בזמן התפילה בא י. וסיגריה בפיו - כדי לנאום לפנינו.

2. שלמה בן 22 מעפיל ארצה באניה "אסטיר" טז' אדר תרצ"ט 5.3.1939 יומנו של מעפיל • בזמן התפילה בא י. וסיגריה בפיו - כדי לנאום לפנינו. • הוא מדבר: " הלילה נגיע ארצה. שתהיה משמעת וסדר". • ניתנה פקודה לסדר את החפצים. התכונה רבתה. כל אחד אורז את חפציו. • הגיע הרגע המכריע… אנו שוכבים כל אחד במקומו בנשימה עצורה. שקט מוחלט משתרר מסביב . האניה נוסעת בלי אורות. חברים נפרדים בלחישה, ודמעות בעיניהם… מי יודע אם עוד ייפגשו פעם… • פתאום…. טררררך… יורים. שלוש יריות ממכונת יריה . ים של אור חותך את האפלה. זרקור… נתפסנו! • לא עובר זמן רב, ועל הסיפון עולים אנשים בעלי פנים רציניים, בעלי שפם, המשטרה האנגלית… במהירות מבקרים את הספינה. עוד הספקנו לזרוק הימה את כל הדרכיות ושק הפנסים… אם ימצאו אצלנו דרכיות - יחזירו אותנו למדינות שכבר הקיאו אותנו…אנו אסירים… הרבה נוגים, מיואשים… • אנו אסירים… במולדתנו… לא רחוק מתל אביב…סירת המשטרה עוזבת אותנו, ואנו ממשיכים בלווית שלושה שוטרים לחיפה. אנו מקבלים את הפקודה האחרונה ממפקדינו הקודמים: כולנו מגרמניה, פליטי היטלר. אולי לא יגרשונו? • האניה מתקרבת לחיפה. אנייתנו עוגנת מחוץ לנמל. ואין נותנים לנו לעלות על היבשה… השער ננעל… • מעבירים אותנו אחד-אחד, ורושמים מאין אנו. מגרמניה? - מה גילנו? השם?אנו עוברים מהר, וכל אחד מקבל תפוז מארץ הקודש שהביאו לאניה. כמה טוב ומתוק זה היה ! עם הקליפה אכלוהו החברים. .. • אנו מתחממים לאורה של שמש ארץ ישראל, ולבנו מלא תקווה שנישאר בארץ. תלינו תקוות בלונדון ובירושלים, וקיווינו שמשם תצמח לנו תקווה וישועה.אך תקוותנו לא ארכה. ביום ב' דחול המועד פסח. לוו אותנו בסך ובפמליה שלמה: סירת משטרה, צוללת, אוירון… אנו נסענו ראשונים, וכל הפמליה אחרינו. • כולנו שוב מדוכאים מאד. י. בא להודיענו, כי בעוד חמישה רגעים נעזוב את חופי ארץ ישראל. אנו נוסעים מארץ ישראל לארץ היוונים! אבל גם בדרך זו נגיע לארץ ישראל. על אפם ועל חמתם!נשמעו צפירות, זאת היא ברכת הפרידה מארץ ישראל. אנייתנו ענתה: "שאו שלום"!להתראות… עוד נשוב… למרות הכל ואף-על-פי-כן! הספר הלבן 1939 קביעת מכסת עליה של יהודים לארץ ישראל בא"י תוקם מדינה דו לאומית תוגבל רכישת האדמות ע"י יהודים

3. ארבעה חודשים הסתובבה אניית המעפילים "אסטיר" בנמלי הים התיכון, עד שלבסוף -ביום ג', י"ז בתמוז תרצ"ט, באנו לחוף אשקלון. (4.7.1939) המשטרה תפשה אותנו, וישנו על חוף שפת הים. הובאתי לעתלית. כעבור שלושה ימים - נעשתי חפשי. תיכף אחרי שהשתחררתי- בקרתי בביתו של אברהם אחי בחיפה. ביום ה'. ואתחנן , י"א באב, סידרו אותי לטירת צבי. בשעה שש לפנות ערב הגעתי. ישראל ולאה קרובי משפחתי, מטפלים ודואגים לכל הפרטים, וממלאים ברצון כל חסרוני.ביום ו' בשעה שמונה, יצאתי לשדה. העבודה הראשונה שעשיתי היתה - הורדת עגבניות. זה היה מן הרגעים הכי מאושרים בחיי.באותו הערב לא יכולתי לחכות יותר: כל כך הרבה עבודות, והעובדים מעטים, וצורך היישוב להבנות דוחק… בקשתי מישראל, והוא סידר אותי בלוח סידור העבודה ב"גן בית". מאושר אני מאד. מעתה גם אני הנני בין שורות הבנים-הבונים.אני מקדים לילך לישון, בבוקר קמתי, בשעה שהמעירים ישנו עדיין שנת עובד מתוקה. היה לי זמן להתפלל כראוי, ולחטוף דבר מה לאכילה. יצאנו לגן. העבודה היא - לנקות שרשי סוף , ולהעמיסם על הטנדר לקחת הביתה. שם מסיקים בהם את תנור הכביסה. עבדנו בטוריות. עוברת חצי שעה של עבודה, והנה לפניך שני דונם אדמה נקיה וראויה להצמיח. עוברות השעות, ולא מרגישים את קושי העבודה, כי השמחה וההכרה שאנחנו עושים דבר גדול – עושה לנו את האדמה לספר תווים - ואת הטוריה לכינור. אך! מה טוב ומה נעים לעבוד על אדמת ארץ ישראל.

4. תעודת "עולה בלתי לגלי" מהמשטרה הבריטית

5. מחשבות בזמן השמירה ערב יום הכיפורים תרצ"ט אני צופה הלילה בין השעות ‎2-6 מחשבה מנכרת במוחי, כיצד מחללים את היום הקדוש ומאירים בזרקור? עפר לפיך, אם תשאל ככה. הלא כבר בימי החשמונאים תיקנו חז"ל שמותר לחלל שבת ויום כיפור כדי להגן על עם ישראל, והלא גם עכשיו אנו במצב של הגנה תמידית. בעת סובבי את הזרקור לכאן ולכאן מחשבות רבות עוברות במוחי. האור מאיר ורחוק, רחוק הנני רואה לפני את הארץ כולה באור גדול ואת ירושלים עיר הקודש אני מדמה לראות לפני עיני. שם בית המקדש ועבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים סובב אני את הזרקור הולך וסובב, סילון האור נופל על שדות ומטעים ורק מרחוק מבחינים באהלי-קידר בהם גרים שכנינו. צל שחור עובר חולף בתוך שפע האור מסביב. יהי רצון שחוט השני האדום, חוט ההרס והאבדון ששזור בחיינו ייהפך ויהא כולו לובן אין קץ, לובן של אהבה ושלום, של אחווה ורעות, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים! עמדת השמירה שבה היה שלמה שכטר

6. יוצאים לעבודה תמיד בליווי נוטרים ביום א' בבוקראנו קמים בארבע וחצי. אני ממהר, מתרחץ ומתפלל, חוטף איזה אכילה, ובחוץ המשוריין כבר מוכן. בטוריות, באתים, במריצות, ובסלים - אנחנו נוסעים לעבודת הכביש. החברה מזדרזים… נוסעים , האוטו מתנועע. האחד - המריצה לחוצה לרגלו, השני - כמעט שנפל מן האוטו. כן , כן , עכשיו אנחנו מרגישים כמה מאד נחוץ הכביש. ומה יהיה בחורף? ומקבלים עלינו עבודה הכי קשה, ותנאים הכי קשים. וכביש יהיה - הוא שאלת חיים! - הגענו. ממהרים להוריד את כלי העבודה והאוכל. יואל מחלק אותנו לקבוצות. אני עבדתי באנקעטיס, זאת אומרת - קודם עושים צורת דרך , כל שלושה מטרים סוללים באבנים , ובשני הצדדים ממלאים באדמה. חופרים אנו מהתעלה , וממלאים על יד האבנים. העבודה לא קלה. מזיעים הרבה. אבק… אבל המטרה היא המחליפה כוח. - בצהרים אנו הולכים אל הבריכה. אני שוחה, ויש לי הנאה גדולה. אבל הרבה לשחות אין כוח - מפני שנכנס הכוח בטוריה. לפנות ערב נוסעים הביתה, כשאנו מתמלאים באבק הדרך. ואנחנו מתרחצים חברי טירת צבי מכינים לבנים מבוץ לבניית בתי המשק

7. שלמה מבקש לקבל נשק ולהיות נוטר לשם כך הוא מקבל "תעודת יושר" מהמוכתר של טירת צבי נוטרים בטירת צבי

8. יומן משטרת הישובים שתיעד את סדר השמירה והוצאת הנשק מהנשקייה בטירת צבי (מארכיון ט"צ) א' חול המועד פסח תש"ג 21.4.43 אחה"צ חוזר שלמה משמירה. לאחר מנוחה קצרה יוצא שוב לשדות כשברשותו אקדח ו 10 כדורים. 4:15 אחה"צ הנוטר שלמה שכטר 7091 אקדוח 67-014 ו= 10 כדור ויונתן שולזנר חזרו מתפקידם. 5:00 אחה"צ השוה"מ שלמה שכטר 7091 עם אקדוח 67-014 ו= 10 כדור אפריים סובלמן וזאב קצמן

9. המשך הדיווח יצאו לשמירת התלתן בדרום 7:45בערב זאב קצמן חזר מהשדה פצוע  והודיע לנוטר שמואל טורצקי שערבים התנפלו על השומרים, הוא היה פצוע קשה ולא יכול היה למסור פרטים מדויקים. הסרג'נט משה פרנק 6107 הזעיק את הנוטרים ויצאו בשתי כתות על מנת להושיט עזרה לנתקפים, יצאו הנוטרים כדלקמן :רשימת הנוטרים כתה שניה יצאה עם הנוטר שמואל טורצקי רשימת הנוטרים

10. משמרות החיפושים נמשכו כל הלילה . השוטרים הבריטיים עוזרים גם הם בפיענוח המקרה ובחיפושים אחרי שלמה. 9:45 בערב הסרג'נט משה פרנק 6107 חזר מהשדה הוא מסר פרטים כדלקמן: תפשנו את כל השטח ולא מצאנו איש. מסרתי הודעה לאלחוטן לשדר הודעה למשטרה בבית שאן, אבל לא השיג קשר. 10:15 בערב הביאו את אפריים סובלמן מהשדה פצוע קשה ואינו מסוגל למסור פרטים על המקרה 10:30 הגיע טנדר ממעוז והסרג'נט משה פרנק 6107 מסר לסרג'נט הגושי פרטים על המקרה. 10:35 הגיעה קבוצת שוטרים מה"סטרייקינגס פורס" והסרג'נט משה פרנק 6107 מסר להם פרטים על המקרה. אחרי שלא קבלו ע"י האלחוט קשר עם משטרת בית שאן שלח הסרג'נט משה פרנק 6107 הודעה למשטרת בית שאן ע"י הטנדר.

11. למחרת בבוקר התמונה מתחילה להתבהר, ולקראת הצהריים מתבררת המציאות המרה כל הנוטרים נמצאים במנוחה אחרי עבודת חיפושי הלילה 9:15 הנוטר יחזקאל וינמן יצא בליווי הפצועים באוטו לבית החולים המרכזי בעפולה 9:40  חזרתי מחיפושים בשדות ובסביבה שנמשכו כל הלילה והבקר. באחד המקומות המסומן ע"י ערבי פצוע כמקום הקטטה נמצאו שני מקלות. השארתי את הקורפ. קובלינר עם 3 ש.ז. לשמירה על המקום 9:50  יציאה נוספת להמשך החיפושים 10:40 יצאתי לבית שאן לטלפן לקצין בלש 12:15 המוכתר ממעוז הודיע לסרג'נט משה פרנק שהשו"מ שלמה שכטר 7021 נמצא הרוג בקרבת האהלים שעל יד השטחים הדרומיים שלנו. הודעתי על זה מיד למשטרת בית שאן 12:20 הגיעו למקום קצין המחוז דר' ברגמן וקצין מחוז בית שאן קרדוס ויצאו למקום המקרה

12. גאולת דם או סולחה ?? על מנת להרגיע את הרוחות הסוערות. מן הדין היינו צריכים לגאול את הדם - אך הערבים ידעו שלא נעשה זאת , כי כבר הכירו אותנו , שאיננו ממהרים לשפוך דם. על ידי כך - נעשה דם יהודי הפקר בעיניהם.לכן , מה שהיה עלינו לעשות היה- להוכיח להם , שגם אנו ניקום דם - אם לא יכרתו אתנו ברית שלום. בקיצור - המטרה היתה - כי בלי קשר למה שידענו שלא נעשה - הערבים יחשבו שכן נעשה זאת , ועל ידי כך נשיג שיבקשו הם את השלום שאנחנו רצינו בו.ההתדיינות נמשכה זמן. לכולם היה ברור שהמטרה היא ,שלום", אלא שכל צד רצה שהשני יבקש זאת, מפני שהמבקש הוא גם משלם הפיצויים ויוקרתו נפגעת , כי בבקשתו הוא , כביכול , מודה באשמתו . כנהוג - כל צד מינה נציג מטעמו. הבדואים יוצגו על ידי מנהל בית הספר מבית שאן , ואת טירת צבי ייצג אלישע ,מוכתר מעוז חיים. מר שבתאי לוי - ראש עיריית חיפה - הוזמן להיות הבורר בין הצדדים. אחרי משא ומתן ארוך ומייגע , נאלצו הערבים לשלם שבעים וחמש לא"י במזומנים , ולבוא לבקש "אטוא" , שביתת נשק . מתוך העבודה של נחום ברוכיפעילות הקיבוץ הדתי בתחום הבטחון בתקופת המנדט שיירת הערבים המגיעים לטירת צבי לבקש "אטוא" שביתת נשק

13. הנכבדים הערביים מול המוכתר של טירת צבי יהושע ברוכי בבואם לטירת צבי בלווית נכבדי הסביבה ושני קציני המחוז - היהודי והערבי - הובלטה כלפי חוץ אשמתם ובקשת הסליחה מצידם . הארוחה נערכה בטירת צבי , והשתתפו בה כל אנשי הכשרת היישוב בחיפה, בתור אנשים המכירים את הסביבה ומנהגיה. סוף דבר - הפרשה הסתיימה בכבוד, בצורה שכל איש הסביבה יכול להבינה כפי שאנו היינו מעוניינים. והשלום הובטח - באחריותם של השבט הבדואי שישב לידינו. נציג הערבים כורע ברך לפני יהושע ברוכי בבקשת הסליחה

14. הויכוח על הנחיצות לבצע את הסולחה כמו בפעמים קודמות - גם פרשה זו עוררה וויכוחים בין המעורבים בקביעת המדיניות ובין חברי טירת צבי ובין עצמם. היו שביקרו את הפייסנות , ודרשו לנהוג בתקיפות, ולא לוותר לטובת "שלום", שלא מבליט את צדקתנו בצורה נחרצת יותר. ובכלל - למה מזמינים את הרוצחים לסעודה בקיבוץ. נראה בעליל, שהמוכתר נהג הפעם במתינות, לעומת מקרה קודם שלא הסתיים ברצח. הסיבות למתינות מחזירות אותנו לוויכוח העקרוני בדבר מטרת ההתיישבות בעמק. חברי טירת צבי ראו את עצמם ישוב קיבוצי - ולא משלט בטחוני , וככזה לא יכלו להיות תמיד בכוננות. אי אפשר להיות כל החיים עם העיניים במשקפת. הערבים מוסרים את הטירה למתיישבי טירת-צבי. יום העליה כא תמוז תרצ"ז אורי אליאב, שעסק באיסוף מודיעין מהערבים הוסיף: אחרי מלחמת ששת הימים ברח אבו-שריעה, הרוצח מפרשתנו , לעבר הירדן. הוא לא סמך על צה"ל , שיכבד את השלום שהיהודים עשו עם שבטו לפני שנות דור.

15. שלמה נקבר בבית הקברות בטירת צבי. בן 25 במותו בשנת תשס"א הוכר כחלל מערכות ישראל והמצבה הוסבה למצבה צה"לית. יהי זכרו ברוך