בעבודה זו ברצוני לחקור את השפעת המוסיקה על נרטיב העלילה, ואת תפקידי המוסיקה במדיה הקולנועית.

1. "דמיונם של הצופים עשוי להיות הבמאי הטוב ביותר אם ניתנת לו הזדמנות הוגנת לעבוד. ככל שהסצנה / התרחיש מדויקים יותר, כך סביר להניח שישפיעו פחות על תחושות הקהל. בהיותו חד משמעי, הבמאי מפחית את האפשרויות לפרשנות. הדבר היחיד שנחוץ הוא מניע להתחיל את תהליך ההתנסות ומניע זה הינו הקול." (קלאס דיקהוף, 2003) בעבודה זו ברצוני לחקור את השפעת המוסיקה על נרטיב העלילה, ואת תפקידי המוסיקה במדיה הקולנועית. הנחת היסוד שלי הייתה שרוב פסי הקול הולכים במקביל לעלילת הסרט ומשרים תחושות ומעבירים מסרים שהבמאי בוחר להעביר. בעבודה זו מצאתי כי שימושי המוסיקה הם הרבה יותר רחבים מאשר להעצים את הרגשות העוברים בסרט. חקרתי נושא זה בעזרת מאמרים אקדמיים, ספרים ומאמרי אינטרנט, וכן על ידי חקר קטעים מהסרט "כשהנערים שרים" , בבימויו של ז'אן בפטיסט מונייה, שערכתי בעצמי. בחרתי לחקור נושא זה, משום שהוא משלב שני תחומים שאני מאוד אוהבת, הקולנוע והמוסיקה. עבודה זו נכתבה בידי עידית רז, תלמידת כיתה ט', במסגרת קורס לעריכת עבודות חקר, מרכז מדע ודעת למחוננים במכללת תל חי, תש"ע 2010

2. שימושי המוסיקה במהלך הסרט • סוגי פסקול מוסיקלי • אורי רשף (רשף, 2005), במאמרו "מוסיקה מהסרטים", טוען כי המוסיקה בסרט • קיימת בשתי דרכים עיקריות: כתוספת חיצונית - הנקראת שיוך חוץ דיאגטי, או • עם שיוך ויזואלי לסצנה המצולמת - שיוך דיאגטי, כמו לדוגמה רדיו המנגן מוסיקה • והמצלמה מראה אותו לצופים. • סיבות להוספת מוסיקה לסרט • הוספת מוסיקה באופן חיצוני לסרט מתבצעת מהסיבות הבאות: • העברת האותנטיות של הסביבה - המקום והזמן • הענקת רקע חברתי - האם הסביבה החברתית אותה אנחנו רואים כרגע בסרט היא של בדידות, של זוג, של קבוצה. רקע אתני - מה העדה של הדמויות; ערבי, מערבי. רקע לאומי לדמויות. • תיאור מצבי רוח או מצב נפשי, להדגיש רגשות או להדגיש דקויות פסיכולוגיות. • מילוי רקע ניטרלי. • העצמת תחושת מתח • יצירת מוטיב קבוע המאפיין את גיבור הסרט לכל אורך הסרט. פרטיטורה *המשך בשקופית הבאה

3. אילן אבישר , בספרו "אמנות הסרט", מוסיף על תפקידי המוסיקה בקולנוע: • איפיון דמויות באופן מעמיק יותר וחוויתי יותר. • הדגשת התפתחויות חשובות בעלילה. • מוסיקה רוגעת מעצימה רגשות ותחושות. • פסקול מוסיקלי בלי רעשים חיצוניים טבעיים יוצר תחושה של בועה, של עולם פרטי. מוסיקה נוסטלגית נותנת תחושה שבסרטים שבהם מופיע תהליך חניכה - תהליך שינוי, שהגיבור עובר לאורך הסרט, המוסיקה עוברת את תהליך החניכה יחד עם הגיבור. בנוסף משרה מוסיקה זו תחושת נוסטלגיה. • צלילים שקטים יכולים לתת תחושה אידילית ושלווה, מנגד צלילים צורמים משבשים תחושה כזו. • האופן בו משובצים שירים על הפסקול נותן משמעות סמלית. *המשך בשקופית הבאה

4. מנגד, מהם החסרונות להוספת מוסיקה לסרט? לואיס ג'אנטי בספרו "להבין סרטים" (2000), טוען כי מוסיקה בפסקול מקבלת משמעות ברורה וממוקדת יותר כאשר היא מלווה בתמונות. לעיתים נטען כנגד עושי הסרט כי התמונות שהוצמדו למוסיקה פגמו בריבוי האפשרויות להבנת המוסיקה, בעיקר בסרטים מוסיקליים, שכן בז'אנר זה המוסיקה היא החלק החשוב בסרט, והתמונות הן רק ליווי. דוגמא לכך ניתן למצוא בסרט "פנטסיה" של וולט דיסני. את '"מחול השעות" שכתב אמילקארה פונקיילי אייר דיסני בדמויות ססגוניות של היפופוטמים, תנינים, פילים ויענים. כיום, כמעט ולא ניתן להאזין "למחול השעות" מבלי להיזכר בדמויות של דיסני, ולדעת אוהבי מוסיקה רבים המחול האלגנטי "נהרס" בעזרת היפופוטמים מגוחכים בנעלי בלט. מתוך "מחול השעות" מחול השעות: http://www.youtube.com/watch?v=J_Zut7NoRLQ *המשך בשקופית הבאה

5. מוסיקת פתיחה לואיס ג'אנטי טוען כי בפתיחת הסרט, המוסיקה הנשמעת משמשת כמעין הקדמה לסרט. היא מסבירה לצופים לאיזה ז'אנר שייך הסרט שהם צופים בו, ונותנת כמעין פתיחה: ישנם סרטים שבהם כלי הנגינה המנגנים את המוסיקה מרמזים על התקופה הכרונולוגית. לדוגמה צ'מבלו הוא כלי שהיה מאוד פופולרי במאה ה-18. אם במוסיקת הפתיחה נשמע צ'מבלו, ניתן להסיק אולי שעלילת הסרט מתרחשת במאה ה-18. רמז על מעמדות וקבוצות אתניות ישנם סרטים בהם המוסיקה מרמזת על מעמדות חברתיים או קבוצות אתניות. כותבת עבודה זו גילתה כי בסרט "זהות אבודה" בבימוי פול גרינגראס, במהלך מרדף בטנג'יר, המוסיקה המלווה את כל הקטעים שהתרחשו בטנג'יר, מורכבת בין היתר ממוסיקה מזרחית הכוללת צלצולי מטבעות וכלי נגינה אותנטיים. תוספת זו לפסקול נועדה כדי להדגיש את התחושה של ההימצאות בעיר שהינה שונה כל כך מאירופה או ארצות הברית, שם מתרחשת רוב העלילה. התרעה ורמיזה על המשך העלילה מוסיקה בפסקול יכולה לשמש גם כמתריעה על רגעי מתח, עוד לפני שהם מגיעים בעלילה המצולמת. לדוגמא בסרט "כשהנערים שרים" בבימוי כריסטופר ברטייה, לקראת סיום הסרט, כאשר המנהל נוסע לקבל פרס על הישגי המקהלה, ואחד הנערים שורף את בית הספר, נשמעת בפסקול מוסיקה דיסוננטית מתגברת עוד לפני שמבינים מה התרחש, וכך הצופה מבין מראש שעומד להתרחש משהו לא טוב. צ'מבלו - "בן דודו" של הפסנתר.

6. על תפישת הקול חוש הראיה הוא לא החוש הראשי בתת המודע שלנו קלאס דיקהוף, (Dykhoff, 2003) במאמרו " About the perception of sound" טוען כי חוש השמיעה כמו גם חוש הריח משמש כנתיב ישיר לתת מודע שלנו, וכי חוש הראייה הוא החוש העיקרי. חושי השמיעה והמישוש הם רק חושים משניים, המוודאים את הקביעות של חוש הראייה. דיקהוף מדגים זאת בדוגמה הבאה: כאשר אדם נראה טוב, אבל הריח שלו מוזר ולא תואם את הרושם שיוצרות העיניים, מתעוררים חשדות במוח. הוא אומר כי הסיבה לתופעה זו היא הצורך לחוות תחושה זהה מכל החושים על מנת לייצר הבנה. כאשר יש צרימה, חשד כלשהו מיד מתעורר. עיוות המציאות על ידי יוצרי הסרטים בתהליך יצירה של סרט, מנסים היוצרים לעוות את תפישת המציאות אצל הקהל. הם מנסים ליצור את התחושה שהמסך שבקצה החדר הוא המציאות, ושהתמונות השטוחות הן תלת מימדיות. לעיתים קרובות פס הקול עוזר לנו לחוש את המימד השלישי, אך המוח גורם לנו לחוש כאילו אנו רואים זאת. על פי דיקהוף, סאונד בסרטים יכול לטשטש משחק לא טוב, על ידי נתינת "תירוצים" שמיעים וסיבות שיפצו על חוסר האמינות במשחק. הבמאי הטוב ביותר דיקהוף טוען, כי דמיונם של הצופים עשוי להיות הבמאי הטוב ביותר אם ניתנת לו הזדמנות הוגנת לפעול. ככל שהסצנה / התרחיש מדויקים יותר, כך סביר להניח שישפיעו פחות על תחושות הקהל. בהיותו חד משמעי, הבמאי מפחית את האפשרויות לפרשנות. הדבר היחיד שנחוץ הוא מניע להתחיל את תהליך ההתנסות ומניע זה הינו הקול. *המשך בשקופית הבאה

7. האם מה שאנו מבינים מהסרט זה מה שבאמת רואים בו? דיקהוף מזכיר את השם רנדי תום שכותב על השימוש בדמויות בשחור ולבן או עשן וזוויות מצלמה קיצוניות, שהולך בד בבד עם שורות אלה. על ידי כך שאינו מראה הכל הוא מאלץ את הצופים לחפש לעצמם מקורות אחרים על מנת למלא בהם את החלקים החסרים. המקור הוא ללא ספק פס הקול. באמצעות כמות מזערית של מידע חזותי וקולי אפשר לגרום לדמיונם של הצופים לרוץ. בנוסף, כמות מזערית של צליל, שהוכנס ברגע המתאים לסצנה, עשוי להיות המניע להפעלת הרבה מידע רלוונטי מוכר בקרב הצופה ובאופן עדין ביותר. דיקהוף אומר שכולנו יכולים לראות את הכוח של רוח פראית, פשוט בגלל שדעתנו מכלילה את הקול והדימויים לתוך התרשמות חזותית. על מנת שלא לבלבל אותנו, המוח אומר לנו: "אתם רואים את זה" במקום לגלות לנו את האמת כולה. האמת עשויה בוודאי לתפוס הרבה יותר רוחב פס קולנועי, מאשר רמזים על האמת. הבמאי הטוב ביותר *המשך בשקופית הבאה

8. מה מפעיל יותר את המוח, מוסיקה של באך או נגינת סולמות? קלאס דיקהוף, בהמשך מאמרו, גילה כי פרופסור פול רוברטסון, נגן ויולה בריטי, חקר את האופן בו המוח תופש את המוסיקה. רוברטסון ערך ניסוי, וצילם בעזרת רנטגן את מוחו של גבר המנגן סולמות מוסיקליים או מנגן מוסיקה של המלחין באך. בין מסקנות הניסוי התגלה כי החלק במוח שאחראי על ההאזנה לא היה פעיל בעת הנגינה. בנוסף, הסתבר מתוצאות הניסוי כי החלק במוח האחראי על התמונות היה פעיל כאשר הנסיין ניגן מוסיקה של באך, ולא היה פעיל כאשר הנסיין ניגן סולמות, פעולה טכנית בלבד, ולא יצירתית. אנשים חירשים יכולים לנגן מוסיקה בדיוק כמו אנשים ששומעים בחלק אחר של המחקר, ראיין רוברטסון נגנית ויולה חירשת המנגנת בתזמורת הסימפונית של לונדון. כאשר היא נשאלה כיצד היא מנגנת בעוד היא לא שומעת, ענתה הנגנית כי השמיעה היא רק חלק מתוך מערכת מורכבת הפועלת כאשר מנגנים מוסיקה. היא אמרה גם, שכל המוסיקאים נעזרים בחושים אחרים בנוסף לחוש השמיעה שלהם במהלך נגינתם, והם לא מודעים לכך. המוח שלנו נותן לנו תחושה כאילו אנו שומעים, למעשה אנו רואים או חשים בחוש אחר. על פי מדידה שערך דיקהוף, היחס בין תאים במוח האחראים על שמיעה גדול פי מאה מכמות התאים האחראים על הראייה. בנוסף, כמות התאים האחראים על שמיעה ועל ריח שווה. יוהן סבסטיאן באך 1750- 1685

9. מסרים במוסיקה האם ישנם מסרים שהמוסיקה משמשת מעין צינור להעברתם? קלאודיה גלושנקוף (גלושנקוף, 1999), במאמרה "אתה שומע מה שאני שומעת? על דרכי האזנה", טוענת כי ישנם דימויים העוברים מתוך המוסיקה ליותר מאדם אחד, משמע הם מעבירים מסר זהה לאנשים שונים. במחקר שנערך על ידי Dolgin & Adelson (1990, אצל Haack , 1992), שבו השמיעו לילדים בגילאי 4, 7 ו- 9 שנים קטעים מוסיקליים שונים, בעלי אופי רגשי שונה - שמח, עצוב, כועס, מפחיד וכדומה, כל הילדים הצליחו במידה זו או אחרת לזהות את האיכויות הרגשיות של הקטעים. ובכך הוכח כי ישנם מסרים שעוברים בהאזנה למוסיקה, והם לא קשורים באופן ישיר למוסיקה עצמה. סוגי המסרים העוברים בדרך זו במאמר שנערך על ידי Gardner (1973), נתבקשו ילדים בגילאי 8 ו- 11 לתאר הבדלים בין קטעים מוסיקליים שונים. הילדים בגיל 8 הגדירו לרוב את ההבדלים שמצאו בדימויים חיצוניים, שלא קשורים לתחום המוסיקה, כגון "משעמם", "של כנסיה", "של מבוגרים" או "כמו מירוץ סוסים". הילדים בני ה- 11, בנוסף להגדרותיהם את ההבדלים בדומה לילדים הצעירים, התייחסו גם למקצבים ולמרקם המוסיקלי. *המשך בשקופית הבאה

10. כיצד מתרחשת העצמת תחושות כמו מתח או שמחה • אורי רשף כותב כי בסרטים רבים מוסיקת הרקע נועדה כדי להעצים את המתח. אמנם בכל סרט האלמנטים ליצירת מתח הם שונים, אך בכל זאת ישנם מספר עקרונות כלליים להעביר תחושת מתח: • שימוש בצלילים נמוכים, בקצב איטי, בשילוב עם טונים גבוהים. • יצירת עלייה בטונים באופן הדרגתי עד לשיא העלילה, ולאחר מכן ירידה הדרגתית, כדי ליצור תחושה של מתח מתגבר גם במובן העלילתי וגם במובן השמיעתי. • הגברת עוצמת המוסיקה עם עלייה ברמת המתח. • הוספת תקתוק שעון. דוגמא שהביא רשף טוענת כי לעיתים מופיע בסצנה שעון אמיתי, ולפעמים רק מתווסף לפסקול תקתוק שעון, היוצר תחושת מתח. • כדי ליצור אווירת שמחה, נהוג להשתמש בכלי נגינה בעלי טונים גבוהים כמו חליל, אבוב, פיקולו או מקלדת. נהוג להשתמש בצליליהן של חליליות כדי להעביר תחושת שמחה

11. פסקולי סרטים כמפצלי אישיות עמרי גרינברג (גרינברג, 2009), במאמרו "פסקולי סרטים כמפצלי אישיות", אומר כי "בסרטיו של הבמאי האמריקאי ווס אנדרסון משמשים פסי הקול על מנת לערער את נקודת המבט האחידה של הבמאי וליצור סרט רב קולי ורפלקטיבי". גרינברג רואה את הבמאי אנדרסון כמי שכל טקסט בקולנוע עבורו הוא אינטר-טקסט. אינטר-טקסט, הינו אחת משלוש גישות מקובלות לניתוח טקסטים קולנועיים. משמעות האינטר-טקסט היא דיון ביחסים בין הטקסטים של הסרט לשאר הטקסטים הקולנועיים והלא-קולנועיים שקדמו לו או השפיעו עליו. לפי גישה זו יש תהליך של הפרייה הדדית בין הטקסטים השונים במערכת התרבותית. כאשר מדובר בטקסט - הכוונה היא למוסיקה, גרפיקה, צילום וכל מרכיב שמעביר מסר כלשהו. כאשר טקסט ביצירה "מתכתב" עם טקסטים של יצירות אחרות המשמעות שלו מושפעת מהם. כל יצירה של הבמאי אנדרסון, כל שנייה בסרט שהוא יוצר גדושים באינטר-טקסטים מתסכלים, עקב עודפי משמעות. אנדרסון הרחיק לכת עד כדי כך שפס הקול שגם הוא אינטר-טקסט כבר איבד את הקשר עם הסרט עצמו ומתפקד בתוכו כגורם עצמאי. "משפחת טננבאום" – סרט בבימויו של אנדרסון, שבו השתמש כותב המאמר כדי להדגים את טענותיו. *המשך בשקופית הבאה

12. סוגי פסקול מיוחדים לאנדרסון עמרי גרינברג מוצא כי בסרטיו של ווס אנדרסון ישנם שלושה סוגים של פסי קול מוסיקליים: קטעים אינסטרומנטליים שהולחנו במיוחד עבור הסרט. לרוב הלחין את השירים מארק מארת'סבאו, המלחין הקבוע של אנדרסון. קטעים מוסיקליים ושירים שלא נכתבו במיוחד עבור הסרט, אך נעשה בהם שימוש אסוציאטיבי הקשור בנושא שלהם. קטעים אינסטרומנטליים ושירים שלא נכתבו במיוחד עבור הסרט, ומבוצעים בו בעיבוד אחר, השונה מהעיבוד המקורי שלהם. האינטר טקסט כגורם מתסכל בצפייה בסרטי אנדרסון גרינברג טוען כי אנדרסון מודע לכוחו כיוצר של הסרט, ומוסיף כמעט בכל ניואנס של הסרט מסר "המתכתב" עם ידע מוקדם או מידע שיש לנו במוח המקשר בין הסרט לחיים. גודש כזה של מסרים מתיש מאוד את הצופה, כי כמעט בכל רגע המחשבה של הצופה נזרקת לכיוון אסוציאטיבי אחר. דוגמא לכך היא שימוש בביצועים של שירים המזוהים עם אמנים ידועים. במצב כזה כמעט ולא ניתן להפריד בין הביצוע לבין ידע מוקדם מסוים שיש על האומן המבצע, ובכך להעניק לחווית הצפייה וההאזנה בסרט רובד נוסף. רובד זה אינו מופיע באופן ישיר בסרט, אך מסר זה מועבר בצורה כזו שכל מי שמכיר את הביצוע המקורי יכול לעשות את החיבור המוחי הזה. פסי קול הפועלים כנגד העלילה בנוסף, טוען גרינברג כי בשונה מפסי קול של סרטים רבים, המדגישים רגשות, תחושות, מתחים, עלילה מסוימת ועוד, פסי הקול בסרטיו של אנדרסון פועלים באופן הפוך. הם אינם קשורים באופן עלילתי לסרט, ולעיתים אף הולכים נגדו. פס הקול אצל אנדרסון מציף את הצופה במידע שלא קשור לסרט.

13. מה הקשר בין היי גו'ד של הביטלס וגירושין? ברצוני לחקור ולהסביר קטע קצר מתוך הסרט משפחת טננבאום. הסרט מסופר כמו ספר, המחולק לעשרה פרקים. בתחילת הסרט מסופר על אב שמספר לשלושת ילדיו שהוא ואמם מתגרשים. לאחר מכן מוצג כל אחד מבני המשפחה, ומסופר מעט על כישרונותיו ועל ייחודיותו בתוך המשפחה. את כל אלה מלווה על פס הקול שיר "היי ג'וד" של הביטלס. השיר נכתב על ידי פול מקרתני לבנו של ג'ון לנון, ג'וליאן, לאחר שלנון התגרש מאמו של ג'וליאן, סינתיה. מקרתני היה מאוד קשור לג'וליאן, שהיה רק בן חמש שנים כאשר הוריו התגרשו, והוא בא מספר פעמים לבקר את סינתיה במשך תהליך הגירושים. לא רבים האנשים שיודעים את הרקע ההיסטורי שמאחורי השיר הידוע הזה, ולא ניתן להבין מתוך מילות השיר שנושאו הוא גירושים, ולכן למרבית הצופים בקטע זה בסרט לא ניתן להבין מדוע בחר הבמאי להוסיף שיר זה, ומרוב ניחושים והצעות הצופה כבר לא מסוגל להתרכז בעלילת הסרט. קישור לפרק הראשון בסרט: http://www.youtube.com/watch?v=G2dsfwHjCTM

14. חקר סרט בחרתי לחקור את הסרט "כשהנערים שרים", בבימוי כריסטופר ברטייה (צרפת, 2004), בהשתתפות ג'רארד ג'וגנוט, פרנסואה ברלאן, ז'אן בפטיסט מונייה, ז'אק פרין, קאד מראד, ומארי בונל. המוסיקה לסרט זה נכתבה על ידי Brunoo Coulais. תקציר הסרט עלילת הסרט מספרת על קלמנט מאתיו, מורה חדש המגיע לפנימיית בנים סוררים, המלאה באלימות. מנהל הפנימייה, מר ראשיין, מנסה לפתור את בעיות המשמעת בעזרת שיטת "פעולה תגובה", ולא מבין שבצורה כזו הוא רק משניא את עצמו עוד יותר על הילדים, שרק מחפשים סיבות להתגרות בו. המורה, מוסיקאי ומלחין כושל, מקים מקהלת נערים ומצליח לפתור את רוב בעיות המשמעת אצל התלמידים, לחנך אותם ולהכניס בהם אנושיות ומוסיקליות. הגיבור הראשי בין הנערים יהיה בסופו של דבר מנצח תזמורת כלי קשת ידוע. גיבורו של הסרט הוא פייר מוראנג', הגיבור שעבר את תהליך החניכה, בעל הקול הייחודי, שהפך ברבות הימים למנצח. בתחילת הסרט הוא היה ילד בעייתי, "פני מלאך, אך אחוז בידי השטן", כפי שהגדיר אותו אחד המורים המלמדים בפנימייה. במהלך הסרט הוא עובר שינוי עצום, גם מבחינה התנהגותית, וגם מבחינה מוסיקלית - הוא מבין את הכישרון המדהים הגלום בו, ולכן הוא הופך למנצח ידוע ברבות הימים. רוב הסרט מסופר כפלשבאק של מוראנג', כעת הוא נראה אדם מבוגר, בן לפחות 60. מוראנג' מקבל ביקור מפפינו, חבר שלמד עמו בפנימייה, ומביא למוראנג' את היומן שכתב מאתיו בהיותו המורה שלהם, שהשאיר אחריו לאחר מותו. על פי אחת הפרשנויות לסרט, היומן שרד את השריפה שפרצה בסיום הסרט בפנימייה. מוראנג' מתחיל לקרוא בו, ואנו נסחפים עמו לתוך הזיכרון. סיקוונס מתוך הסרט שבו נראית ונשמעת שירת המקהלה כאשר המנהל מציג אותה בפני ועדה, על מנת לקבל פרס על הישגי המקהלה. הגיבור מוראנג' הוא הילד שעומד בתחילת הקטע בצד, אך לאחר מכן שר את קטע הסולו. http://www.youtube.com/watch?v=dQg-3wkzJ3s *המשך בשקופית הבאה

15. סיבות לחקר • בחרתי לנתח סרט זה משתי סיבות עיקריות: • רציתי סרט שהמוסיקה משמשת אותו גם בעלילתו, ולא רק כרקע. • מהפעם הראשונה שצפיתי בסרט זה אהבתי אותו, והחלטתי שאם אני צריכה לבחור סרט כלשהו כדי לנתח, אני רוצה שזה יהיה סרט שגם אהבתי בלי קשר. • בניתוח זה ברצוני לבדוק מהן הסיבות שהבמאי מוסיף פסקול מוסיקלי, במקרה זה למוסיקה יש גם תפקיד עלילתי, ולא רק של מוסיקת רקע. *המשך בשקופית הבאה שתי כריכות לגרסת ה- DVD לסרט, המקורית והעברית

16. סיקוונס תחילת הסרט הסרט נפתח בתמונה גשומה. אין מוסיקה, רק אפקטים של סירנת אמבולנס, שחפים, וצפירת אונייה. נקודת המבט היא מספינה. לאחר מכן רואים איש שוכב על ספה, וכולו אומר בדידות. קולות שחפים ואמבולנס חוץ דיאגטיים נותנים תחושת אסון. נשמעים צלילי כיוון כלים של תזמורת כלי קשת חוץ דיאגטיים - כנראה שהם בראשו של המנצח, כאילו הוא חושב על הקונצרט העתיד לבוא – רמז לכך שהאיש הוא מנצח. סולו צ'לו מתחיל בתרועה חרישית - סימן לבשורה, ואז מנגן מנגינה מינורית, עצובה, טונים יורדים. ישנו סינכרון מוחלט של הצלילים היורדים ביחד עם תנועת המצלמה - .tilt down נגינת הצ'לו נמשכת גם לסיקוונס הבא. התאמה זאת מתבצעת כדי להעצים את שיוסבר ויודגם בהמשך - ישנו קשר הדוק מאוד בין האדם למוסיקה. סיבה נוספת להתאמה זו היא שהמשמעות בחיים של ירידה היא שלילית, של משהו רע, ולכן כשהמצלמה והתווים על פס הקול יורדים בהתאמה, ניתן להבין שמשהו שלילי, יורד עומד לקרות. עוד מעט מידע על הגיבור המעבר החזותי לסיקוונס הבא הוא חיתוך חד, ג'אמפ קאט בשפה הקולנועית. אבל מכיוון שהמוסיקה נמשכת אנחנו לא מאבדים את ההקשר. התמונה עוברת משחור מוחלט ללבן כמעט מוחלט, חיתוך פנים, מינימום מידע חזותי, כי כמעט כל המידע פה נמסר לנו מהמוסיקה. אנו צופים באדם מבוגר. Close Upעל הפנים של האיש, והצליל גובר. יש התאמה וקשר בין האדם לצלילים, כשיש תקריב על פניו של האדם - יש גם "תקריב" על הצליל - הוא מקבל במה והדגשה. התקריב מנסה לקרב את הצופה אל עולמו הפנימי של הגיבור. האדם מצולם בסולו, וגם על הפסקול מנגן צ'לו סולו. אדם בודד. רקע כהה, מעצים את תחושת הבדידות שלו. הרבה צללים על הפנים - תחושת בעיות, ספקות, כאילו "חלף צל על פניו". זווית צילום נמוכה משרה תחושת סמכות, כדי שנבין שהאיש הוא דמות ידועה, סמכותית, ולא אדם זקן וחלש כמו שנראה מההתחלה, זווית הצילום משמשת כאן כמבארת ומקדימה דבר שעדיין לא הספקנו לראות. "וכולו אומר בדידות..." - גיבור הסרט מוראנג' *המשך בשקופית הבאה

17. המצלמה מסתכלת על האיש מנקודת המבט של התזמורת. הפה סמכותי אבל העיניים רחומות. לצ'לו מצטרף כלי נוסף, ויולה, הצופה מקבל מסר שהאיש כבר לא לבד, לפחות בתחושה שלו. קשר בין הגיבור למוסיקה ברקע המשך המנגינה הקודמת, מלאה בסקונדות קטנות - הנותנות תחושה של עצב וייסורים, ואולי גם של זמן קצוב, כי האיש פתאום קולט שאם אמו מתה, אולי גם קצו שלו עצמו קרב. צלילים גבוהים, צורמניים. תובנה מכיוון שאיננו רואים את מקור המוסיקה אנחנו מבינים שסולו הצ'לו שנכנס בהתחלה, נשמע רק בראשו של המנצח, מוסיקה חוץ דיאגטית. המנצח עצם את עיניו כדי להתרכז לפני תחילת הקונצרט, וזה בין היתר מה שמבהיר לנו שהמוסיקה ששמענו עד עכשיו אינה חלק מהקונצרט. המוסיקה שנשמעה עד עכשיו נועדה כדי לתאר את מהלך העלילה, וגם את הלך רוחו של הגיבור, המנצח. מהפך בבת אחת המוסיקה מתחלפת לוולס - ההפך הגמור של המוסיקה הקודמת. מהלך לא צפוי מבחינה הרמונית, מעבר קיצוני מסולם מינורי מאוד לסולם מז'ורי. מצטרפת לנגינה כל התזמורת. המנצח פוקח עיניים. המוסיקה שמנגנת התזמורת היא אותה מלודיה שמנגן הצ'לו סולו בתחילת הסרט - מי מי מי, רה רה, דו מי. שוב חיתוך עלילתי - סיקוונס חד, ושוב הפסקול מחבר. הפעם החיתוך מתבצע בתחילת משפט מוסיקלי, הבולט במיוחד מכיוון שהמנגינה היא קלאסית, ומשפט חדש מתחיל באופן ברור. *המשך בשקופית הבאה גיבור הסרט כאדם מבוגר – המנצח פייר מוראנג'

18. סיכום הסיקוונס בסיקוונס זה תפקיד המוסיקה הוא להמחיש לנו עד כמה המוסיקה חשובה ומשמעותית לאדם זה. בסרט זה אחד הסמלים העיקריים של המוסיקה הוא חיים. ישנם מספר גיבורים - המנצח פייר מוראנג', והמשגיח קלמנט מאתיו, שהמוסיקה היא חייהם, וכאשר משהו רע קורה להם או התחושה היא שמשהו מת בתוכם הפסקול המוסיקלי משתתק, כאילו אין בהם מוסיקה. דוגמא למקרה כזה ניתן למצוא בתחילת הסרט, כאשר המוסיקה משקפת בדיוק את הלך רוחו של מוראנג' - קודרת ושקטה, ובאופן פתאומי, ברגע שהוא שומע את המוסיקה שבקונצרט - את הוולס, הוא כאילו מתעורר מהקיפאון, מפשיר, מחייך קצת, וחי מחדש. לאחר מכן, בלווית אמו, הפסקול משתתק, וניתן לשמוע רק את טיפות הגשם - כמו דמעות. ניתן לפרש זאת כאילו משהו מת בתוך האיש, ולכן המוסיקה הפנימית שלו משתתקת. הגיבור מוראנג' בקונצרט. *המשך בשקופית הבאה

19. סיקוונס המפגש בין הגיבור לפפינו תקציר הסיקוונס בקטע זה מוראנג' הגיבור פוגש את פפינו, חבר מפנימייה לנערים בה שניהם למדו, ונותן לגיבור יומן של המשגיח שהשגיח עליהם בתקופה זו, ושינה את חייהם. עד עכשיו הפסקול היה מורכב מכלי קשת בלבד, עכשיו נשמע פסנתר. פסנתר יוצר אינטר-טקסט במוח לעוגב, שהוא כלי הידוע בליוויו למקהלות. פפינו היה ילד נמוך וקטן, וכאשר מצביעים על דמותו בתמונה שבאלבום נשמעים על פס הקול צלילים גבוהים ועדינים, המדגישים את היותו ילד קטן, ואת יחס המנצח אליו, שיתברר רק בסוף הסרט. המוסיקה הנשמעת לאורך כל המפגש ביניהם מורכבת משירים של המקהלה. החליל המתווסף לפסנתר מנגן את קטעי הסולו שהיה שר המנצח בהיותו נער. סיכום הסיקוונס בהמשך למה שהוסבר קודם, המוסיקה מסמלת כאן את החיים. בסיקוונס הקודם נפסקה המוסיקה בלווית אמו של מוראנג', וכשהוא פוגש את פפינו חוזר הצליל המוסיקלי. גם כאשר פפינו מבשר למוראנג' שהמשגיח נפטר נפסקת המוסיקה. במקרה זה ישנה אפשרות נוספת להיפסקות המוסיקה, כי המוסיקה הזו היא דיאגטית פנימית של שניהם, וכאשר הם מדברים על ההווה למוסיקה אין קשר והיא נפסקת. במקרה זה המוסיקה משרה נוסטלגיה. מימין - פפינו, משמאל - מוראנג'. *המשך בשקופית הבאה

20. 01:04:40 - דיאלוג בין אמו של מוראנג' לבין המורה בקטע זה מתנהלת שיחה בין אמו של מוראנג' לבין המורה, קלמנט מאתיו, בתחנת האוטובוס, על עתידו של הילד, ובעקיפין גם על עתידם שלהם - המורה מבטיח שהוא ידאג באופן אישי לטובת הילד. שוט "מעבר לכתף" -M.S - C.U , מתחיל דיאלוג. האם עולה על האוטובוס. ברגע שהאוטובוס מתרחק, מתחילה להתנגן שירת המקהלה, וניתן להבחין מיד שמוסיקה זו היא פנימית שנשמעת רק במוחה של האם. ניתוח וסיכום כאמור כל הסיקוונס מתרחש בתחנת האוטובוס, ועל האוטובוס עצמו. את כל הסיקוונס בחר הבמאי להציג מנקודת המבט של האם, והוא בוחר להעביר את תחושותיה של האם בעיקר בעזרת המוסיקה, יותר מאשר בעזרת המראות החזותיים. האם רואה את המשגיח, אך היא רואה אותו לא בתור המורה המגושם הלבוש בחולצה מוכתמת בדיו והמאוהב בה ולא ממש מסתיר זאת - היא רואה בו את החום ואת האנושיות שבו, ואת תשומת הלב שהוא מעניק לבנה. היא רואה במשגיח גם את המקהלה שהקים, ואת השינוי שהתחולל בבנה בעקבותיה. בשיר שהיא שומעת ניתן להבחין בקולו של בנה שר סולו, וכדי שלא נפספס שהיא חושבת על בנה ועל הכישרון שלו המצלמה עוברת אל פרצופו בחדות. הוא יושב בחדר, והבעת פניו מדוכדכת משהו. מימין - אמו של מוראנג', משמאל - המשגיח מאתיו. *המשך בשקופית הבאה

21. 01:24:12 פיטוריו של המשגיח בסיקוונס זה פוטר המשגיח, והמנהל אסר על תלמידיו לבוא ולהיפרד ממנו. התלמידים מסתגרים באחד החדרים, וזורקים אל המורה פתקים עם ברכות לאות פרידה. בכך הם לא מפירים את הפקודה של המנהל, וגם נפרדים לשלום מהמורה שעשה בשבילם כל כך הרבה. תובנות ותיאור של מאתיו המוסיקה היא כל עולמו של מאתיו, הוא זה שהבין שהמוסיקה יכולה לשמש כלי חינוכי וכלי מרפא. בעת הפיטורים אין מוסיקה, כי גם האיש הזה מחובר למוסיקה, וכשקורה משהו קשה, אין לו מוסיקה בראש. התחושה העולה מכל הסרט היא שכשמשהו קשה קורה למוסיקאי, אין בו מוסיקה, כי משהו בו מת, להבדיל ממנהל בית הספר, שכאשר הוא שומע שבית הספר נשרף, דווקא יש מוסיקה חוץ דיאגטית על פס הקול. כאשר המורה רק רואה את הפתקים, נשמע קול אחד, ורק לאחר שהוא אוסף את הפתקים ומתבונן בהם נשמעת כל המקהלה. ניתן לפרש זאת כאילו כאשר הוא רואה את כל הפתקים הוא חושב על כל הילדים, על המקהלה לא כגוף של הרבה אנשים, אלא כהרבה פרטים. המורה הוא אדם בודד. מבט מלמעלה - זווית הראיה של הנערים, ממחישה עד כמה הוא קטן. החומה סוגרת עליו, חוסמת אותו. השביל מאחוריו - העתיד מאחוריו - בקולנוע שביל מסמל עתיד, חיים חדשים, ולכן כל כך משמעותית העובדה שהשביל מאחוריו. קישור לסיקוונס זה: http://www.youtube.com/watch?v=Lsyjk6M0VCc *המשך בשקופית הבאה

22. שירת המקהלה וחזרה להווה שירת המקהלה היא חוץ דיאגטית, הבאה מתוך ראשו של המנהל. המנהל צורח על אחד המורים שייכנס ויעצור את הנערים מלזרוק את הפתקים ויפסיק את השירה שלהם. הוא מבין את החשיבות של המוסיקה בחיים של הנערים, וגם מבין כנראה את הטעות שעשה כאשר פיטר את מאתיו. שירת המקהלה מהדהדת כל הזמן בראשו. ברגע שהמורה יוצא מהשער, מסתיים פרק של המקהלה, כמו פרק בחיים. המורה לא סוגר את השער עד הסוף, כדי לסמל שהוא לא רוצה לסיים עבורם את הפרק הזה, שימשיכו לשיר. לאחר שחוזרים להווה, וגם לכל אורך הסרט, בכל פעם שמדברים על מוראנג' בלי קשר לכולם, בחייו הפרטיים, נשמע על פס הקול חליל המנגן את קטעי הסולו שהוא היה שר במקהלה, בלי ליווי של כלים אחרים. ישנה הקבלה בין דמותו של מוראנג', לבין קטעי הסולו, כאילו קטעי הסולו הם חלק מדמותו ומאישיותו. *המשך בשקופית הבאה מאתיו מתפטר

23. 01:28:00 - סוף הסרט חוזרים אחורה, אל היום בו פוטר המשגיח, ומתברר שפפינו רץ אחרי המשגיח וביקש ממנו לקחת אותו איתו. המורה מסרב, והאוטובוס נוסע. ברגע שהאוטובוס מתניע, רואים את הילד, מסכן ועצוב, אף אחד לא מוכן לקחת אותו, אך הפסקול מנגן מוסיקה אופטימית, קלאסית, חיובית, עליזה, המנוגדת - במבט ראשון - למתרחש על המסך. חשוב לציין כי גם קטע זה הוא שיר של המקהלה, אך כאן מובאת רק הפתיחה שלו, לפני שמתחילים הנערים לשיר. בצורה כזו הבמאי מכניס את הצופה למתח ואכזבה רגעיים. רואים את פפינו עזוב, אחרי שאף אחד לא רוצה אותו, ומיד עולה תחושה שהמשגיח נוהג ממש באכזריות המפתיעה את הצופה, כי על פי כל מה שראינו עד עכשיו הוא נראה אישיות מדהימה. כל זה אורך שניות מספר, ומיד האוטובוס נעצר והמשגיח קורא לילד לעלות אליו לאוטובוס. ברגע זה רומז לנו הבמאי מה הולך לקרות עוד לפני שהוא קרה. המוסיקה באה כדי לעודד אותנו, להודיע שעומד להיות טוב בעוד רגע. מימין - פפינו הילד, משמאל - המשגיח מאתיו. *המשך בשקופית הבאה

24. מסקנות: • בסרט זה תפקידי המוסיקה הינם: • הדגשת הלך רוחו של הגיבור ויצירת הזדהות עמו - באמצעות מוסיקה חוץ דיאגטית מינורית, עם טונים יורדים, צ'לו מנגן סולו. • ביאור ורמיזה על מפנים בעלילה לפני שהם מתרחשים, "להרגיע" את הצופים. • תיאור אדם - תכונותיו, מקצועו, אופיו, בלי להשתמש בקול או בהסבר שקוף מדי. דוגמא לכך היא שבמאי הסרט השתמש בסולו צ'לו כדי להדגיש את בדידותו של הגיבור. • בסרט זה תפקידה של המוסיקה הוא דו משמעי - גם להעצים את רגשותיו של הגיבור (ראה סעיף 1), אבל גם להדגיש את יחסו של הגיבור למוסיקה. לאורך כל פתיחת הסרט, ישנה התאמה מוחלטת בין פעולותיו של הגיבור לבין פס הקול המוסיקלי המלווה אותו: מצב רוח עצוב ומינורי, הרגשת בדידות. בנוסף, בעת התקריב העצום על פניו של המנצח ישנה התגברות גם של הצליל, כאילו הם גוף אחד. • ייצוג וסמליות של חיים, חוסר חיים מודגש על ידי שקט מוסיקלי כפי שהוסבר בחקר. • הדגשת זווית אחרת של הסתכלות, שלא באמצעות קול על או הסבר שקוף מדי. שימוש זה של המוסיקה מגוון את מספר הסיפור, ונותן עוד מידע על מחשבותיהן של הדמיות, ומעניק לעלילה רובד נוסף. מאתיו מאמן את סולן המקהלה, מוראנג'. *המשך בשקופית הבאה

25. מסקנות נוספות בסרט זה יש למוסיקה תפקיד נוסף, שהוא תפקיד עלילתי - בסרט זה המוסיקה היא אחת מגיבורי הסרט. המוסיקה היא הגורם ששינה את חיי הילדים, וגם את חיי המנהל ואנשי הצוות. אמנם ניתן להבין את הסרט ממבט ראשון כאילו מאתיו חולל את השינוי, אבל גם אם נוקטים בגישה כזו ניתן לומר כי בעזרת המוסיקה שינה מאתיו את חיי הילדים, טיפח בהם מוסיקליות, ופתר את רוב בעיות המשמעת שלהם. בנוסף בגלל כל מה שתואר כאן על תפקידה העלילתי של המוסיקה, מודגשות עוד יותר מסקנות 4 ו- 5, הטוענות כי המוסיקה מסמלת את החיים, וכי ישנה התאמה בין אופי המוסיקה לבין הגיבור. בנוסף, תפקיד המוסיקה מעצם היותה גיבורה בסרט הוא לשנות את חיי גיבורי הסרט. במקרה זה תפקידה התבטא בכך שהיא הקטינה באופן משמעותי את מקרי האלימות ובעיות המשמעת, וגם עוררה את עניינם של התלמידים במוסיקה וחשפה אותם לתחום עניין חדש. חברי מקהלת הילדים

26. דיון על פי התיאוריות שבחנתי, מוסיקה בסרטים נועדה על מנת להעצים תחושות ורגשות, ועל מנת להעביר מסרים שונים - מקום וזמן, רקע אתני וחברתי, לתאר מצבי רוח, וליצור מוטיב קבוע המאפיין את גיבור הסרט לכל אורך הסרט. על פי תהליך החקר שנערך בעבודה זו, מוסיקה בסרטים נועדה לגרום לצופים להזדהות עם הגיבור ולתארו, "לרמוז" על מפנים בעלילה לפני שהם מתרחשים, ולייצג זווית הסתכלות שונה שלא מפי הגיבור הראשי המספר את רוב העלילה בסרט. בנוסף למה שצוין זה מכבר, בסרט זה ישנו קשר מעניין בין גיבורי הסרט לבין המוסיקה, ולכן למוסיקה ישנו שימוש נוסף בדוגמא זו, היא מסמלת את החיים, ואת מהות החיים, כפי שצוין ופורט בפרק המסקנות. בנוסף, המוסיקה משמשת בסרט זה כגיבורה, שתפקידה בסרט הוא לשנות את חיי הגיבורים האחרים וללמדם מוסיקה. ברצוני לציין כי כל מה שנכתב בפרק התיאוריות, נמצא ואומת במהלך המחקר שערכתי, פרט לפסי הקול ההולכים כנגד עלילת הסרט, מפני שמצב שכזה לא הופיע בסרט אותו בחרתי לחקור, ולכן אינני יכולה לאמת אותו בוודאות. בסרט "משפחת טננבאום" שבו נגעתי קלות הופיעו מצבים כאלו, אך מפאת קוצר זמן לא הספקתי לחקור אותו כראוי, והסתפקתי רק בקטע קצר. ברצוני להוסיף ולומר, כי בתיאוריות שחקרתי לא הוזכר המצב שתיארתי, שבו למוסיקה ישנו תפקיד עלילתי, היא עצמה מהווה גיבור והיא שותפה בסרט גם במובן זה. אחת החזרות של מקהלת הנערים בסרט "כשהנערים שרים", שבמהלכה למדו הנערים מהו קצב

27. סיכום אישי במסגרת שיעורי הקולנוע במרכז מדע ודעת למחוננים תל חי, יצרנו וצילמנו סרט קולנוע בשם "ההסעה". הסרט מספר על חבורת ילדים שעלו לאוטובוס בדרכם לבית הספר, והנהג שאיחר להגיע, נוהג במהירות מופרזת כדי "לפצות" על הזמן שבזבז. חבורת הילדים תופסת יוזמה, ונציגים נבחרים ניגשים פעמיים אל הנהג, ומנסים לשכנעו להאט, כי "אתה מסכן את החיים שלי ושל החברים שלי", כדברי אחת השחקניות בסרט. הנהג מסרב להאט, ואף מגביר את מהירות הנסיעה. הסרט מסתיים כאשר עוצר שוטר את האוטובוס, וקונס את הנהג. אני הצטרפתי לצוות זה בשלב העריכה, והייתי שותפה לבחירת המוסיקה המתווספת לפסקול הסרט, מפני שחשתי כי יש בידי יותר ניסיון לאחר כתיבת עבודה זו ולאחר החקר שערכתי. הקטע אותו בחרתי להוסיף לעבודה זו הינו הקטע שבו הנהג מקבל שיחת טלפון מהבוס שלו, ובמהלך השיחה הבוס נוזף בנהג על כך שהוא לא עומד בלוח הזמנים, ומסיים את השיחה: "אל תאחר". לקטע זה בחרנו לצרף את השיר “Working on the road”, של הלהקה “Ten years after”. בחרנו דווקא בקטע הזה מפני שחיפשנו קטע מוסיקלי, אינסטרומנטלי, קצבי, שידגיש את המתח אך בצורה לא מוגזמת או מוקצנת. בנוסף חיפשנו מוסיקה קלה, המתאימה לתקופה בה צולם הסרט. קטע זה התווסף לסרט כמוסיקה חוץ דיאגטית, הנשמעת בראשיהם של הילדים המודאגים, ואולי אף במוחו של הנהג, שאף הוא דואג לשלום נוסעי האוטובוס. קטע זה ניתן למצוא בסרט "ההסעה", בסביבות 3:30 דקות.

28. ביבליוגרפיה אבישר, אילן, ()1995 אמנות הסרט, הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי, האוניברסיטה הפתוחה,. ג'אנטי, לואיס, (2000), להבין סרטים, האוניברסיטה הפתוחה, 2000. גלושנקוף, קלאודיה (1999) אתה שומע מה שאני שומעת? על דרכי האזנה, בתוך כתב-עת למורי המוזיקה , כרך 3, עמודים 105 - 119,. רשף, אורי, (2005) מוסיקה מהסרטים, בתוך אי.וי.+ כרך 53, עמודים 74-76. גרינברג, עמרי, (2009) פסקולי סרטים כמפצלי אישיות מארב אמנות תרבות מדיה, http://maarav.org.il/musaf/index.php/2009/08/voice8/ About the perception of sound Klas (2003),Dykhoff,