 במרס 1946 העפיל עם חבריו לארץ ישראל באוניית המעפילים "תל חי". האונייה נרכשה בצרפת על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", והפליגה ממרסיי כשעל סיפונה 736 מעפילים - אנשי "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד) וחברי תנועות שונות. בהגיעה ללב ים נתגלתה "תל חי" על ידי מטוס סיור בריטי וזה הזניק לעברה משחתת. מספר מלחים עלו לספינה, השתלטו עליה ואילצו אותה להגיע לנמל חיפה. המעפילים, שהניפו דגל עברי וכן כרזה עם שם הספינה, הורדו בכוח לאוטובוסים והובלו למחנה המעצר בעתלית. עם שחרורו ממחנה עתלית הצטרף פינחס לקיבוץ אילון שבגליל העליון המערבי, סמוך לגבול לבנון. את עבודתו בקיבוץ עשה במרץ רב, יוזמה והתלהבות שאינה יודעת גבול. בסוף שנת 1947, בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, הצטרף פינחס לפלמ"ח. הוא צורף לחטיבת "הראל" - חטיבה מספר 10 ב"הגנה". מתחילת מלחמת העצמאות השתתף בפעולות רבות, ובלט בלחימתו האיתנה. בסוף מרס 1948 השתתף פינחס בליווי שיירות מהשפלה לירושלים הנצורה. השיירה אותה ליווה פינחס אמורה הייתה להתנהל באורח שונה מנוהל השיירות שקדמו לה, וזאת בשל הלקחים שנלמדו - הייתה אמורה לצאת בחשכה, כאשר כוח של לוחמי הפלמ"ח אבטח את שער הגיא קודם לבואה. אך השיירה התעכבה, ועם צאתה בשעת בוקר של יום כ' באדר ב' תש"ח (31.3.1948) נתגלתה על ידי ערבים, אשר הזעיקו תגבורת. במהלך הנסיעה חלק מרכבי השיירה שקעו בבוץ בקטע הכביש שבין יער חולדה לבין אזור משמר דוד של ימינו, ושם התנהל הקרב בין כוח מגיני השיירה לכוח הערבי, שכלל לוחמים מכוח עיראקי וכן ערבים מרמלה שהתבססו בכפר חולדה. פינחס נפצע תוך כדי ריצתו אל המשוריין כדי להביא מקלע. הערבים הצליחו להצית את הרכב ופינחס נלכד בתוכו. עם המקלע בידו, לאחר שרוקן על האויב את כל כדוריו, עלה באש יחד עם המשוריין. בן תשע-עשרה בנפלו. פינחס היה אחד מעשרים לוחמים שנפלו בקרב זה. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחולדה.

טור' אורבך מאיר בן זיסל וישעיהו, נולד ביום י"ב בתשרי תרפ"ה (10.10.1924) בעיר סאארבריקן, חבל הסאאר, גרמניה. למד בבית-ספר עממי ובשנת 1938 עלה לארץ עם "עליית-הנוער" בהיותו בן 14 שנים. מאיר למד בבן-שמן והמשיך ללמוד בבית-הספר החקלאי על שם כדורי. בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת בפלוגת-שדה של חיל- המהנדסים וצורף לבריגדה היהודית (חי"ל). מאיר לחם נגד הגרמנים בחזית איטליה, עבר בארצות אירופה וטיפל בפליטי המחנות. עם שחרורו מהצבא הצטרף למושב חיילים משוחררים "רגבה" ועבד בחקלאות עד יום התגייסותו. היה חבר רציני, מלא רגש ואהבת הזולת, ותוגה חרישית נסוכה עליו. עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס ושירת כחבלן מומחה. ביום י"א בתשרי תש"ט (14.10.1948) נפל בשעת פירוק מוקשים בשדה-המוקשים ליד רמת יוחנן. מאיר הספיק לפרק 14 מהם ובפרקו את ה15- התפוצץ המוקש בידו והוא נהרג. נקבר בשבי-ציון. ביום כ"א בסיוון תש"י (22.6.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.

טור' לביא אהוד בן ראובן ואסתר. נולד ביום י"א באדר א' ת"ש (20.2.1940) בחיפה. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי והתיכון בקיבוץ כפר-מסריק, שהוריו חברים בו. תמיד היה תובע את שמירת ערכי-החיים הקיבוציים מתוך עקביות עקשנית, ואף הגן על הקיבוץ ועל צורת-החיים שאהב וטיפח. כן ניסה להעמיק לחדור בהבנת נפש-האדם בה האמין. מימיו לא נטה לקבל דבר כמוחלט ומוסכם. היה ער ופעיל בחברה וידע לפתח סביבו חיים תרבותיים תוססים. השתתף בכל מסיבה וערב-הווי בפנטומימה, במוסיקה ובהומור. נטה לציור ואף השאיר בעזבונו רישומי-עפרון, ציורי-שמן וקריקטורות. להוט היה אחרי מוסיקה. כן הייתה עזה אהבתו לטבע ובטיולים השונים היה רואה מה שאחרים לא ידעו לראות. השתייך ל"השומר הצעיר". היה חקלאי לפי מקצועו. גויס לצה"ל בנובמבר 1958. מסור היה לתפקידו ולמפקדיו, איש-רעים, פעיל ומפעיל את חבריו למחלקה ולפלוגה, יוזם ורב-מעש בחיי היומיום של החייל, שופע דברי עידוד ועליצות, אף בשעת אימונים קשים, והיה משקיע את מיטב מרצו במעשים הקטנים כבתפקידים הגדולים אשר הוטלו עליו במסגרת היותו חניך בקורס מ"כ - ובשל כל אלה היה אהוב על חבריו ומכובד על מפקדיו. בום ד' בתמוז תשי"ט (10.7.1959) נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בקיבוצו. העלון הפנימי של הקיבוץ ("הד הנעשה"), שהופיע במלאת "שלושים" לנפלו, הוקדש כולו לזכרו. במלאת שנתיים לנפלו הוציאו משפחתו וקיבוצו צרור מכתבים וציורים משלו.

סמ"ר להב שאול בן יהודית ודוד. נולד ביום ז' באב תשמ"ג (16.7.1983) בקיבוץ שמרת. אח ליעל. בעת שנולד היה אביו בשירות מילואים בלבנון והגיע לבית-החולים רק למחרת לידתו. הוריו עלו ארצה מניו יורק. אמו יהודית עלתה במסגרת תנועת הנוער 'השומר הצעיר' בשנת 1972, ואביו עלה ארצה שנה אחר-כך. יהודית הצטרפה לקיבוץ שמרת במסגרת גרעין נח"ל ולאחר נישואיהם בנו דוד ויהודית את ביתם בקיבוץ שמרת, שם גדל שאול והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי 'לוחמי הגטאות' ומגיל צעיר היה פעיל בתנועת הנוער 'השומר הצעיר'. בשנת 1985 נולד אחיו לירון וארבע שנים לאחר-מכן הצטרפה למשפחה האחות נטע. אמו מספרת כי כשהיה שאול בן שש, שמעה יום אחד צעקות מחדר המגורים. היא הגיעה בריצה ומצאה אותו שוכב על השטיח ונטע, שהייתה בת פחות משנה, שוכבת עליו ומושכת בשערותיו. כששאלה אמו מדוע אינו מזיז אותה, ענה "אני פוחד להכאיב לה." כבר מגיל צעיר ולמרות חוסנו הרב, שאול לא השתמש בכוח ולא הרע לאחרים. שאול עשה את לימודיו בחטיבת-הביניים ובתיכון בית חינוך אופק' שבקיבוץ עברון, ובמסגרת המגמה הטכנולוגית למד פעמיים בשבוע בבית הספר 'סולם צור' בקבוץ גשר הזיו. בתקופת לימודיו עבד בענף הנוי בקיבוץ. שאול היה ספורטאי מוכשר וחבר בנבחרת בית-הספר בכדורעף ובנבחרת המקומית בבייסבול. בנובמבר 2001 התגייס שאול לשירות בנח"ל. מספר מפקד גדוד 'בזלת': "שאול התגייס כלוחם לפלוגת 'בני-משקים לפיקוד' של גדוד 'בזלת' בחטיבת הנח"ל. במהלך שירותו התגלה כלוחם שניחן ביכולת מנהיגות ויצא בהמלצת מפקדיו לקורס מפקדי כיתות בבית- הספר למקצועות חיל-הרגלים. בשובו לגדוד שובץ לפלוגת החוד ונמצא מתאים לשמש כמפקד בפלוגה... 'ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבוה מכל העם' (שמואל א', ט', 2)." שאול היה גבוה, חייכן, טוב לב ומלא שמחת חיים, אהוד מאוד על חבריו לפלוגה וחיוכו התמידי נסך על הסובבים אותו תחושת רוגע ובטחון. שאול נפל בפעילות מבצעית בהיותו מפקד מחסום שהוצב בכניסה לירושלים על-מנת להגן על אזרחים מפני מפגעים, ביום שלישי כ"ג בחשוון תשס"ד (18.11.2003). דקות ספורות לפני סיום המשמרת, עורר את חשדו אדם שהתקרב אל המחסום. שאול התקדם לעברו ובכך מנע מן המחבל לפגוע בלוחמים נוספים שעמדו במחסום. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ שמרת והוא בן עשרים. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

טור' לוינגר ליפמן (לאצי) בן גיזלה ואדוארד, נולד ביום ז' בכסלו תרפ"ג (27.11.1922) בעיר ניטרא, סלובקיה ועלה ארצה בשנת 1939. בחוץ-לארץ סיים בית- ספר תיכון. הוריו ואחותו נספו בתקופת מלחמת-העולם השנייה. בארץ הצטרף לקבוצת הנוער אשר הייתה בהכשרת "גורדוניה" בקבוצת שילר. שם עבד בנגרות ובגידול בקר ונודע בקרב חבריו כחובב אמנות ואף כצייר מחונן וכחבר נעים-הליכות וחביב על כל מיודעיו. אמן בכל הוויתו, אוהב את היפה והטוב. באחד ממכתביו כתב: "...למען היפה והטוב אנו חיים; רק את הצד הזה רצוני להרבות לי ולכל אלה שמסביבי..." יום-טוב התנדב לצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה ושירת בו בשנים 1941-1946, בארץ ובמצרים. גם בימי שירותו זה השתלם בציור. בשלהי המלחמה התמסר לעבודה בקרב הפליטים ולימד את הצעירים שבהם. אחרי שובו מהצבא הצטרף לקיבוץ כפר מסריק שבעמק זבולון, שם נשא אישה. התמסר לעבודת המשק, וראה בה מקור לחוויה עמוקה. יום-טוב היה בין מלווי השיירה לקיבוץ יחיעם הנצור. עם צאתו אמר לחברו הטוב: "אם לא אשוב, אדע בשביל מה נפלתי". ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) בשעות הצהריים יצאה מנהריה שיירה ובה 7 כלי רכב ו - 90 אנשים כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשכה הצליח חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם נפלו בקרב. ויום- טוב ביניהם. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה. הקיבוץ הקדיש חוברת-זיכרון לשני חברים ששכל: "לזכר חברינו לאצי ואריה" (אייר תש"ט) והחליט שבית-התרבות בכפר מסריק ישא את שמם (של לאצי ואריה). השאיר בעיזבונו ציורים רבים בעלי ערך אמנותי.

סרן לוינס רם בן מיכל וישעיהו. נולד ביום כ"ו בשבט תשל"ה (7.2.1975) בקיבוץ אייל, כילד שלישי להוריו, אח לשירי ותמיר הבוגרים ממנו ולשגיא, הצעיר באחים, שנולד אחריו. מיום היוולדו היה רם תינוק חייכן ומאיר פנים, ראשו עטור שיער בלונדיני זוהר, שמח בחלקו, מתחבר בנקל לכל אחד ואהוב על כולם. רם היה 'ילדם' של כל צעירי הקיבוץ. לקראת מעברו של רם מן הגן לכיתה א', נשקלה האפשרות לדחות את הדבר, היות שהיה צעיר מבני הקבוצה שעימם גדל מינקות. ילדי הקבוצה, בני השש, ערכו 'שביתת מחאה' וסירבו לעבור לכיתה א' בלי רם. כך עבר רם לבית-הספר עם בני קבוצתו, לשמחתו ולשמחת כולם. רם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'יחדיו' ברמת כובש. בשנת 1982 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה להתגורר במושב אניעם שברמת הגולן. רם עבר ללמוד בבית-הספר היסודי 'דליות' במושב רמות. רם בלט בשלוות הנפש שלו ובשלמותו הפנימית, הן כתלמיד בבית-הספר והן בחיי החברה בקרב בני גילו. הוא היה שם דבר בעמידה על עקרונותיו, ולא חשש מעולם לעשות או לומר את אשר חשב לנכון. כך, למשל, בכתה ד', כשהמורה למלאכה חייבה אותו לארוג כמו שאר הילדים, סירב רם מחוסר עניין, ולאחר שלושה שיעורים שבהם עמד על דעתו, הוצא מן הכתה. בתום השיעור, לאחר שכולם עזבו, רם לא היסס: הוא כיבה את האור ונעל את המורה בכתה... כאשר היה רם בן תשע נפרדו הוריו. הוא קיבל זאת באופן קשה אולם עשה מאמצים להסתיר את כאבו, כך שלא ייראה כלפי חוץ ושאף אחד מן הצדדים לא ייפגע. תמיד ידע לשמור על איזון ולהעניק לכל צד את המירב שהיה בכוחו לתת. בשנת 1988, לאחר סיום כתה ח', עבר רם עם אמו ואחיו הצעיר, שגיא, לשבי ציון. שוב חווה רם מעבר לא קל. היה עליו להתנתק מחבריו הרבים ברמת הגולן ומביתו באניעם שכה אהב. אך גם הפעם הפנים את כאבו וקשייו, ועשה כמיטב יכולתו להשתלב במערכת החדשה, וכרגיל - עלה הדבר בידו. רם למד בתיכון האזורי 'כברי', שאליו הצטרף בכיתה ט' ועבר תקופת הסתגלות קשה למדי. הוא לא אהב במיוחד את בית-הספר, ואופיו הנחוש העמידו בעימותים לא מעטים עם המערכת. כאשר הצטרף אחיו הצעיר למסגרת בית-הספר שימש לו רם כשומר וכמגן, ואף דרש ליצגו ולהיות נוכח בדיונים שנערכו בחדר המורים. בכיתה י' התפתח הקשר בין רם לשהר, שהיתה לחברתו מאז, ובשמונה השנים הבאות. השניים פיתחו מערכת יחסים מיוחדת במינה. נוכחותם השרתה תמיד אווירה טובה, תמיד בשקט, באבירות, ובעדינות אין-קץ. מערכת יחסים זו היתה לו לרם מקור האושר הגדול ביותר. תמיד היה גאה ומאושר, וכל פעם שעלה שמה של שהר - נצצו עיניו. גם הבית קיבל קשר זה באהבה רבה. רם עבר את תקופת התיכון ללא השקעה מיוחדת בלימודים, ורק לקראת סיום בית-הספר ובחינות הבגרות עשה מאמץ ועמד בבחינות. בתקופה זו אף היה פעיל בקרב בני הנוער במושב. עם הגיעו לשבי ציון נפגש רם עם עולם הים והצלילה. רם צפה בקוצר רוח לגיל שבו יוכל לעבור את קורס הצלילה ולהשתלב במועדון הצלילה במושב. הוא השלים את הקורס עד דרגה של שלושה כוכבים, ומאז - לא החמיץ הזדמנות לרדת לעומק הים, לצלול, לדוג ולהביא את שללו הביתה בגאווה. הצלילה העניקה לו רגעים רבים של אושר וסיפוק. רם לא היה איש דברים ונאומים. באישיותו ובעצם נוכחותו הביא את הסובבים אותו להשתדל לנהוג על-פי דרכו. השלמות הפנימית שניחן בה רם הקרינה שלווה וחום על סביבתו. הוא פיתח יחסים קרובים ומיוחדים עם כל הסובבים אותו, בני משפחה וחברים רבים. לקראת הגיוס לצה"ל, מאחר שנכזבה תקוותו לקבל זימון לקורס טיס, היה זה אך טבעי שימצא את מקומו ביחידה מובחרת, ואם ניתן בים - מה טוב. רם שמח מאוד לקבל את ההודעה כי עבר את המיון וזומן לשייטת. בשלהי חודש מרס 1993 התגייס לצה"ל ושירת בשייטת כלוחם וכמפקד צוות. שירות לא קל אולם רב אתגרים ועניין. מפקדו תיאר אותו כראשון בין טובים, בולט במנהיגותו, בשקט הנפשי שלו ובהיותו חסר פשרות ומוביל את הלוחמים שבפיקודו לרמת ביצוע מעולה. בזכות כישוריו הגבוהים יצא לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה. הוא זכה בהערכה רבה מצד מפקדיו ופקודיו. בסיומה של סדנה שנטל בה חלק כתב רם: "הסדנה הזו גרמה לי לחשוב על צורות ההתנהגות שלי, ועל ההכנה העצמית שלי לקראת עתלית. למעשה, הגעתי למסקנה שעלי להתמקד בעיקר, כלומר בערכי הלוחם, ובמטרה העיקרית שהיא - להיות לוחם בשייטת. לא להילחץ מכל הסיפורים שמסביב למכין א', אלא להתכונן אליהם, ולנסות לעבור אותם בצורה הטובה ביותר - ולא רק לעבור." בני מחזורו בשייטת כתבו: "...רק רצינו שתדע מה אתה בשבילנו, רם, הלוחם, אחד היחידים שכל המסלול וגם בפלגה אחר-כך, היה ונשאר עם הנורמות הכי גבוהות שיש. תמיד היית מחמיר עם עצמך ואיתנו החבר'ה. אף פעם לא ויתרת, גם כששברת רגל במסע 80 וסיימת אותו והדהמת אותנו בכוח הרצון הענק שלך. רם האדם, זה שלא חוסך שקל בקבע ותמיד מעדיף מסעדה טובה או בילוי איכותי על דאגה לחשבון הבנק שלו. שתמיד מזמין את החבר'ה בלארג'יות מדהימה לכל דבר שרק אפשר. רם, שאוהב את הים והים אוהב אותו, עם הסיפורים על הצלילות והדגים וארוחות השחיתות. רם - אחד היחידים שיכול להניח את הראש על הכתף של עצמו ולהירדם..." בחודש מרס 1996 הצטרף אל שורות צבא הקבע. בתקופה זו עבר להתגורר עם שהר חברתו בדירה ברמת גן, בה החלו לבנות את חייהם המשותפים. בליל ג' באלול תשנ"ז (5.9.1997), יצא רם עם כוח של לוחמי השייטת לפעילות מבצעית בלבנון, שם נתקל הכוח במארב מחבלים. מספר מטענים התפוצצו בסמוך לכוח ולאחר-מכן התפתח במקום קרב עם כוחות המחבלים. הקרב וניסיונות החילוץ נמשכו שעות ארוכות. עם שחר התגלתה התמונה הקשה. עם רם נהרגו עוד אחד-עשר לוחמים: סגן-אלוף יוסי קורקין, רב-סרן דר' צחי בנטוב, סרן דר' מאהר דגש, סרן צבי גרוסמן, רב-סמל רז טבי, רב- סמל אריה אברמסון, רב-סמל יוחנן הילברג, סמל-ראשון גיא גולן, סמל-ראשון גל רודובסקי, וסמל-ראשון יניב שמיאל. רב-סמל איתמר איליה, מלוחמי הכוח, הוכרז נעדר באותו לילה וביוני 1998 הובא למנוחות בישראל. בן עשרים-ושתיים היה רם בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בשבי ציון. הותיר בת זוג, הורים, אחות, שירי ושני אחים, תמיר ושגיא.

מישר לימבר נעמי (סוניה) בת ליזלויוליוספרויליך, נולדה ביום כ"ח באייר תרפ"ו (12.5.1926) בעיר טוטליגן, גרמניה, בקרבת הגבול השוויצרי. בעיר הולדתה למדה בבית-הספר היסודי. בשנת 1938, בהיותה בת 12, עלתה עם משפחתה לארץ-ישראל. הם התיישבו במושב השיתופי שבי ציון, שזה עתה הוקם במסגרת "חומה ומגדל". נעמי נשלחה ללמוד בבית-הספר החקלאי ברמת רחל בניהולה של רחל ינאית בן-צבי. כאשר שבה למושב הצטרפה, כשאר בני הנוער, לכוחות העזר של ה"הגנה". במסגרת של כיתת נשים צעירות עברה אימוני נשק והגנה עצמית וכן איתות וקשר. צעירי המושב, ונעמי בכללם, עזרו לאנשי ה"הגנה" בהורדת מעפילים בלתי לגליים בחוף הים באזורם. באחת הפעמים נפצעה נעמי ורגלה נשברה. בהיותה בת שבע-עשרה נישאה וילדה בת - רחל. בחודשים הראשונים של מלחמת-העצמאות היו שבי ציון והגליל המערבי מנותקים כליל משאר חלקי הארץ. ביום כ"ו באדר ב' תש"ח (6.4.1948), בשעה ששמרה בעמדה במושב, התפתחו חילופי יריות בין תושבים מהכפר הערבי סמריה שעל כביש עכו-נהריה לבין תושבים משבי ציון. נעמי נפגעה מכדור ונהרגה. הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות של שבי ציון. הניחה בעל ובת, הורים, שני אחים ואחות. בשנת תשי"ח, קיבל בעלה את "אות ההגנה" על שמה.

טור' אורן (הורנשטיין) רפאל (בובי) בן בלנש ומשה. נולד ביום ח' בכסלו תרפ"ט (21.11.1928) בחיפה, בה בילה את שנות ילדותו המוקדמות ובה החל את לימודיו בכיתות היסוד בבית-הספר העממי א'. בתקופת מלחמת-העולם השנייה נפטר אביו ואימו התגייסה לA.T.S.-. רפאל נשלח עם אחיו ואחותו ללמוד בכפר הנוער בן-שמן. לימים כתב שתקופת לימודים זו היתה התקופה המאושרת בחייו. בכפר הנוער הצטרף לתנועת "השומר-הצעיר", וקשריו עם חבריו לתנועה התמידו גם כאשר עבר לקיבוץ יגור ללמוד בבית-הספר המקצועי "טיץ". באותה תקופה הצליח לצרף חברים חדשים לתנועה. עם סיום לימודיו יצא רפאל להכשרה בקיבוץ אילון ולאחר-מכן להגשמה בקיבוץ. בשלב ראשון התמקמו רפאל וחבריו במחנה זמני בקרית חיים ולאחר- מכן יצאו להגשמת חלום חייהם - חלום ההתיישבות - והקימו קיבוץ עצמאי על אדמת הטרשים שבאזור מבצר ג'ידין; לקיבוצם קראו בשם יחיעם. בובי, כפי שכונה על-ידי בני משפחתו, עלם גבה קומה ויפה תואר, הקדיש את רוב זמנו, אונו ומרצו לעבודה המפרכת של הקמת הקיבוץ החדש; אך את שעות הפנאי המעטות שלו ניצל במרץ בלתי נדלה לקריאה ולכתיבה ולא בכדי: הימים היו ימי מלחמת-העצמאות, ההתקפות על יישובי הגליל חזרו ונשנו ואנשי היישובים נרתמו למאמץ הכולל בעבודה ובהגנה. רפאל נטל חלק במאמץ ובשעותיו הפנויות המעטות הוא כתב ביומניו ותיעד את התקופה. הכתיבה נעשתה מתוד בולמוס שלא ידע שובע, מתוד תחושה פנימית עזה, שתועדה ביומנו האישי, כי ימיו ספורים וכי שומה עליו להגיע למלוא ביטויו העצמי מהר ככל האפשר. את כשרונותיו הספרותיים מיצה בכתיבה על הקיבוץ, כפי שמעיד אחד מחבריו: "מאווייו הספרותיים, הרצון לתת ביטוי ספרותי לחיי הקיבוץ כקולקטיב", ומוסיף אותו חבר: "אם נעיין ביומנו של רפאל, נראה כבר מראשית כתיבתו, בהיותו נער בן 15, את הרצינות ואת הראייה החודרת לגבי כל בעיה ספרותית ופוליטית, השלובה בנאיביות מוחלטת בכל מה שנוגע לחיים עצמם". חברותו של רפאל בקיבוץ לוותה במלחמה פנימית קשה. יציאתו לקיבוץ גרמה למחלוקת בינו לבין בני משפחתו, שכן חזו לו גדולות ונצורות עקב הצלחתו הרבה בלימודים, שתסלול את דרכו בקריירה עתידה. ההכרעה לא היתה קלה עבורו וכשהחליט על בחירה בדרך הקיבוצית רצה להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמו, כי יוכל לחיות חיי עבודה פשוטה - חיי חקלאי, תוך מימוש כשרונותיו כיוצר וכסופר. כל זה היה מלווה בחשש הנורא, כפי שכתב בעצמו: "אני משקיף על העתיד בביטחון ובאמונה כי אגיע בו אל התגשמות מאוויי, גם אם הכל לוט בערפל, אלא אם כן ייקפד באמצע פתיל חיי, דבר שלא פעם מתירא אני מפניו". ביום ט"ז באדר ב' (27.3.1948) בשעות הצהרים יצאה מנהריה שיירה ובה 7 כלי רכב ו90- אנשים כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשכה הצליחו חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם נפלו בקרב. רפאל היה בין הנופלים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. השאיר אחריו אם, אח ואחות. כתביו נשארו בארגז עץ של "תנובה" ולאחר שנים יצאו לאור בחוברת זיכרון שהוציאה אחותו, שכתבה: "לאחר נפילתו נשאר הארגז מיותם. במשך שנים לא נתתי מנוחה לנפשי, רבץ עלי העול שאיני מוציאה לאור את מה שהבנתי כצוואה של בובי".

סמל לסרי בועז

רס"ן מדין מרדכי (מוטי) מרדכי (מוטי), בן שרה וקלמן, נולד ביום כ"ג בתמוז תש"ד (14.7.1944) בארגנטינה. כשהיה בן שש עלה עם משפחתו לארץ. המשפחה התיישבה בקיבוץ אילון, ושם עברו על מוטי שנות ילדותו ובגרותו. את לימודיו עשה ככל ילדי הקיבוץ - תחילה בבית-הספר היסודי של הקיבוץ, ואחרי-כן במוסד החינוכי -התיכון האזורי. סיפרו עליו חבריו לקבוצת "רימון": "מוטי היה מסוגר. כלפי חוץ נראה פשוט וחסר בעיות, ומה שהתרחש אצלו בפנים קשה היה לנחש. היו לו כישרונות במקצועות הריאליים, אך כשהיינו צריכים לכתוב חיבור בהומניסטיקה, מוטי היה עושה את זה בעשר דקות ועוד מקבל "טוב מאוד". הייתה בו איזו יסודיות, שאיפה לשלמות ויכולת לשלמות בלתי מובנות. הכל עשה בשקט, בשלווה ובהצלחה רבה. כאשר נתפס לנושא מסוים, נתפס לו ללא וותרנות, אך לעולם לא על חשבון אחרים. לכן לא הרגישו במידת ההחלטיות הטמונה בו. הייתה בו גם התלהבות פנימית בלתי מצויה. כלפי חוץ לא הפגין לא התלהבות ולא עליונות, אם כי בשטחים רבים היה הרבה מעל האחרים, אך מי שהכירו היטב ידע על החום הפנימי שבו. רק חיוכו הסגיר לעתים את הנפש הרגישה". מרדכי גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1963 והוצב לחיל התותחנים. לאחר סיום הטירונות עבר קורס מפקדי כיתות חי"ר, קורס קצינים, קורס קציני תותחנים, קורס קציני מודיעין, קורס צניחה קורס מפקדי סוללת שדה וקורס פקחי-אויר. בחוות דעת מפקדיו עליו נאמר: "קצין מעולה, בעל רצון רב לשרת את היחידה ואת צה"ל, מתנדב לכל תפקיד, מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו. בעל יזמה, מלא מרץ, בעל ביטחון עצמי ומתמצא היטב בחומר". סיפרו עליו חבריו ליחידה: "כלפי חוץ היית רואה רק אדישות, כאילו הוא מזלזל, אבל כשצריך היה לעשות משהו...? בתרגילים שהיה צריך ללכת ברגל, סחב לבדו את החגור והנשק, למרות שהיה קשר מוקצב לכל קצין קישור. זה מה שאיפיין את הגישה שלו לדברים - לעשות אותם בעצמו. הוא היה צנוע מאוד וטוב לב מאין כמוהו. לא היו לו יריבים. על מוטי למעשה אפשר לספר רק טובות. אהבו את הבחור, נעים היה לחיות אתו וכולנו היינו ידידיו. אם כי היה אינדיווידואליסט מובהק, השתדל להיות אחד מהחבר'ה. הוא חי אתם -מין דמות אבהית, שאפשר להניח ראש על כתפה. מה שהיה מפליא אצלו, זה המעבר מתפקיד לתפקיד. מתפקיד של קצין קישור עבר לתפקיד של קצין מודיעין ולאחר מכן התחלף במפקד סוללה. בשבילו היו המעברים האלו טבעיים והוא נכנס לכל תפקיד כבעל ניסיון ותיק. מי שהייתה לו בעייה, מצא תמיד את מוטי עם לב פתוח, מאמין לכל אחד, עד שלפעמים היה צריך לומר לו: "אל תהיה תמים כל כך, מפני שלפעמים, יש כאלה שמסבנים". והוא היה עונה: "כל עוד אני לא יודע, וכל עוד אני לא רואה, אני מאמין לכל אחד". וזו הייתה דרכו - ולא מתוך תמימות, אלא משום שהעניק קרדיט לאנשים". בראשית מאי 1966 סיים מוטי את שירות החובה ושב לקיבוץ, שם עבד במפעל למכונות חקלאיות כמסגר. מלבד עיסוקו כמסגר, עסק בשטחים ריאליים כמו מכניקה עדינה, אלקטרוניקה ועוד. היה לו כישרון טבעי בתחומים האלו. בשנת 1969 נשא לאישה את חברתו עמליה, ולזוג הצעיר נולד בן, שקראו שמו עוז. בשנת 1971 החל ללמוד במכינה לקראת לימודים סדירים בטכניון. את לימודיו אלה לא הספיק להשלים. על מוטי כאב וכבעל סיפרו מיודעיו. סיפרה ציפי: "את מוטי היכרתי לראשונה דרך עוז, בנו. הוא היה מאוהב בבן הקטן. עם כל צניעותו שלו, מבנו לא חסך שבחים. הוא תמיד נהג לומר: 'יש לי ילד כזה נהדר. ראית פעם ילד כזה?'". ענת: "עוצמת הרגשות שלו כלפי עוז הייתה כל כך חזקה, שהיה קשה לו לבטא זאת. אחת הסיבות שדחה את התחלת לימודיו, הייתה שקשה היה לו להיפרד מהילד". סיפרה עמליה אשתו: "מוטי היה תמיד אתי. אני ידעתי שתמיד הוא אתי - עם השקט הזה שלו ואמונת החיים הנפלאה שהייתה בו, והכוח שהיה אצור בשלווה". במלחמת יום-הכיפורים שירת כמפקד סוללה בחזית רמת הגולן. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) נפגע בהפגזה של האויב ונפל. סיפרו חבריו: "לאחר שנפל המטח הראשון ומוטי היה פצוע מריקושטים בראש, אמר לנו: 'סעו, אני אשאר פה ואדאג לכולם'. הוא הלך ברגל לתחנת הנפגעים. יכול היה להתפנות. הוא לא עשה זאת, כי ידע שנשארו בשטח עוד הרבה חבר'ה. הוא ניגש לכל פצוע שצעק ועודד אותו. אחר כך הגיע בעצמו לתחנה. לחובש ולרופא אמר: 'עזבו אותי. אני בסדר. טפלו באחרים'. אחר כך כבר לא היה במי לטפל". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ אילון. השאיר אחריו אישה ובן, אב, אם, אחות ואח.

סמל מירברג גדעון גדעון, בן פנינה ושלמה, נולד ביום כ"א באדר א' תשי"א (27.2.1951), בקיבוץ כברי שם עבר את כל שלבי הגידול במשק -למן הפעוטון ועד לגמר בית-הספר התיכון. סיפרו עליו בני קבוצת "חרוב" שאתם התחנך: "גדעון לא נהג להתבלט. הוא דיבר מעט מאוד והיה סגור בשיחה. מה שאפיין אותו, היה אי-רצונו להיאבק עם החיים. הוא רצה לקבל את החיים כמו שהם. הוא נהנה מכל רגע ולא ראה צורך להילחם בדברים. היו לו המון תחביבים -גרפיקה, צילום, שחייה ושח-מט - וכולם היו שלו. לא גלויים לאחרים. הוא צייר באטיקים, תרנגולים, כלבים - תמיד לעצמו. ללא הפגנתיות של "תראו כמה אני כישרוני", אלא מתוך הנאה עצמית של יצירה. אולי נכון לומר שהייתה לו הנאה מעצם ההנאה. כשהוא לקח על עצמו את האחריות לברכה - הוא נהנה מהמים, מהשמש. בבננות נהנה מהעבודה, ותמיד לעצמו ועם עצמו". לגדעון היו קשיי התבטאות בכיתה. כשכל התלמידים היו צועקים ומתפרצים, היה הוא יושב בצד ולא מתערב. פעמים רבות מצא דרך להתבטא בכתב. גם כתביו וגם ציוריו נגנזו כולם במגרתו הפרטית. רק לאחר מותו "נתגלו" ברבים. סיפר עליו מחנכו רפאל: "גדעון בלט באי-מעורבותו, בייחודו, בשמירה על עצמיותו. אפשר שהיה בזה משהו על גבול ההתבודדות בתוך הכלל הסואן סביבו. בכל אופן, ניכר היה בסירובו להיסחף באווירת ה"עדריות". בשנה האחרונה ללימודיו בבית-הספר, שמתי לב שהוא מעורב יותר, שהוא מרבה לרקוד, שכאילו הוא מרשה לעצמו ליהנות יותר באורח חופשי מן הצדדים הקלים, הבידוריים. הוא נעשה פתוח יותר, גלוי יותר. אך גילויים חדשים אלו, לא גרמו לו שיזנח את עיסוקיו הישנים להיפך - ציוריו, עבודות הגרפיקה שלו וכתביו - קיבלו מימדים חדשים, רב-גוניים יותר". גדעון גויס לצה"ל בראשית אוקטובר 1969 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס מקצועות שריון, בקורס מקצועות טנק ובקורס תותחני טנקים. בראשית אוקטובר 1972 סיים את שירות החובה, חזר למשק ונכנס לעבודה בענף הפלחה. במלחמת יום-הכיפורים שירת כתותחן טנק ברמת הגולן, והשתתף בקרבות הבלימה נגד הסורים. חבריו ליחידה סיפרו על לחימתה ועל אנשיה: "היחידה כולה הייתה מורכבת מאנשים חדשים שלא הכירו זה את זה - ובכל זאת גילו האנשים כוח לחימה למופת ותיאום מלא ביניהם, כאילו היו מורגלים בלחימה יחדיו. כאשר חילצו פצועים משדה הקרב, גילו הקרבה יוצאת מן הכלל, כאילו היו אלה חבריהם מזה שנים". כשנשאל נתי, מפקד היחידה, מהו הסוד שהפך את האנשים הזרים לכוח לוחם מעולה תוך יממה אחת בלבד, השיב: "הסוד, כמדומני, הוא בצו הקריאה הפנימי, שהביא אותם הנה כדי להילחם". בקרב שהתחולל ליד תל-קסין ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נפגע הטנק שלו וגדעון נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ כברי. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

טור' מירס ברונו בן דויד (גסטון) וחנה (אינס). נולד ביום ח' בטבת תרצ"ג (6.1.1933) בפירנצה אשר באיטליה. בגיל צעיר עבר למצרים עם משפחתו ובאלכסנדריה של מצרים סיים את לימודיו בקולג' אנגלי וגם למד בבית-ספר צרפתי יהודי. בשנת 1951 עלה לארץ והצטרף למשפחה שעלתה שנה אחת קודם לכן והתגוררה בקיבוץ עין-המפרץ. הוא אמנם בא אל עין-המפרץ מעולם אחר וזר, אך עד מהרה מצא נתיבות אל לב כל אדם ובבלתי-האמצעיות שבו רכש את לב כל החברים, המחיצות נפלו וקשרי-ידידות הדוקים נוצרו. הוא היה ידיד לכל, זקן וטף הוקירו אותו. הוא נשא בעול תפקידים שונים בקיבוץ ובמילוים. ידע להטות אוזן קשבת לזולת, להתחשב בחולשות אנושיות וגם לדרוש את אשר אפשר היה לדרוש. באוגוסט 1953 גויס לצה"ל ושירת במסגרת נח"ל. היה בין עובדי השלחין הוותיקים ביותר והמנוסים ביותר. בנח"ל עבר אימון מתקדם ולאחר-מכן קורס ממושך של מכונאים חקלאיים. בשנת 1964 נשלח על-ידי עין-המפרץ לרחובות להשלים את לימודיו בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. שם התמחה בגידולי-שדה שונים. כאשר סיים את הלימודים חזר להיות פקח בשטחי הכותנה של הקיבוץ ובקיבוץ עצמו היה מסור לכל תפקיד שנמסר לו. היה ידוע לכל כאדם בעל לב טוב, חבר עליז ונאמן, בן מסור להוריו ובעל אהוב למשפחתו. לאחר שירותו הסדיר היה יוצא לשירות-מילואים כאשר נקרא אליו וכך המשיך עד יום נפלו. ערב מלחמת ששת הימים נקרא לדגל והשתייך לסיירת של יחידת-השריון ובקרב שנערך בעמק-דותן אשר בגדה המערבית ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), הוא היום השלישי לקרבות, נתקל הג'יפ שהוא נהג בו במארב של צלפים ירדנים וכך מצא את מותו; מתחילה שימש כקשר בג'יפ אבל אחרי שהנהג נפגע בלחימה קודמת עבר לתפקידו של הנהג ובשעת פעולה זו נפל. הניח אישה ושלוש בנות, ולקטנה שבהן לא מלאו עוד שנתיים בנפול אביה. הובא למנוחת-עולמים בקיבוץ עין-המפרץ. במלאת שנתיים לנפלו פתח הקיבוץ חדר-עיון ומוסיקה המוקדש לזכרו. בחדר זה אפשר להתעמק בספרי-מדע וליהנות מצלילי-מוסיקה - דברים שהיו כה קרובים לברונו. את "ידיעות השבוע", עלון עין-המפרץ הוציא הקיבוץ לזכרו ב"שלושים" לנפלו. בחוברת שהוציאו חבריו-לנשק לזכר גיבורי עוצבת "ברק" הונצח שמו. בחוברת 53" מהם", שבהוצאת הקיבוץ הארצי לזכר חבריו, נופלי המערכה, הונצח שמו וזכרו. כמה עמודים הוקדשו לו בספר "נזכור", שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי.

רס"ן מסד תמיר בן בכור ליהודית וגיורא. נולד ביום כ"א באב תשכ"א (3.8.1961), אח לעמית ולגלי. תמיר נולד וגדל בקיבוץ כפר מסריק, דור שלישי למייסדי הקיבוץ. הוא התחנך בחברת הילדים בקיבוץ ובמוסד החינוכי האזורי 'נעמן'. חבריו מהקיבוץ זוכרים אותו כילד טוב ויפה-תואר, שהקרין רוגע ושלווה, וכצעיר ברוך כשרונות, שלא הרבה אומר ודברים. תמיר היה תלמיד מצטיין ורציני, עסק בספורט ושיחק בקבוצת הכדורעף של מטה אשר והדריך במסירות בתנועת 'השומר הצעיר'. כבר בנעוריו בלט תמיר באמונתו החזקה בערכים שהתחנך עליהם וברצונו העז לתרום למדינה ולחברה שבה גדל וחי. באוקטובר 1979 התגייס תמיר לצה"ל, לסיירת 'גולני', עבר את מסלול האימון היחידתי, סיים קורס קצינים וחזר לסיירת לפקד על צוות צעיר, שאיתו יצא למלחמת שלום הגליל ולקרב על הבופור, שם נהרגו שישה מחבריו לסיירת. למחרת הכיבוש פגש תמיר בפסגת הבופור את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ואת שר הביטחון דאז, אריאל שרון, שהגיעו לביקור. התמונות שצולמו במפגש זה והתפרסמו בתקשורת, הפכו לאחד מסמליה של מלחמת לבנון. תמיר, בצניעותו, הותיר רושם רב על מפקדיו וחבריו לשירות. גיל, בן מחזורו ליחידה מתאר אותו כבחור מרשים ויסודי: "לתמיר היה ראש גדול על הכתפיים, היה אחד שאפשר לסמוך עליו. אני לא זוכר שנכנס לעימותים. היה לו מזג נוח, שקט, ענייני ומתון. הוא בא לצבא לעשות את המוטל עליו ולכן הייתה לגביו תמימות-דעים שהוא צריך לצאת לקורס קצינים." החיילים שפיקד עליהם סיפרו כי התרשמו מטוב ליבו, מחיוכו, מאופיו הנעים ומהסמכותיות שהקרין. הוא תואר כאדם משכמו ומעלה וכמפקד מעולה ואמין, ישר, איכפתניק, שתמיד צעד בראש ודאג לשלום חייליו, תמך בהם, עודד אותם והשתדל לדאוג לכל מחסורם. בהמשך שירותו מילא תמיר תפקיד של סגן מפקד סיירת 'גולני', בפיקודו של משה קפלינסקי (כיום אלוף פיקוד מרכז). בתפקידו זה היה גם אחראי על מתקן האימונים של הסיירת. בשנת 1984 השתחרר תמיר מצה"ל, חזר לקיבוצו והצטרף לצוות עובדי המטע. בשנת 1986 נשא לאישה את חברתו אורלי בן-דיין, שהכיר במהלך שירותו הצבאי. לאחר-מכן יצא ללימודי הנדסת חשמל בטכניון ובסיומם הצטרף לצוות עובדי 'סילמה' (חברת בת של 'סילורה') בכפר מסריק. עד שנת 1995 חיו תמיר ואורלי בכפר מסריק, שם נולדו בניהם רועי וגיא. תמיר היה פעיל ומעורב בחיי הקיבוץ, ומילא תפקידים חברתיים שונים. בשנת 1995 בחרו תמיר ורעייתו אורלי לעבור למושב בן שמן, שם בנו את ביתם. תמיר המשיך לעבוד במקצועו כמהנדס חשמל, תחילה בחברת 'מוטורולה' ולאחרונה עבד כמהנדס הפיתוח של חברת 'אינטרקיור', שפיתחה מכשיר רפואי להורדת לחץ דם. בנובמבר 1998 נולד הבן השלישי של תמיר ואורלי - דן. גם בבן שמן היה תמיר מעורב בחיי הקהילה: השתתף בפעילויות חינוכיות וחברתיות, ונמנה עם יוזמי הקמת מגרש ספורט לילדי המושב. בכל השנים שחלפו מאז השתחרר מהצבא הסדיר (בשנת 1984), שירת תמיר במילואים בפלוגת סיור של חטיבת חי"ר מילואים, אותה החטיבה שבה שירת במילואים גם אביו גיורא. החל בשנת 1997 הוא שירת בתפקיד מפקד הסיירת והועלה לדרגת רס"ן. בשנת 2001 סיים את תפקידו כמפקד הפלס"ר, והמשיך ללוות את הסיירת במסגרת תפקידו במפקדת החטיבה. בתפקיד זה גם יצא לשירות מילואים באוקטובר 2002, שבו נתבקש לארגן חיילים מיחידות שונות לשמירה ביישובי הגדה ובקו התפר. במסגרת תפקיד זה הגיע תמיר ביום ראשון, כ"א בחשוון תשס"ג (27.10.2002), לתחנת הדלק באריאל - מקום מפגש של חיילים רבים לקראת יציאתם לתפקיד - משם היה אמור לחלק את חייליו למשימות שמירה ביישובי הגדה. לפתע הגיע למקום מחבל מתאבד. תמיר וחיילים נוספים נאבקו איתו ואז התפוצץ המטען שנשא על גופו. בקרב זה נהרגו רס"ן תמיר מסד, רס"ל עמיהוד חסיד וסגן מתן זגרון, זכרם לברכה. בן ארבעים-ואחת היה תמיר בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקיבוץ כפר מסריק, שבו נולד וגדל. הניח אחריו אישה - אורלי, שלושה ילדים - רועי, גיא ודן, הורים - יהודית וגיורא, אח - עמית ואחות - גלי מסד-בלומברג.

סמל מעודה איתי בן טובה וסעדיה. נולד ביום כ"ט בסיוון תשכ"ט (15.6.1969) במושב אחיהוד, בן שלישי למשפחה בת שישה ילדים. למד בבית-הספר היסודי באחיהוד ובבית הספר התיכון בישיבה בכפר הרא"ה. איתי שהיה ילד מחונן, עבר בבית-ספרו בחינות מטעם משרד החינוך והתגלה כחניך מצטיין, ולכן קיבל מילגת לימודים בכפר הרא"ה. טרם גיוסו לצה"ל עשה איתי כל מאמץ לעזור להוריו במשקם עתיר העבודה, המבוסס על רפת חלב וגידולי ירקות עונתיים. בשלהי חודש יולי 1987 גויס איתי לשירות חובה בצה"ל והוצב בחטיבת גולני. הוא סיים טירונות ארוכה וקשה, יצא לטירונות יחידה והמשיך מסלולו הקרבי בקורס מ"כים-חי"ר. בסיום הקורס קיבל דרגת רב"ט ונשלח לגדוד, לסגל הפיקוד. במשך כל זמן שירותו חשב איתי על הוריו ועל עומס העבודה במשקם. הוא ידע שהם אינם יכולים להחזיק את משקם בכוחות עצמם ושאין באפשרותם לשכור עזרה בתשלום. בכל חופשותיו מהצבא עשה ככל שניתן לעזור במשק המשפחה. בתחילת חודש פברואר 1987 יצא איתי לקורס קציני חי"ר. חבריו לקורס ציינו את התנהגותו החברית, רגישותו הרבה ושאיפתו לשלמות. ביום י"ב בסיוון תשמ"ט (15.6.1989) נפל איתי בעת שירותו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו הורים, שני אחים - יאיר ורוני, ושלוש אחיות - כוכבה (זיוה), כלנית והדר. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מתחילת מסלולו בחי"ר התבלט איתי כאחד הלוחמים הטובים בצוות. היה מש"ק טוב ולכן נשלח לקורס קצינים. יושר, חברות ורצון לשלמות בביצוע היו הציר המרכזי באישיותו". בני משפחתו הנציחו זכרו בספרייה תורנית שתרמו לבית-הכנסת באחיהוד.

טור' מרוז רחל (רחלי) בת ראובן ושולמית. נולדה ביום כ"ז בסיון תשט"ו (17.6.1955) בקיבוץ לוחמי-הגיטאות שבאזור געתון, בת להורים משרידי-השואה. היא גדלה כשאר ילדי הקיבוץ, ועם-זאת זכתה לתשומת-לב מיוחדת מצד הוריה, שהייתה להם "מתנת-האושר שקיבלנו לאחר שנים של ציפייה". גם הורי האם, שהגיעו מרוסיה בהיותה בת שנה וחצי, העריפו עליה אהבה רבה ופינוקים. רחלי למדה שמונה שנים בבית-הספר היסודי 'יאנוש קורצ'אק' שבקיבוץ לוחמי הגיטאות. לאחר-מכן עברה לבית-הספר התיכון 'סולם-צור' שבגשר-הזיו ובחרה במגמה הספרותית. את עבודת-הגמר עם סיום כיתה י"ב כתבה על הנושא: 'יומני ילדים בשואה'. כאשר רחלי הייתה בכיתה ה', נערכו לילדים מבחני-מוסיקה ונתגלה, כי רחלי נתברכה בשמיעה מצוינת. היא התחילה לקבל שיעורים בנגינה בכינור. שנה תמימה ניסתה להתמודד עם כלי זה, אך לא יכלה לו והעדיפה ללמוד לפרוט בפסנתר. שנתיים התמידה בלימודי הפסנתר, ואולם גם מהם לא הפיקה את הסיפוק המבוקש. ואז נחשפה לפניה אהבתה הלוהטת לריקוד, אמנות שהלמה יפה את רוחה הרגישה והסוערת. היא ממש גילתה את עצמה בריקוד והשקיעה בו את חושיה, את מרצה, את אישיותה כולה. בהיותה בכיתה ט' התחילה להשתתף בכנסים של חטיבת בני הקיבוץ המאוחד. וכעבור זמן קצר הצטרפה ללהקת הגליל המערבי והשתתפה במופעי ריקודי-העם שלה, במקומות שונים בארץ. במסגרת התכנית 'ניחוחי חציר' נועד לרחלי תפקיד מרכזי. כשהיתה בכיתה י', התחילה ללמוד במכון לריקוד, שנפתח בבית רוטשילד בחיפה. בכיתה י"ב עברה לסטודיו של יהודית ארנון בגעתון. הייתה זאת שנה שבה הגיעה להישגים ממשיים, שבלטו בכל הופעה שלה. רחלי נתברכה באישיות מיוחדת במינה. היה בה מעין קסם ששבה את עין כולם. החיים פיכו בקרבה כמעיין מתגבר. "היא זכורה לי כרחלי של הצחוק והחיוך, רחלי של חוסר-מנוחה, של תנועה, רחלי של החיים בזרימתם", כותבת אחת המורות שלה. "רחלי נשמה חיים, אהבה חיים, הייתה חיים, היתה חיוך," מעיד מורה אחר. בכל-עת ובכל-מקום ביקשה להיות בתוך-תוכם של הדרים העיקריים. הבילוי היה מרכיב רב-ערך בחיים החברתיים שלה, ובלבד שייעשה במחיצתם של אנשים מקוריים ויוצרים. באשר לעתיד, ראתה את עצמה רחלי תמיד במשק שלה, ובו היו קשורות התכניות שלה. היה נראה לה, שהיא חיה בהרמוניה עם הקיבוץ ושתוכל להגשים את כל חלומותיה האישיים בתוך המשק ובעזרתו. "אני מאמינה," כתבה למורת הריקוד שלה, "שאם ארצה להמשיך אחרי הצבא בריקוד, יאשר לי המשק דבר זה ולא אצטרך 'לחכות בתור', כי איך אגיד לגוף 'חכה עד שיגיע תורך ללמוד?' הוא פשוט יתנוון". אך לא היה 'אחרי הצבא'. רחלי גויסה לצה"ל ב1- בדצמבר 1974, עשתה את הטירונות והוצבה, לאושרה הרב, ללהקת המחול של פיקוד ההדרכה. רק כשלושה חודשים שירתה בצבא ונהנתה מכל יום של שירות. ביום כ"ד בשבט תשל"ה (5.2.1975) נפלה בעת שירותה. הובאה למנוחת-עולמים בקיבוץ לוחמי-הגיטאות. השאירה אחריה הורים ואח. קיבוץ לוחמי-הגיטאות הוציא חוברת זיכרון ובה באו לידי ביטוי האהבה וההערצה, היגון והכאב, שעטפו את חייה ואת מותה ללא-עת של רחלי.

רב"ט מרכס יהושע בן יהודית ואריה (ליאופולד), שהיו בעלי תעשייה בדרום גרמניה. נולד ביום ח' בסיוון תרפ"א (14.6.1921) בעיר שטוטגרט, גרמניה. יהושע סיים בית-ספר תיכון יהודי בפרנקפורט ע"נ מיין עוד בתקופת הדיכוי הנאצי, וגאוותו הלאומית נתנה לו כוח להישאר איתן ברוחו. באביב 1939 עלה לארץ והמשפחה התיישבה במושב שבי ציון. יהושע למד שנתיים במקווה ישראל והתגייס עם כל המחזור לצבא הבריטי. הוא שירת בפלוגה יהודית של תותחנים בארץ, בקפריסין, במצרים, ואחר-כך עבר עם הבריגדה היהודית דרך קרבות איטליה עד לארצות השפלה. הוא הגיע לדרגת רס"ג וזמן-מה פעל בשירות חקירת פושעי-המלחמה (בתפקיד זה היתה לו התנגשות קשה עם קצין יהודי-בריטי שרצה להטותו לדרך הסלחנות הבריטית כלפי אויבי האנושות). היה מראשוני החיילים מארץ-ישראל שנפגשו עם שארית הפליטה ועמד על טיבה לכל סוגיה ועל כל האורות המעטים והצללים הרבים אשר בה. מתוך אהבת ישראל עמוקה לא אמר נואש. "הנאצים הראו לנו כיצד הופכים בני אדם לחיות רעות - מדוע לא ננסה אנחנו להופכם שוב לבני אדם?" - כתב במאמרו "אם אשכחך, גולה..." ב"הד הסוללה" (בלגיה, אפריל 1946). אחרי שחרורו החל ללמוד באוניברסיטת ירושלים חקלאות ומדעי הטבע. בדצמבר 1947, עם פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו"ם לחלק את הארץ לשתי מדינות, התייצב עם חבריו הסטודנטים לשירות העם ונשלח עימהם לגוש עציון. הוא רצה לשרת כטוראי פשוט אך נתבקש לפקד על כיתה. גילה הרבה אומץ, שיקול-דעת וסגולות נעלות של אדם וחייל. באחרונה שירת כמפקד משלט בית זכריה, החזיק מעמד עם כיתתו בתנאי-קרב קשים, הדף את ההתקפה הגדולה, מעטים נגד רבים, ובקרב זה נפל, ביום ג' בשבט תש"ח (14.1.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בשבי ציון. בעזבונו נמצאו מכתבים רבים מתקופת שירותו בחי"ל ובהם משתקפת אשיותו ההוגה והמעמיקה, דרכי מחשבתו והשקפות-עולמו הנעלות.

רס"ר מרקו צבי בן גיזלה (טובה) ודב. נולד ביום ט"ז באב תשט"ז (24.7.1956), במושב לימן שבגליל המערבי. בן שלישי למשפחה בת ארבעה ילדים, משפחת חקלאים עובדי אדמה. צביקה למד בבית-הספר היסודי "בצת", שבמושב בצת ובבית-הספר התיכון "יד נתן" בעכו, במסגרת הפנימייה של חיל החימוש. היה ילד חביב, מפונק ומטופח על ידי שלוש אחיות, נער שובב, מוקף חברים וידידים. בחודש פברואר 1974, גויס צביקה לשירות חובה בצה"ל. בתום מסלול הטירונות, הוצב לחיל החימוש. לצביקה היו כישורים טכניים גבוהים, ולכן נשלח להרחבת הכשרתו המקצועית בקורס מכונאי טנקים ובקורס מכונאי ברדלס. הוא קיבל דרגת רב"ט ונשלח לשרת בסדנת הגיס של חיל השריון בסיני ובהמשך, בסדנת הגיס בבקעה. בשנת 1977, שוחרר צביקה משירות חובה והצטרף לשירות בצבא הקבע. בחוות הדעת על חוגרים, כתבו מפקדיו: "מקצועי בתחומו ומסוגל לקדם פרויקטים. בעל יוזמה אישית ואחראי בתפקידו, מעוניין ללמוד ולהתקדם בהכשרתו ובמקצועו וללמד אחרים מהידע הרב, שרכש. רגיש ואחראי לרכוש צה"ל". צביקה התקדם בסולם הדרגות הפיקודי עד דרגת רס"ר. עם שחרורו מצה"ל, בשנת 1981, חזר לכפר הולדתו והקים בית ומשק חקלאי. לדברי אנשי המושב היה צביקה איש אדמה אמיתי, שהקים משק חקלאי למופת. בשנת 1984 נישא צביקה לחברתו שרה. המשפחה התרחבה כשנולדו הבנות טובה ואורטל. טובה נושאת את שם אמו של צביקה. בשנים 1991-1993 כיהן צביקה בתפקיד יו"ר הוועד של הנהלת המושב. את תפקידו מילא בנאמנות, באחריות ובמעורבות מרבית. ביום 14.11.1993, נקרא צביקה לשירות מילואים פעיל. במהלכו, ביום ה' בכסלו תשנ"ד (19.11.1993), נפל בעת שירותו. צביקה נספה בעת שהיה בחופשה מיחידתו. הוא ירד למטע האבוקדו לגזום את צמרות העצים, נגע בענף שצמרתו נגעה בחוט חשמל, והתחשמל למוות. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר לימן, ליד הוריו. הותיר אחריו רעיה - שרה, שתי בנות - טובה ואורטל, ושלוש אחיות - רבקה, לאה וזהבה. בן שלושים ושבע היה צביקה בנופלו. במושב לימן, בו נולד צביקה, גדל, התחנך וחי כל ימיו, הקימו בני משפחתו גן משחקים לילדים ובו פינת הנצחה לזכרו.

רב"ט משעלי חנניה בן שלמה וזוהרה. נולד ביום י"ד בניסן תרפ"ז (16.4.1927) בעיר מרקש שבמרוקו. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי והשתייך לתנועת-נוער ציונית. התפרנס מעמל-כפיו בסנדלרות. עלה לארץ והיה חבר קיבוץ עברון. גויס לצה"ל באפריל 1950. ביום כ' באדר ב' תשי"א (28.3.1951), בשעת מילוי תפקידו, נפל והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בראש-פינה.

סגן נבו (רוזנברג) דרור דרור, בן שרה ופנחס, נולד ביום כ"ט בניסן תשי"א (5.5.1951) בקיבוץ אילון, ולמד במוסד החינוכי "מנור" בקיבוץ. דרור היה תלמיד מבריק ומצטיין, ובעל ידיעות רבות. הוא נחשב נער משכיל, חריף-תפיסה, רציני, מעמיק ובעל כושר ניתוח, שהרבה לקרוא ספרים בתחומי המדע, תורת הנפש והספרות היפה, ולהאזין למוסיקה קלאסית. הוא אהב גם לטייל ונסע הרבה ברחבי הארץ. דרור היה פעלתני מאוד ומעורה בחיי החברה במוסד שלמד ובקיבוץ, נמנה עם חברי תנועת "השומר הצעיר" ואף היה מדריך בה. בקרב חבריו נודע כבעל דעות עצמאיות וכלוחם עיקש על רעיונותיו. מטבעו היה מצניע לכת, סולד מדברי מליצה חסרי-תוכן, מוכן להיחלץ ולעשות כל פעולה שיש לעשותה. רגיש היה למעשי עוולה, הגון מאוד, ישר ובעל-מצפון. תמיד ביקש לתקן ולשפר את איכות החיים סביבו וידע לקשור קשרים טובים עם כל אדם. חייכני היה, עירני ובעל מבט חודר ותקיף. דרור היה נקי ומסודר מאוד, אדיב, ונעים הליכות. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו. באחד ממכתביו מימי שירותו בצבא כתב: "רק כאן חשתי את מלוא המשמעות של המושג 'הורים'. כנראה שבלי ניתוק ומחסור, קשה להעריך מה שניתן קודם ובשפע. רק כעת אני מבין את האהבה של הורי ואת חששותיהם. כל היחס השלילי והזלזול נעלמו לחלוטין. אני מחכה בקוצר רוח לכל אות מהם". דרור גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1969 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון", בקורס למפקדי טנקים, בקורס בסיסי לקציני חילות אג"ם ובקורס לקציני שריון. הוא היה חייל ומפקד טוב, ומילא את כל אשר הוטל עליו ביעילות ובמסירות, לשביעות רצון מפקדיו. תמיד דאג לפקודיו והיה מקובל עליהם מאוד. חברו מספר, שביום שהתגייסו אמר לו דרור: "הנה יגיע הזמן שנגיע לתפקידי פיקוד. דבר אחד אל תשכח - לא לאבד את צלם האדם, ולדעת שאתה עובד עם בני אדם". מפקדיו, כתבו עליו בחוות דעתם: "דרור הוא קצין מעולה, אחראי מאוד, בעל יכולת ובעל יזמה, נבון, ישר ובעל מחשבה מקורית ועצמאית". על חלקו בפעילות המבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". במלחמת יום-הכיפורים השתתף דרור בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973) נפל דרור בקרב דרומית מערבית למעברי המיתלה. פגז פגע בטנק שלו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ אילון. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, דברי זיכרונות, מכתבים ותצלומים; המועצה האזורית "סולם צור" הוציאה לאור חוברת לזכר בני המקום שנפלו במלחמה, ודרור בתוכם.

טור' נודלר צבי בן מאיר ולופשה. נולד ביום י' בשבט תרצ"ד (26.1.1934) בסן-פאולו שבברזיל. את לימודיו היסודיים סיים בסן-פאולו ולאחר-מכן סיים בית-ספר תיכון שם ולמד עוד שנתיים בבית-ספר גבוה ללימודים טכנולוגיים. היה חבר בתנועה הציונית החלוצית ("השומר הצעיר") והדריך קבוצות של נוער מתבגר. הצטרף לגרעין הכשרה ויחד עם חבריו לתנועה עלה ארצה בשנת 1956 והצטרף לקיבוץ יסעור. ביולי 1957 גויס לצה"ל ושירת ביחידת הנח"ל. עם שחרורו מן הצבא החל לעבד במסגריה של הקיבוץ ובשנת 1965 קיבל עליו את התפקיד של מורה לאגרו-מיכניקה במוסד החינוכי "נעמן". הוא מילא תפקידים רבים בקיבוץ, הן בתחום המשקי והן בתחום החברתי. בשעות-הפנאי היה מתמסר לתחביבו - הצילום. פשוט וישר היה צבי ובפשטות ניגש לכל משימותיו בחיים וכך ביצע את המוטל עליו. לאחר-מכן היה יוצא למילואים מזמן לזמן, וביום י"א בכסלו תשכ"ח (13.12.1967), כאשר הוטלה משימה מיבצעית על היחידה שעמה נמנה, נפל בהיתקלו במארב. הניח אשה ושני בנים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ביסעור. מפקד- יחידתו ציין אתו במכתב-תנחומיו לאשתו, כי הוא "היה חייל למופת ודבק במשימה שהוטלה עליו. היה אהוד על מפקדו וחבריו-לנשק שהיו פקודיו". חוברת הנושאת את שמו יצאה לאור לאחר נפלו.

טור' בלומנפלד ניר (יוסף דב) בן שבתאי ובתיה. נולד ביום כ"ד בטבת תשי"ג (14.1.1953) במושב השיתופי רגבה. הוא למד בבית-הספר ברגבה ובבית-הספר התיכון האזורי "יד-נתן" ליד עכו וסיים י"ב כיתות. הוא היה נער בריא, חזק ואיתן בגופו, בדעתו ובמעשיו. היה בעל מרץ בלתי-נדלה בתחומי פעילות רבים מספור. הוא היה ספורטאי מחונן ומצטיין וחבר פעיל בקבוצת הכדורעף של המשק, חבר בקבוצת שיט וחבר במועדון הקליעה של הגדנ"ע. הוא לא החמיץ אף אירוע ספורטיבי כגון תחרויות, מחנות וקייטנות. נוסף לכך היה אחד מן הפעילים העיקריים במסגרת תנועת הנוער של המושב. כמו יתר ילדי המושב עבד גם יוסי בענפי המשק השונים, בעיקר בעבודת השלחין. כבר אז התגלו בו התכונות שאפיינו אותו בדרך חייו הקצרה: התמדה, עקשנות ורצון ללמוד ולהצליח בכל דבר. הוא גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971. שאיפתו הייתה ללכת לקורס-טיס אך לבסוף בחר לשרת באחת הסיירות המובחרות של הצנחנים. לא קלה הייתה הדרך בה בחר, אך על-אף הקשיים הרבים והמאמץ שהיו כרוכים בשירות ביחידה זו ידע יוסי להתגבר על כל הקשיים, לעמוד בלחץ ולא לאבד לרגע מאישיותו. במסגרת השירות נשלח לקורס חובשים והיה לאחד מהחובשים הטובים ביותר ביחידתו. הוא הפך להיות שם-דבר. רופא היחידה העיד עליו: "יוסי בחייו היה סמל לחובש, דוגמא בהתעניינותו התובענית לדעת ולהבין... עד היום הוא מהווה, בין השאר, סטנדרד לחובש מעולה. לא פעם ניתן לשמוע בקרב חיילים המביעים דעתם על חובש - הוא אמנם טוב, אך לא ניתן להשוות אותו ליוסי ניר". הוא שירת בצבא במשך שנה בלבד, אך על-אף הזמן הקצר הוא הצליח להוכיח יכולת רבה והצטיין בכוח-רצון, בעקשנות ובהתמדה. חבריו העידו כי היו בו כל התכונות שאפשרו למפקד לסמוך עליו. "כשיוסי קיבל משימה הוא ביצעה ללא פשרות, ללא דופי". ביום ד' בכסלו תשל"ג (10.11.1972), נפל בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-הקברות ברגבה. מפקד היחידה כתב במכתב תנחומים להורים: "רק קצת יותר משנה הספיק יוסי ללכת אתנו. גילינו בו לא רק חייל מצטיין ומבטיח אלא גם חבר מסור ונאמן. אהבנו אותו - חבריו לצוות, חיילים ומפקדים". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו הנושאת את השם "יוסי".

סמ"ר סביר נדב בן דניאל ומריון. נולד ביום ט"ו בתמוז תשי"ד (16.7.1954) במושב בוסתן-הגליל שבאזור געתון. למד בבית-הספר האזורי 'רגבה' ולאחר-מכן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-עירוני שבנהריה במגמה הריאלית. כבר בגיל צעיר נתגלו אצל נדב כישורים טכניים, ובבוא הזמן הצטרף לגדנ"ע-אויר. בכישורים אלה הצליח לבנות יאכטה לשימושו של אביו ושל עצמו והפתיע במלאכה זו בחידושיו הטכניים. היאכטה היתה חלק מזיקתו השנייה: ספורט, השיוט על גלי-הים היה אחת מהנאותיו הגדולות. ביבשה חיבב יותר מכל רכיבה על סוסים. אבל גם האתלטיקה הקלה, ובמיוחד ריצות ארוכות וצעדות, היו בתחום עיסוקיו הספורטיביים הקבועים. תחביב נוסף היה לו - צילום. הטבע העניק לנדב מלוא החופן מעלות טובות. היה בעל קומה זקופה ותמירה, ובגוף גדול זה קיננה נשמה אצילית ועדינה. היה נעים-הליכות וישר-דרך. התנהגותו עם הבריות היתה שקטה ומכובדת, והוא הקרין רגיעה ואהבה על בני-סביבתו, בייחוד על ילדים. משהגיע, בנובמבר 1972, מועד-גיוסו לצה"ל, השתוקק נדב להתקבל לקורס-טיס. דבר זה לא ניתן לו בנקל. תחילה. עד שיתפנה מקום בקורס, היה עליו לעבור אימון בסיסי בחטיבת גולני. אימון זה אמנם עבר ללא קושי מיוחד. הוא גזר על עצמו דיאטה כדי להוריד ממשקלו ובכך להקל על התקבלותו לקורס-טיס. אך כעבור חודשים-מספר נשר מן הקורס. בכל-זאת, נשאר, לשמחתו, בחיל-האויר. בציונים גבוהים מאוד עבר קורסים כפקח-העמסה ושימש בתפקיד זה עד לסיום השירות הסדיר, ואף מעבר מזה, כאשר חתם על שירות-קבע בראותו את ייעודו בקריירה הצבאית. בינתיים עלה לדרגת סמל. ביום כ"ח בסיון תשל"ו (26.6.1976) נפל נדב בעת השירות. הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. אחרי מותו הועלה לדרגת סמ"ר. מפקדו של נדב כתב להורים השכולים: "נדב התבלט כבר בהיותו חניך כאדם יסודי ובעל רצון להצליח. נדב שימש דוגמא אישית לכולם בגישתו לעבודה וברצונו לעזור לזולת."

סמ"ר וויס תמיר