Download
1 / 37
E N D
קודם כל, חשוב לי להבהיר דבר בסיסי ומהותי לגבי עצמי, ולגבי הפרסונה האמנותית שלי: אני אמן (או מאייר) שהקו הוא נשמת יצירתו. אם אין לי קו, אין לי חיים כיוצר. זה לא שאין לי נגיעה ועניין בכתם ובצבע- יש לי, התנסיתי בהם ואני ממשיך לעסוק בהם. אבל התחום שבו אני עוסק ברציפות, מאז שאני זוכר את עצמי (ולפי עדויות קרובים ומכרים- אפילו לפני כן), ואותו אני מתרגל מזה 48 שנים, הוא הרישום בקו. אם כבר חזרתי אחורה בזמן, ואני מדבר על התחלות, ראוי שאזכיר כמה ממקורות ההשפעה המרכזיים שהשפיעו עלי בילדותי ותרמו תרומה נכבדה למיומנותי המקצועית. אני מצמצם את היריעה, ומתנצל מראש בפני כל היוצרים שאשמיט את שמם מרשימה זאת.
השפעות כפי שניתן לראות, ההשפעה הגדולה ביותר הגיעה אלי מכיוון הקומיקס, במיוחד מחוברות הקומיקס האמריקניות הזולות שראיתי כבר בגיל צעיר מאוד. מדובר בסיפורי קומיקס מ-2 סוגים: ראשית, קומיקס גיבורי-העל ( סופרמן, בטמן, ספיידרמן, אקס-מן ועוד רבים) ושנית, קומיקסים 'מצחיקים' (funnies) , כמו אלה של דיסני (דונלד דאק, מיקי מאוס,גופי ועוד) ורבים נוספים (,Dennis the Menace, Archie, Casper ועוד). מכיוון שלא ידעתי לקרוא אנגלית, התייחסתי רק לצד הוויזואלי; קראתי את הסיפורים כפי שמאמין אנאלפבית, הדיוט תמים, היה קורא את סיפורי התנ"ך בויטראז'ים של הכנסייה.
השפעות נוספות מאוחר יותר, כשכבר ידעתי לקרוא מעט אנגלית, הגיעו לידי קומיקסים פרנקו-בלגים (בתרגום לאנגלית): טינטין ואסטריקס. בעיני, טינטין הוא השיא העיצובי של אמנות הקומיקס; אסטריקס השפיע עלי יותר מבחינת השימוש בהומור ועיצוב הדמויות. מקור נוסף שהשפיע עלי רבות בגיל ההתבגרות, היה מגזין ההומור והסטירה האמריקני (ואם נדייק- היהודי והניו-יורקי) MAD, שבין דפיו ביליתי שעות רבות בהעתקת דמויות מהקומיקסים של מורט דרוקר. מכל מקום, חלק נכבד ממה שאני יודע כיום בתחום הרישום והציור- קומפוזיציה, פרספקטיבה, עיצוב דמות, קו וכתם- למדתי מן הקומיקס.
פצפונת ואנטון כמובן שהכרתי גם איורים בספרי ילדים, אבל הם הרשימו אותי פחות מאיורי הקומיקס; במובן מסוים, אם נשתמש באנלוגיה מתחום הספורט, הקומיקס הוא מעין קרב עשר, המצריך שילוב של מיומנויות שונות ברמה גבוהה (רישום, קומפוזיציה, עיצוב דמות, לספר סיפור, צבעוניות). לפיכך, מצאתי יותר עניין בקומיקס מאשר באיורי קו בשחור-לבן שגדשו את ספרי הילדים של ילדותי. מאייר אחד שבכל-זאת אהבתי, וידעתי להעריך כבר אז, היה וואלטר טרייר, המאייר השוויצרי שאייר את רוב סיפוריו של אריך קסטנר. עד עצם היום הזה, טרייר הוא המאייר שכמותו הייתי רוצה להיות, לדעת לשב כמותו קו אלגנטי ומינימליסטי עם תשומת-לב לפרטים קטנטנים וגישה מלאת הומור.
ובעניין המאיירים הישראלים בעניין המאיירים הישראלים, עלי להודות שלא אהבתי אף אחד מהם בילדותי, למרות שהכרתי רבים מהם: הייתי מנוי על 'הארץ שלנו', בחופשות קראתי כרכים רבים של 'דבר לילדים', ומאחר שהטלוויזיה הופיעה בחיי רק בגיל 10- קריאת ספרים היתה חלק חשוב מבילוי הזמן של ילד יושב-בית שכמוני. ובכל-זאת, היה מאייר ישראלי אחד שכן אהבתי- אבי האיור הישראלי, נחוםגוטמן- אבל אותו למדתי להעריך ולאהוב רק כשהייתי אדם בוגר, אחרי גיל 20. בילדותי, איוריו נראו לי מרושלים למדי, ולפעמים אף מפחידים. למדתי להעריך אותו כשהבנתי שרבים מהנופים והאנשים המתוארים באיוריו ובציוריו עומדים להיעלם מחיינו תוך זמן קצר (או שכבר סיימו להיעלם). למדתי גם להעריך את כישרונו הגדול כמספר סיפורים, כשרון שבילדותי נראה לי מובן מאליו, ובבגרותי הבנתי כמה קשה להגיע לזרימה צלולה ובהירה של הסיפור כפי שהיתה בסיפוריו.
גבע וניב הישראלי הנוסף (ובעצם, אלה שניים) שאני חב לו (להם) חוב-של-כבוד, הם דודו גבע וקובי ניב. הם היו הראשונים שהראו (בסדרות 'אהלן וסהלן' ו'יוסף ואחיו') שאפשר ליצור קומיקס ישראלי חי ואמיתי, מצחיק ומלא-דמיון, קומיקס שהיה יכול להיווצר רק במדינת ישראל ובשפה העברית.
ונחזור אלי... ואם נחזור אלי- הרי שבמשך שנים רבות לא הבנתי עד כמה הרישום הבסיסי, הפשוט, המשורבט, זה שהייתי מפזר בכל מחברות הלימוד שלי ואח"כ בספרי הסקיצות שיוחדו לכך, הוא המיטב שיצא מתחת ידי. במשך שנים ניסיתי לצייר ישירות על דפים גדולים, ליצור סקיצות על גיליונות רישום ולהתעלם מהרישומים הזעירים והברורים שמילאו את מחברותי ואת ספרי הסקיצות שלי. וכך, עברו עלי שנים של ניסיונות סרק לצייר כמו אחרים, עד שהבנתי (בעזרתם הלא-מבוטלת של יצרני מכונות הצילום היפניות) שעלי לצאת מתוך השרבוט הראשוני שלי ולהישאר קרוב אליו ככל האפשר, גם כשאני מגדיל אותו פי עשרה ומוסיף לו רובד צבעוני. אדגים זאת באמצעות סקיצה, המתייחסת ישירות באופן הבעתה הרישומי לנחום גוטמן, ושואבת את נושאיה מעולמו האמנותי: ראשית, פלאח וחמורולאחריה, סקיצה חופשית המתייחסת לעולם שונה מעולמו הארצישראלי של גוטמן, אבל דומה לו מבחינת הקו וההבעה הרישומית וכוונתי לאווזים.
סקיצות ותנועה מאז ומתמיד הסקיצות, וספר הסקיצות, שימשו אותי כסדנת ניסיונות ניידת וקומפקטית לעיצוב דמויות ולתנוחות של גוף בתנועה; ותנוחות אלה בתורן משמשות אותי כשאני עובד בתחום הסטוריבורד והאנימציה. כפי שניתן לראות בעבודה על דימויי גוף בתנועה...
היי דרומה לפאגו-פאגו בעבודה על קומיקס למדתי להתייחס בתשומת לב לשרבוט הראשוני, שלפעמים הוא כה זערורי עד שהוא הופך לרישום מופשט-למחצה. ועדיין, יש בו מספיק פרטים כדי להפוך אותו לדף קומיקס גדול ומפורט.
דון קיחוטה וכאן יש דוגמה המבהירה היטב את דרך העבודה שלי; במקרה הזה מדובר בקומיקס המבוסס על קטע מסיפורו של דון קיחוטה, אשר פורסם במגזין 'עיניים'. ראשית, אני מתחיל בעיצוב הדמויות- זה תמיד השלב הראשון, ואחר-כך אני עובר לטקסט (המורכב מפרגמנטים של הטקסט המקורי, בתוספת התאמות ועיבוד משלי) ולסקיצה ראשונית של הקומיקס על 2 עמודיו. אחרי שהסקיצה גמורה, אני מגדיל אותה (במכונת צילום), 'מנקה' את הקו באמצעות העתקתו ולבסוף צובע את העבודה.
'טווס הזהב' לאיציק מנגער דוגמה שלמה לסרט אנימציה היא סטוריבורד (STORYBOARD) המבוסס על שיר ביידיש של איציק מנגער. השיר 'טווס הזהב' כתוב במתכונת של בלדה עממית, והולחן ע"י דובי זלצר. בסטוריבורד זה השתמשתי בשרבוטים (Thumbnails, Doodles) הזערוריים שלי כמות שהם, כדי ליצור סיפור קולנועי קטן שהוא מחווה לשפה שכמעט ועברה מן העולם ולדובריה, אבותיי ואבות-אבותיי (ובמיוחד לסבתי, עדה זליקוביץ', שתמיד חזרה ליידיש כשרצתה לומר משהו חשוב באמת).
