slide1 n.
Skip this Video
Loading SlideShow in 5 Seconds..
איש תן לי יד סיפורה של עמירה PowerPoint Presentation
Download Presentation
איש תן לי יד סיפורה של עמירה

Loading in 2 Seconds...

  share
play fullscreen
1 / 7
Download Presentation

איש תן לי יד סיפורה של עמירה - PowerPoint PPT Presentation

conlan
130 Views
Download Presentation

איש תן לי יד סיפורה של עמירה

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - E N D - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
Presentation Transcript

  1. מרים ניקולאיב לטם מור יוסף נעם מזרחי איש תן לי ידסיפורה של עמירה

  2. עמירה נולדה בשנת 1924 בעיר נופש שבצפון איטליה. בעיר נופש הזאת טיפלו בחולי שחפת בזכות האוויר הצח שהיה שם. עמירה מספרת:"אמא שלי הייתה מגרמניה ואבא שלי מגבול צ'כיה בצד הגרמני, והוא בחר לעבור לאיטליה בשנת 1910 ובשנת 1920 הוא הפך לאזרח איטלקי. מיראנו הייתה שייכת פעם לאוסטריה ואח"כ האיטלקים קיבלו אותה.באיטליה לא הייתה אנטישמיות עד שהנאצים הגיעו.הייתה מלחמת עולם בכל איטליה ולא רק נגד היהודים. חיינו כמו בפלנטה אחרת, כל הילדים היו באותה מפלגה הפשיסטית, כולם היו בתנועות נוער וזה ממש לא היה משנה אם אתה יהודי או לא. הכל קרה בבת אחת - לא ידענו ולא שמענו כלום. בספטמבר 1943 איטליה הייתה קשורה לגרמניה. היטלר דחף להשמדת היהודים ומוסוליני לא הסכים לזה כי הוא לא היה אנטישמי. רק הגרמנים היו אנטישמים. מוסוליני בכל זאת הסכים לשני תנאים של היטלר:1. היה אסור ליהודים ללכת לבית ספר של הממשלה.2. היה אסור ליהודים להחזיק משרתים ועובדים.

  3. "כשהייתי בת 14 עברנו ממיראנו למילאנו, ושם הלכתי לגימנסיה יהודית רגילה. בשנת 1938 התחילו להגיע אנשים שברחו מגרמניה ונתקעו באיטליה. היו ארצות כמו סין שקיבלו יהודים, והם באו ויצרו קהילה יהודית. הם שמחו למלא את המקום של העובדים שפיטרנו, ואז הייתה להם פרנסה. באיטליה לא הייתה אנטישמיות עד שהנאצים הגיעו.הייתה מלחמת עולם בכל איטליה ולא רק נגד היהודים. חיינו כמו בפלנטה אחרת, כל הילדים היו באותה מפלגה הפשיסטית וכולם היו בתנועות נוער. אבא שלי מת בשנת 1939 במילאנו ממחלת לב. נשארנו אמא שלי, אני ואחותי. לכל יתר החוקים שהיטלר קבע מוסוליני לא הסכים ולכן אלה היו שני החוקים היחידים, ולא היו אף סנקציות נגד היהודים. באיטליה החוקים של היטלר לא תפסו, אבל היו לי חברות ששאלו אותי שאלות כמו: "למה את לא לומדת איתנו?" וכדומה. אני עניתי להם שאני לא לומדת איתם בגלל שאני יהודייה ואז החברות שלי אמרו : "אבל ליהודים יש קרניים" (בגלל הפסל של מיכאל אנג'לו). בזכות בית הספר גיליתי שאני יהודייה. המעבר לבית הספר היהודי השפיע עליי, אבל לא מאוד. ב14.9.1943 הגנרל בדרום איטליה חתם על כניעה לארה"ב אבל זה לא הפריע. באותו יום התחילו הרדיפות נגד היהודים. החיילים הגרמנים שהיו ידידים שלנו פתאום רצו להרוג אותנו והכל קרה מאוד מהר. היו שמועות שתפסו יהודים ברחוב ואז התחלנו להסתתר. ארה"ב הפציצו את מילאנו כל לילה, ואנחנו ישנו בכפר שהיה בערך 40 ק"מ ממילאנו, נסענו בערב ברכבת, בשתי רכבות שונות, בערך חצי שעה בכל רכבת. היינו בקוורטה כשזה קרה. גרנו אצל איכרים בחדר ומסביב היו רפתות, תרנגולות ומטבח, ואנחנו גרנו למעלה. "

  4. "יום אחד הייתי בחצר ובא חייל שהיה כתוב לו על המדים משהו בגרמנית, וראיתי שהיה כתוב לו על הדפים 'דחוף'. ראיתי שהוא ידע משהו על השם שלנו, אבל הוא חיפש מישהו אחר. הדף היה איננו אבל הוא הכיר את השם והלך. אני הייתי בחצר ולמזלי אמא שלי הייתה למעלה בבוידם, ואם הוא היה רואה את אמא שלי שהיה לה מבטא ושיער בלונדיני, היה עולה לו חשד שאנחנו יהודים - אז מזל שאני הייתי למטה ולא אמא שלי. אני ואימי היינו ביחד עד שאחותי חזרה ממילאנו ולא הייתה רכבת והיינו תקועות בכפר, לקחנו כל מה שיכולנו וברחנו מהבית כי ידענו שעכשיו הכתובת שלנו בידיו. בן אחד מהכפר הזמין אותנו לישון אצלו וישנו 9 אנשים בחדר. אני ואמא ביחד על אותה מיטה, ואחותי עם בת של המשפחה באותה מיטה. האיטלקים עזרו לנו מאוד ובאותו לילה כבר מצאנו איפה לגור. יום לאחר מכן ברחנו למילאנו ומאז הסתתרנו וישנו כל יום מקום אחר. גרנו אצל משפחה מאוד יוקרתית, חברים שהלכו לחופשה נתנו לנו את הדירה שלהם, והשומר של הבניין היה יהודי. כל דבר הכי קטן הקפיץ אותנו, רעש, צילצול טלפון שלא ענינו אליו וכל הזמן היה מתח ולחץ. השומר עזר לנו מאוד אבל לא יכולנו בכלל לצאת כי ההרגשה הייתה איומה והיינו בלחץ ופחד."

  5. "אמא שלי הייתה אישה חסרת אונים, היו לה משרתים כסף לא היה חסר, אבא היה קונה לה הכל, הבגדים שלנו היו מיוחדים מתצוגות אופנה וכדומה, ולפני כמה שנים כשפגשתי חברה בארץ היא אמרה לי שהיא תמיד קינאה בארון הבגדים שלי. בדרך כלל נסענו ביום לעיר ובלילה לכפר, ובלילה הפציצו בעיר פצצות תבערה של 400 גרם. על המרפסת של הבית שגרנו בו נפלו שלוש פצצות. פצצה אחת הציתה את החדר שלי – היא חדרה דרך הגג ואנחנו ישר ירדנו למקלט. כאשר באו לקרוא לנו שנביא את המפתחות לבית וכשעליתי לחדר ראיתי שלוליות של צבע מהרהיטים. אני זוכרת את זה כדבר יפה כי כל הניצוצות היו כמו זיקוקים, ו2 פצצות אחרות נפלו במרפסת. החיים בכפר היו כמו בכל כפר, ולמזלנו אנחנו התחברנו עם ילדי הכפר וזה מה שהציל אותנו."

  6. בגלל שבאיטליה לא הייתה אנטישמיות לא הרגשנו כלום כי לא היה שום דבר נגדנו. למרות שלמדנו בבית ספר אחר עדיין היה לנו קשר עם השכנים החברים, לא התנהגנו בדרך שונה מאשר לפני ההפצצות. לא הייתה לנו אף פעם בעיה של רעב. היה בכפר מחסן אוכל עם פירות, ולפני שהגרמנים הגיעו לאזור הלכנו לקחת המון אוכל מהמחסנים כדי שהגרמנים לא ייקחו את זה. בלילה נסענו על אופניים בערך 4-5 ק"מ. פעמיים הכנסנו המון חיטה למזוודות ולתוך ציפיות. בבוקר באו אלינו הביתה איכרים והביאו לנו 3 שקים ענקיים של 100 גרם חיטה. זה היה מרגש. בכפר לידנו היה איש שעשה קמח, הבאנו לו חיטה ובלילה היינו באים לקחת את הקמח. כדי לאכול לחם היינו מביאים קמח לאופה והוא היה נותן לנו לחם. היו לנו גם פירות, ירקות ובשר כשר - חיינו בפלנטה אחרת. קשה מאוד היה להסתתר בכפר קטן כי כולם מכירים את כולם. היה מסוכן לנסוע ברכבות, אבל חזרנו למילאנו והסתתרנו אצל החברים, ורק השומר ידע שאנחנו שם. היו ימים שאמא, אחותי ואני התפצלנו וכל אחת ישנה במקום אחר. ישנו בערך חודש אצל השכנים, ועד ה23.11 היינו במילאנו. היו איטלקים שהיו להם תעודות מזויפות אבל זה היה מסוכן. אנחנו ניסינו לברוח לשוויץ כי היה לנו שם קרובי משפחה. חיפשנו במפה גבול מעל אגם, הלכנו לכנסייה – לכומר ואמרנו לו שאנחנו רוצים לעבור לשוויץ. הכומר הפגיש אותנו עם מבריח, אבל המבריח אמר שאין סיכוי כי לגרמנים יש כלבים. הוא ביקש את הכתובת שלנו ואמר לנו שהוא יצור איתנו קשר כשהוא יחשוב שיש סיכוי לברוח. חזרנו למילאנו ברכבת למרות שזה היה מסוכן בגלל המראה החיצוני של אמא שלי.

  7. היינו במילאנו שבועיים ושם היה עוד יותר מסוכן כי למבריח היתה הכתובת שלנו ופחדנו שיתפסו אותו. אחרי שבועיים אלה הגענו שוב לכומר ופגשנו בדרך חייל על אופניים. אמא שלי פחדה שהוא יודיע לגרמנים ואני אמרתי לאמא שלא תדאג כי האיטלקים הם לא כאלה - ובסוף באמת כנראה שהוא לא אמר. המבריח אמר שהוא ייקח קודם את המשפחה שהגיעה לפנינו. הוא חזר תוך 15 דקות ואמר שאיתנו לא יוכל להגיע לאותו מקום שהלך עם המשפחה הקודמת כי הילד הקטן במשפחה ההיא נגע בגדר, הפעמון צילצל והגרמנים בדרך לשם. הוספנו קצת כסף כדי שנוכל לעבור דרך מקום אחר, ויצאנו בחצות. הלכנו בערך חמש דקות, והמבול שירד עזר לנו כי לא שמעו את הצעדים והרעשים שלנו. כשהמבריח אמר לנו להתכופף - התכופפנו, כשאמר לנו להסתתר - הסתתרנו וזאת כדי שלא ניתפס בידי הגרמני והאיטלקי שעושים את הפטרולים. התאריך היה ה23.11.1943 ובגלל שעזבנו את הבית לקחתי על עצמי המון בגדים (לבשתי המון בגדים). הגענו למעבר הגבול, השומר שהיה שם לבש שכמייה גדולה וזה היה קצת מפחיד. הצטרפו אלינו עוד אנשים והלכנו בשרשרת שהמבריח הוביל. בשער המבריח עזב אותנו וקיבלנו מהשומר הוראות, לרדת בירידה ואז להגיע לכביש. כשהגענו לכביש שמענו רעשים חזקים וראינו מולנו 3 חיילים שאמרו לנו: " עצרו, פה זה גרמניה" והם אמרו לנו שיביאו אותנו לתחנת הגבול וככה הגענו. שם היינו בצריף קטן עד 5 אחה"צ ובכינו עד שלבסוף הם השתכנעו ונתנו לנו לעבור. כך ניצלנו.