מעשה בראשית

1. מעשה בראשית היבטים פילוסופים הרב אורי שרקי

2. תוכן העניינים: הברייתא במסכת חגיגה - 3 פסוק א' לעומת ב - 17 הסבר המושגים ע"פ המהר"ל – 4 עולם הטבע לעומת עולם המוסר - 18 דיוקים על הברייתא – 5 אישויות או ישויות - 20 מושג הבריאה – 6 "השם" לעומת "אלוהים" - 21 הפתרונות למהות הבריאה – 7 עולם העיגולים" ו"עולם היושר" - 22 מוסריות בבריאה – 9 הקשר בין היקף המעגל לקוטרו - 23 בראשית א' א' – 10 "שדי" אדון התולדות - 24 "ברא" בעברית וארמית – 11 הקשר בין הגוף לנשמה - 25 סוד הצמצום בקבלה – 12 הקבלה וחיי היומיום - 26 ביטויו העמוק של "חסד" – 13 "ברא" ו"לעשות" - 27 תכלית בריאת האדם – 15 סיכום המאמר - 28 להיות או לא להיות... - 16

3. הברייתא במסכת חגיגה, דנה בהתעסקות בנושא "מעשה בראשית": "אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". חגיגה יא' עמוד ב' משמעות הביטוי "אין דורשין", אין עוסקים בשיעור ציבורי.

4. המהר"ל בספרו "גבורות ה' " מסביר את המושגים: עריות- מתייחס לסדר הפנימי בהוויה, בין הנבראים זה לזה. בראשית - מתייחס לסדר בו הקב"ה מוציא לפועל את מציאות העולם. מרכבה - הבורא בתור נבדל, מנותק מן ההוויה.

5. מברייתא זו יש לדייק: "אין דורשין בעריות בשלושה", אבל בשניים כן. "ולא במעשה בראשית בשנים", אבל באחד כן. "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". כאן יש להסביר, שצריך שכל הידיעות תהיינה קיימות בנפשו, והרב על גבו, מסדר את הדברים, דהיינו רומז על סדר הדברים.

6. הבריאה מושג הבריאה במהותו מאד קשה להבנה. קיום נוסף בהוויה, אינו מתקבל על הדעת. אין מקום למציאות יחסית, כאשר ישנה מציאות מוחלטת. הקב"ה, הממלא את כל ההוויה, אינו מותיר מקום פנוי. לכן, כיצד יתכן שיש עולם, שאותו אנו רואים וחווים? קיימות מספר שיטות עיקריות, המנסות לתת מענה לשאלה זו.

7. ארבעת הפתרונות המוצעים: • שיטה אחת גורסת, שאם יש אלוהים, אין אפשרות שיש עולם, ואנו אכן רואים שיש עולם, סימן שאין אלוהים. • שיטה נוספת טוענת שיש אלוהים, וזה שאנו רואים עולם, זו רק טעות בדמיון, אבל בפועל אין עולם.

8. אופן אחר המנסה לתת פתרון, מבוסס על שיטתו של שפינוזה, הגורסת שאכן יש אלוהים ויש עולם, אולם העולם הוא האלוהים. • שיטה נוספת מבוססת על יסודות תורתנו הקדושה, הטוענת שאכן המציאות דואלית. נכון שיש רק אלוהות ונכון שיש גם עולם. • הוכחת הנחה זו, תבוא לידי ביטוי במצגת זו.

9. מעשה הבריאה, מעשה מוסרי מעשה הבריאה, הינו מוסרי במהותו, היות ולא היה הכרח מצד הבורא לעשותו. לכן, בהחלט מדובר על חסד מוחלט. בגלל דבר זה, נהוג לחשוב שהעולם חייב להתנהג באופן מוסרי. מעשה (דמיוני) בצדיק המהלך ברחוב, ולפתע מחליק על קליפת בננה, ושובר את רגלו. איש מדע הצופה במחזה, מנתח את האירוע, וקובע את התנאים הפיסיקליים שגרמו לתאונה המצערת. יהודי מאמין, רואה גם הוא את המחזה, ומופתע ביותר מן האירוע. הוא שואל את עצמו, כיצד קרה שקליפת הבננה לא "התחשבה" בנפגע, על אף היותו צדיק...? השאלה היא בעצם על העולם שאינו מתנהג באופן מוסרי, למרות שאקט בריאתו הייתה מוסרית בטבעה? לכן, צריכה הייתה להיות קדימות המוסר על פני המטאפיזיקה של התנהגות עולם הטבע...

10. "בראשית ברא אלוהים..."(ברא' א' א') לכאורה, פסוק זה, "בנאלי" וכמעט מיותר, אם הוא בא לספר את סיפור בריאת העולם. וכי לא מובן שהשם ברא את העולם? ולא ברור שהשמים והארץ נבראו בתחילה? גם מילת "בראשית" היא מילה נסמכת, שמובנה הוא "בהתחלת". בהתחלת מה?? לכן, חייבים לנטוש את דרך הסברה זה, ולעבור לשיטתו של רש"י, המתארת את הפן המוסרי, "בשביל מה נברא העולם". "בראשית" = "בעבור ראשית" (כמו: "ברחל" = "בעבור רחל"). רש"י מנסה להסביר שהפסוק הזה מתייחס למישור המוסרי ולא העובדתי. בעבור מה נברא העולם. הסבר זה, מפקיע מאיתנו את החובה להתמודד עם עובדות מדעיות, ולהתרכז, במטרת הבריאה, מהביטים מוסריים. (מדוע נברא העולם ולא איך הוא נברא). מה הן הסיבות לבריאתו.

11. משמעות המונח "ברא" בבואנו לבחון את מובנה של מילה מסוימת בעברית, עלינו לנסות ולהבין גם את משמעותה בארמית, שהיא שפתנו הקדומה עוד מימי אברהם, וליוותה אותנו בגלויות. בניגוד לעברית שהיא שפת ארץ ישראל, הארמית, שמשה תמיד כשפת התת-מודע של העם. מובן, שהעברית היא "הגבירה", אשר יצרה את היצירות היותר חשובות כדוגמת התנ"ך והמשנה, לעומתה הארמית שפת הגלות, יצרה את היצירות כדוגמת הגמרא והזוהר. לכן, בניתוח המילה "ברא" בעברית, משתמעת הבנה של "מלא", "שמן", כדוגמת התיאור בספר שופטים של עגלון מלך מואב: "ועגלון איש בריא מאד..." (שופטים ג' יג'), שבהמשך הדברים משתמע ש"בריאות" זו, משמעותה "שמן". אם כן, קונוטציה אחת של המילה "ברא" משמעותה מלא ובפנים. בארמית לעומתה משמעותה "בחוץ" (תני לברא...). לכן, משמעות המילה "ברא", ע"פ שני ההסברים, הוא דבר שהיה ב"פנים", והוצא "לחוץ". כך אנו מוצאים בהוראתו של יהושע לפנות את היער בהר אפרים: "כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו..." (יהושע יז' יח'). כך גם : "ורגמו עליהן אבן קהל וברא אתהן בחרבותם..." (יחזקאל כג' מז'). ובפיוט של ר' אמנון ממגנצה : "אלה יחיון ואלה יבראון..." "

12. סוד הצמצום בקבלה ע"פ האר"י ז"ל, פינוי "מקום" לנברא ע"י הבורא, כדי שיוכל "להתקיים" (כמעט) עצמאית, "יש מאין", נקרא "סוד הצמצום". לכאורה, צריך היה להיות "יש מיש", היות והבורא – "יש", הנברא – "יש". אבל היות וקדמה להענקת מקום ל"יש" של הנברא, צמצום ה"יש" של הבורא, ואז כביכול נוצר ה"אין" (מאין), לכן יש לומר "יש מאין"...זו גם הסיבה שקוראים לעניין זה," סוד הצמצום". הצמצום, משמעותו נתינת מקום לנברא.

13. ביטויו העמוק ביותר של החסד המהר"ל, בהקדמתו למסכת אבות, מסביר בהרחבה שהמודל המועדף ביותר לביטוי אהבת חסד, אינו בנתינה לזולת, כפי שנהוג לחשוב, אלא דווקא באי-חדירה לתחומו ומבלי להזיק לו. כך אנו מוצאים אצל הרמב"ם, שדרגת החסד הגבוהה ביותר היא סיוע בהלוואה לנזקק או בהעסקתו, בטרם יתמוטט. כך גם נשמר כבודו של הנזקק, ואין חדירה (אונס) אלימה לתחומו. כך גם ברא השם את העולם, ו"פינה" עצמו, במטרה לתת מרחב פעולה לנברא, עד כדי כך, שאפשר היה לחשוב ש"אין אלוהים". זו אכן דרגת מתן מרחב הגדולה ביותר לנברא. דבר זה נדרש בהחלט, כי לו הנברא היה "חש" את נוכחותו של אלוהים, הדבר היה "משתק" אותו לחלוטין, ומונע את המרחב לקיומו עצמאי. אבל גם כך ישנה "תרמית" לא קטנה. הרי ברור לכול שזו "אוטונומיה לכאורה", היות והנברא חי מכוח אלוהים המחיה אותו. ללא חיות זו לא היה קיום. אם כך, היכן היא האוטונומיה??

14. (המשך) לכן, כדי לתת פתרון לדבר, ולמנוע את שיתוק הנברא, מאפשר הקב"ה לנברא "לברוא את עצמו", במשמעות של מתן בחירה חופשית, כדי "שיקנה" את זכות קיומו. בתחילה עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא את העולם ב"מידת הדין", דהיינו שהנברא יזכה בקיומו "במידת הדין". ראה שאין העולם מתקיים, דהיינו ראה שאין אפשרות שזה יעשה באופן מידי, לכן צריך היה לתת לנברא "הזדמנות" (מלשון זמן) ש"יזכה" בזכות קיומו במידת הדין. לכן, הזמן הוא מידת הרחמים, המאפשר (כעבור זמן), להתקיים גם במידת הדין. רבים הפילוסופים שהתייחסו לנושא מהות הזמן. חכמי הקבלה התייחסו דווקא לשאלה "מפני מה קיים הזמן" ? תשובתם היא שהזמן הוא "הכרח (מוסרי) זמני". לכאורה, ביטוי פרדוקסאלי. (אם "הכרח", זה לא יכול להיות "זמני"). לכן, כש"המשימה תושלם", לא יהיה צורך בזמן, שיוכל להעלם מהמציאות. התוצאה תהיה שהנברא יוכל לעמוד כביכול "מול" הבורא.

15. תכלית בריאת האדם מצב זה, בו הנברא כביכול "ברא" את עצמו, יעלים את "מסך" עולם הטבע , המבדיל בין הקב"ה ובין האדם, ומסתיר את הבורא ("עולם" מלשון "העלם"). זו תכלית הבריאה כפי שאמרה התורה: "קדושים תהיו כי קדוש אני..." כביכול, רוצה הקב"ה "להשתעשע" עם נשמות הצדיקים "הדומים" לו במושג הקדושה. יכול באותה קדושה? אלא, "קדושתי למעלה מקדושתכם" . (אפשר כפשוטו,ואפשר בפיסוק שונה: "קדושתי למעלה, מקדושתכם" – קדושתי בעליונים, מכוח קדושתכם) (תורת כוהנים).

16. להיות או לא... • החשיבה "המובילה" בקרב רבים מהזרמים המיסטיים, טוענת שהקיום, כביכול נוגד את האלוהות. כאילו שהדרישה האלוהית אויבת את האדם. "ההעלמות", "האין", הוא הדבר הרצוי, ע"פ תפישתם. • ביהדות, לעומת זאת, עומדת הדרישה "ובחרת בחיים". קרבת אלוהים אינה דווקא לאחר המוות, אלא בחיים. רצונו של השם, ליחד את שמו מתוך מצב של "אין" (והאדם אין לעבוד...), למצב של "יש".

17. בראשית ברא...לעומת והארץ הייתה... • הפסוק הראשון בתורה, מכין אותנו לקראת מצב אידילי שנוצר: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". אחרי פתיחה כה מרשימה, אנו מצפים לשמוע על שלמות הבריאה, שהרי בראה השם. • הפסוק השני: " והארץ הייתה תוהו ובוהו..." מכה בנו בכל עוז. "בלגן" במציאות מול אידיליה בכוונה. "האין סוף" מול הסופיות. יש מושג בקבלה הידוע כ"שבירת כלים". כלים שהם "סופיים" במהותם אינם יכולים להכיל את "האין סוף".

18. ה"טבע" לעומת ה"מוסר" • כאמור, מצד אחד אנו רואים את העולם המתנהג ע"פ "כללי הטבע", ואינו נושא פנים "למוסר", מאידך נמצאת סיבת הבריאה שהיא כולה מוסר ורצון נתינה מהבורא יתברך. • בעולם הטבע, אין כל יחס בין התופעות השונות ( "מה איכפת לים שהעץ הוא ירוק..."). בעולם זה קיימת "אדישות" . כאן, כולם "ישויות". • לעומת זאת האדם המסתכל על עצמו, רואה "אישיות" ולא "ישות". הפועל במונחים מוסריים.

19. (המשך) • אנו אומרים, שבריאת הטבע הוא מעשה "אלוהים". עולם המוסר הוא מעשה "השם" (י-ה-ו-ה). לכאורה, מי שברא את זה לא ברא את זה ? שאלה מרכזית נוספת היא, כיצד ניישב סתירה זו, בה חי האדם, מצד אחד עולם של ישויות, ומנגד עולם של אישויות ?

20. קיימות 4 תשובות אפשריות: 1. התשובה האלילית - הגורסת שגם כל הגורמים בטבע הן "אישויות" (אליליות). גם המעיין הוא אישיות. (כך גם חושב ילד). המשתמע מכך שכל העולם נברא ע"י "השם" (ולא "אלוהים"). 2. תשובת הפילוסופים הפוזיטיביסטים - ההפוכה לקודמתה, גורסת שהכול "ישויות". אין כלל "אישיות", אין "אני" בכלל. הכל תוצאה של ראקציות ביו-כימיות וזרמים חשמליים. המשתמע הכול נברא ע"י "אלוהים" (טבע) ולא "השם".

21. 3. תפיסתו של שפינוזה – "האלוהים" הוא "השם". כביכול, "השם" הוא סך כל התופעות בטבע. כאן, אומנם קיימת דואליות, אבל בולט "נצחונו" של הטבע על פני המוסר, היות ו"הטבע" נראה מנצח תמיד. 4. שיטת נביאי וחכמי ישראל - "השם הוא האלוהים". דהיינו, כל מערכות הטבע, נפעלות על פי נוסחה מוסרית של השם.

22. המושג "השם" בעל קונוטציה מוסרית, לעומת "אלוהים" שהוא בעל קונוטציה של עולם הטבע, מהווים קושיה חמורה בהבנה, היות ושניהם באים מאיתו, יתברך. חכמי הקבלה, דיברו על "האורות העגולים", כצורה מחזורית מעולם הטבע. בעולם זה, אין הירכייה. מובן שגם עולם זה, הוא אלוהי (עולם המלאכים והמרכבות). לעומתו, קיים עולם אחר המתגלה בנשמת האדם (בפרט היהודי), הנקרא "עולם היושר".

23. בעולם זה, יש כיוונים "קווים",ויש מגמות בררות. לכן, בעולם זה, יש ערכים ויש מוסר, שלא כבעולם הטבע, שם אין מערכת המתחשבת בחברתה. האם ניתן לאחד שני עולמות אלה?? האם ניתן לרבע את המעגל?? נקודת המפגש שביניהם הוא כדוגמת היחס שבין הקיף המעגל לבין קוטרו.

24. יחס זה, הוא ה- השווה בקירוב ל-3.14 . למספר זה, אין כל אפשרות לבצע פעולת צמצום (רדוקציה), היות ואחרי הנקודה יש אין-סוף ספרות. כלומר, היחס בין שני העולמות אינו מוחלט וחד-ערכי. אחד משמותיו של הקב"ה הוא: "שדי" בגימטרייה 314... "שאמר לעולמו ולאלהותו די". (שדי נקרא גם "אדון התולדות").

25. כאשר תינוק נולד, ישנה התפעלות רבה מעצם לידתו. לכאורה, די תמוה. אם מצד גופו, הרי היה קיים בבטן האם, מזה זמן רב. אם מצד נשמתו, הרי הייתה קיימת במרומים. אלא, מתמיה ביותר, החיבור ביניהם. כיצד גוף (גשמיות) מתחבר לנשמה (רוחניות). "עולם העיגולים" שנפגש והתחבר עם "עולם היושר".

26. חיינו ועולם הקבלה הדברים הפשוטים והפרוזאיים ביותר בחיינו, ע"פ חוכמת הקבלה, קשורים לרעיונות הפילוסופיים המטה-פיזיים של העולם. קיים קשר הדוק בין פעילות פשוטה בעולמנו, להשפעה רבה בעולמות העליונים. דבר זה הוא בניגוד משווע לפילוסופיות "החילוניות-גויות", הסוברות לנתק של חיי היום-יום לפילוסופיות. לדעתם, פשוט אין שום קשר. הרב קוק זצ"ל, מסביר שנתק זה, הוא סיבת חוסר העניין שמגלה רוב הציבור בנושאים הפילוסופיים. תורת הקבלה סוברת שלכל פרט בהוויה משמעות. אין דבר המחוסר משמעות. לכן, דבר זה, גורם לריבוי ההלכות, היות וקיימת דרישה שהאור האלוהי יחדור בכל פרט בהוויה. זו גם הסיבה לשאלתו של רש"י בעניין "בראשית".

27. לכן, ניתן לומר, שהאדם, דרך פעולתו, הוא משלים את פעולת הבריאה. התורה משתמשת בלשון "נעשה אדם..." במשמעות "עשוי"="גמור". בפועל, כתוב שהשם ברא את האדם. "ויברא אלוהים את האדם..." "ויברך אלוהים את יום השביעי ... מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות." השאיר "לעשות" לאדם, לקראת שלב מתקדם יותר בקשר שבין הנברא לבורא, יתברך.

28. סיכום המאמר • "השם" הוא האלוהים". כל מערכות הטבע, פועלות, בהסתר, ע"פ נוסחה מוסרית של הקב"ה. מסך הטבע, מסתיר זאת, ומציג חוסר התחשבות של תופעות הטבע בדרישות המוסר. • דבר זה בא במטרה לתת מרחב לנברא, "לברוא את עצמו", ע"פ בחירתו החופשית, כדי לקנות את זכות קיומו "במידת הדין". • מטרת "הזמן", היא לתת הזדמנות (זמן) לנברא, להכין את עצמו. • הדרישה לקיים את פרטי הפרטים בהלכה, היא לאפשר חדירת האור האלוהי לכל פרט בהוויה. • האדם, משלים במעשיו את פעולת הבריאה והופך אותה ל"מושלמת".