איש, תן לי יד

1. איש, תן לי יד סיפורה של דליה ויינמן מרכז מדע ודעת למחוננים בתל חי, שנה"ל תשע"א מגישה – לוטם גרבינר

2. נעים להכיר – דליה ויינמן דליה נולדה בשם 'רות', ולאחר העלייה שונה שמה. היא נולדה וגדלה בעיר השנייה בגודלה בצ'כיה, ברנו. עלתה ארצה בגיל 14, לקיבוץ שדה נחמיה. התחתנה, וכיום יש לה 12 נינים, הקטן שבהם בן שלושה חודשים. דליה מתגוררת עד היום בקיבוץ שדה נחמיה. מפת צ'כיה, בה מסומנת ברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה ועיר הולדתה של דליה

3. המשפחה דליה מספרת: "בתור ילדה קטנה, בת ארבע או חמש, לא יכולתי להרגיש את האנטישמיות. אני זוכרת שהייתי הולכת עם אבא לבית הכנסת בחגים. אני בת יחידה, והייתי מטיילת הרבה עם הוריי ומשפחות נוספות. אבי היה סוכן נוסע, ואמי הייתה עקרת בית. סבי וסבתי היו מפנקים אותי מאוד משום שהייתי נכדתם היחידה."

4. ילדות באירופה דליה: "כילדה קטנה, לא יכולתי להרגיש את האנטישמיות. בעיר בה גדלתי, היה בי"ס יסודי ותיכון יהודי. כילדים, לא היו לנו משחקים מתוחכמים – שיחקתי המון עם בנות דודתי בבובות, היינו מטיילות הרבה, ובחורף היינו מחליקים במזחלת שלג."

5. המלחמה צ'כיה הייתה העיר הראשונה שנכבשה בידי הגרמנים. במרץ 1939 הם פלשו לעיר, אך השינוי היה הדרגתי: תחילה הוטלו על היהודים איסורים כמו האיסור ללכת למקומות בידור ותרבות, ולאחר מכן הטלאי הצהוב. בהמשך, היהודים צוו להצטמצם, ולכן דליה והוריה עברו לגור עם דודתה של דליה. כילדה, דליה נהנתה מהמצב החדש, מכיוון שבילתה זמן רב עם בנות הדודות שלה.

6. הפרידה מהמוכר דליה: "הזמן עבר, הגעתי לגיל שש והייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית הספר. כל בתי הספר היהודיים נסגרו, אך היהודים הפעילו את בית הספר במחתרת. ההורים היו מלווים אותנו עד לרחוב אחד לפני בית הספר, ללא ילקוטים. את אבא לקחו לעבודות יזומות ולא התראינו הרבה. בתקופה הזאת כבר התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. "

7. הגירוש לגטו בסתיו 1941 נבנה המחנה טרזינשטט. בנות הדודות של דליה נשלחו למחנה בדצמבר 1941, וזה מה שדליה מגדירה כ"הפרידה הראשונה מהמוכר". הוריה של דליה קיבלו הודעה על הגירוש ב- 1942. כל היהודים התאספו בחצר בית הספר, כשלכל אחד הותר לשאת עמו מזוודה אחת. דליה לקחה עמה בובה שקיבלה מסבתה וספר שאהבה לקרוא בו. כשהגיעו למחנה, הנשים והגברים הופרדו. שהותם שם לא נמשכה הרבה זמן.

8. ההצלה כשדליה הייתה בת שבע, יצא טרנספורט אחד לוורשה, בקוונצ'ין. איש אחד לקח על עצמו את הטיפול בילדים, ולאחר מכן התקבלה ההחלטה להפריד את הילדים מהוריהם ולהעבירם לגטו וורשה. דליה עברה לגטו, אך כעבור יומיים הוציאו אותה ועוד ילד נוסף והעבירו אותם למרפאת המחנה, שם הסתירו אותם עד שהועברו דרך הגדר אל אדם ששמו זיגמונט גרסין. זיגמונט גרסין ואחותו הסתירו את הילדים בביתם, וגם כאשר זיגמונט גוייס לצבא הגרמני, אחותו המשיכה להסתירם בביתה. העץ שננטע ב'יד ושם' והשלט שהוצב כהוקרה בזיגמונט גרסין ואחותו כחסידי אומות העולם

9. דליה: "הבית בו הוסתרנו היה דו קומתי: בקומה העליונה גרו אחותו האלמנה של זיגמונט ושני ילדיה המתבגרים, אותם לא ראינו מעולם, ובקומה התחתונה גרנו זיגמונט, אני והילד הנוסף שהוסתר. זיגמונט לימד אותנו מתמטיקה ובכל יום השאיר לנו שיעורים. לא יצאנו מהחדר הזה שנתיים, ובלילות היינו עוזרים לזיגמונט ולחבריו למחתרת לייצר עלונים במכונת הדפסה."

10. השחרור דליה: "כאשר סוף סוף הגיעו הרוסים הסתבר שהם היו פראי אדם, חיות, אנסו על ימין ושמאל וגנבו. הייתי בת עשר, באותו בית היתה גם נערה בת 17. על מנת להציל אותנו הכניסו אותנו למיטות ועל הדלת תלו שלט: "'טיפוס', אז יום השחרור לא היה "וואאוו" גדול עבורנו. איך ניצלנו? כאשר הגיע הצבא הרגיל, הגיע אלינו קצין יהודי שמישהו סיפר לו על שני ילדים יהודים שניצלו. הוא התרגש כל כך, הרים אותנו, חיבק אותנו וסידר לנו שנאכל מהאוכל של הצבא. זה היה מרגש, אבל לא "וואאו". היה גם עצב, חיכינו שההורים יחזרו, והלכנו כל הזמן לתחנת הרכבת לראות מי מגיע. היינו שני ילדים צ'כים בפולין אצל אשה שנשארה לבדה וידעה, שאם מישהו מהמשפחה שלנו נשאר, הוא ידע היכן לחפש אותנו. "

11. העלייה ארצה דליה: "כאשר הגיעו נציגי ארגון הג'וינט, היא שאלה מה לעשות איתנו. הם אספו אותנו לבית ילדים בדרום פולין, שנוסד עבור ילדים שהגיעו ממקומות המחבוא. שם היינו עד שנת 1946. כן, למדנו שם, אני נכנסתי לכיתה ה'. שנה לאחר המלחמה לקחו אותנו לצ'כיה, אך איש מקרובי לא הגיע. אומצתי שם על ידי ניצולי שואה שהחליטו לגדל אותי, לאחר שלוש שנים עליתי במסגרת עליית הנוער." דליה הגיעה לארץ בשנת 1949, בת 14, הישר לקיבוץ שדה נחמיה. קיבוץ שדה נחמיה, כיום

12. ברצוני להודות לגב' דליה ויינמן, שהתאמצה להעלות זיכרונות מטושטשים מילדות מוקדמת ואפלה, ועל ששיתפה אותי בסיפורה המרגש. תודה נוספת מגיעה לגב' דניאלה שאול, מנחת הקורס, שליוותה אותי בתהליך הכנת העבודה הזו.