1 / 17

נבי סמואל,שער יפו, מגדל דוד,כנסית המשיח

נבי סמואל,שער יפו, מגדל דוד,כנסית המשיח. סיור 66.מועד:06.04.08 מדריך: בני פרנקל מגיש :אורון שמעון(שימי) ק.מורי-דרך, מחז' ס"ז. ת"א. לו"ז:זמני נסיעה,הדרכה ,מס' כבישים. נבי סמואל.

umay
Download Presentation

נבי סמואל,שער יפו, מגדל דוד,כנסית המשיח

An Image/Link below is provided (as is) to download presentation Download Policy: Content on the Website is provided to you AS IS for your information and personal use and may not be sold / licensed / shared on other websites without getting consent from its author. Content is provided to you AS IS for your information and personal use only. Download presentation by click this link. While downloading, if for some reason you are not able to download a presentation, the publisher may have deleted the file from their server. During download, if you can't get a presentation, the file might be deleted by the publisher.

E N D

Presentation Transcript


  1. נבי סמואל,שער יפו, מגדל דוד,כנסית המשיח סיור 66.מועד:06.04.08 מדריך: בני פרנקל מגיש :אורון שמעון(שימי) ק.מורי-דרך, מחז' ס"ז. ת"א. שימי

  2. לו"ז:זמני נסיעה,הדרכה ,מס' כבישים שימי

  3. שימי

  4. נבי סמואל נבי סמואל הוא אתר המקודש לשלוש הדתות כמקום קבורתו של שמואל הנביא. הוא שוכן בפסגת הר, צפונית-מערבית לירושלים, כקילומטר אחד משכונת רמות. המבנה הבולט ביותר בשטח הוא מצודה צלבנית גדולה, שהשתמרה יפה לגובה של שתי קומות. האתר משמש כאתר עלייה לרגל של בני הדתות השונות, בעיקר בימי הרגל (כ"ח באייר נחשב, על-פי המסורת היהודית, כיום פטירתו של שמואל הנביא). מיקום נבי סמואל שוכן בפסגת הר המתנשא לגובה של כ-900 מטרים מעל פני הים. הוא חולש על סביבתו, הכוללת את הכפר אל ג'יב ממזרח; שכונת רמות מדרום-מזרח; היישוב גבעת זאב מצפון; וכביש ירושלים-מודיעין, המאגף אותו מדרום דרך מערב עד לצפונו. זיהוי האתר מסורת יהודית קדומה קושרת את האתר לדמותו של שמואל הנביא, שכן המקום מזוהה כמצפה המוזכרת כעיר בה פעל שמואל הנביא (ספר שמואל א' ז: ו', ט"ז-י"ז). החל מהמאה השישית לספירה, זיהתה המסורת הנוצרית את המקום כאתר קבורתו של שמואל הנביא. זיהוי זה התקבל גם בקרב היהודים, למרות שבתנ"ך נכתב במפורש ששמואל חי ופעל אמנם במצפה, ששכנה כנראה באזור, אבל נקבר בביתו שברמה (שמואל א 28:3 25:1) הסמוך לגבע בנימין. גם המוסלמים אמצו את מסורת קברו של שמואל הנביא, וכבר במאה העשירית מזכיר הגאוגרף המוסלמי הירושלמי אלמקדסי את הכפר "דיר צמויל" על שם הקדוש שמואל בצפון ירושלים, ונראה שכוונתו לאתר המוכר לנו כיום. שם האתר "נבי סמואל" - "הנביא שמואל" הוא שהשתרש עד ימינו, בעקבות מאות שנים של אחיזה מוסלמית במקום. ממצאים ארכיאולוגיים השרידים הקדומים ביותר שנתגלו באתר מיוחסים לתקופת בית ראשון, וכוללים טביעות על ידיות קנקנים מן המאה ה-6 לפסה"נ, וחרפושית מצרית המיוחסת לשושלת ה-26 במצרים, ערב חורבן בית ראשון. בחפירות הארכאולוגיות נחשפה שכבת חורבן, המתוארכת לשלהי ימי הבית הראשון. בנוסף התגלו חרסים המתוארכים לתקופה הפרסית, המאות 5-4 לפסה"נ. לאחר מכן נחשפה עיר, המתוארכת לתקופה ההלניסטית והחשמונאית. כן נחשפו שרידיו של רובע מגורים רחב, הכולל שתי שורות מבנים מצדיו של רחוב מרכזי; בור מים; ומקווה טהרה חצוב בסלע. המבנים נבנו באבנים גדולות שנחצבו במקום. קירות המבנים שרדו לגובה של כ-4 מטרים. הממצא בתקופה זו כולל חרסים, מטבעות ושאריות מזון. לא נמצאו ממצאים ארכיאולוגים בתקופה שבין אמצע המאה הראשונה לפסה"נ ועד לשלהי המאה ה-5 לספירה. האתר יושב מחדש בתקופה הביזנטית, במהלך המאות ה-5 וה -6 לספירה. בתקופה זו נחשפה תעשיית קרמיקה מפותחת מאוד, במקום נחשפו ארבעה כבשני חרס גדולים ותעשייתיים, בנויים בשתי קומות. הכבשנים נבנו ישירות על המבנים מהתקופה החשמונאית. נראה שתעשיית כלי החרס הייתה הגדולה ביותר מצפון לירושלים. תעשיית ייצור כלי החרס נמשכה גם בתקופה האומאית, המוסלמית הקדומה עד למאה ה - 8 לסה"נ. נמצאו טביעות על ידיות קנקנים ביוונים ובערבית המתייחסים לעובדת קיומו של מנזר מהתקופה "דיר מר סמואל". לא התגלו שרידים של מנזר מהתקופה הביזאנטית. עם התקדשות המקום בקרב הנוצרים בתקופה הביזנטית נבנה , כנראה, במקום מנזר, ששרידיו, כאמור לא התגלו בחפירות הארכאולוגיות. המימצא הבולט והעיקרי מתוארך לתקופה הצלבנית. האתר הגדול שבראשו, כאמור, מצודה גדולה, כולל גם מרחב גדול של מתקנים חקלאיים, מחסנים ובתי מגורים. חשיבותו בתקופה הצלבנית הייתה נגעה להיותו נקודת התצפית הראשונה, ממנה יכלו עולי הרגל עיר הקודש לראות את ירושלים, בצעדם על הדרך הראשית לירושלים מצפון (כביש 443 של ימינו). בשל כך נקרא האתר בשם "הר השמחה" (Montis Gaudii), ודווקא רמלה נחשבה בטעות ל'רמה', ולכן זיהו אותה הנוצרים באותה עת כעיר קבורתו של שמואל הנביא. עובדה זו עולה מתאוריהם של עולי רגל נוצרים, וכן מיומן המסע של רבי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173. לאחר נפילת הארץ בידי צלאח אל-דין האיובי, הפכה המצודה למסגד, ומסורת קבורת שמואל התחזקה מאוד הן בקרב המוסלמים והן בקרב היהודים. אין כמעט עולה רגל יהודי שביקר בארץ באותה עת, שאינו מזכיר את ציון קברו של שמואל הנביא במקום, ולעתים אף את קברם של הוריו – אלקנה וחנה. שימי

  5. נראה שבמהלך הדורות פעל במקום (אולי בקומת המסד) בית כנסת, בו הוצג ציון קברו של הנביא על ידי היהודים. מקורות שונים מלמדים כי לא פעם התגלעו חיכוכים ומתחים בין היהודים והמוסלמים אודות זכות האחיזה והביקור במקום. כל למשל אצל רבי יצחק לטיף, שעלה ארצה בשנת 1445, המספר סיפור פנטסטי על כי: פעם אחת החדילו הערבים את היהודים מליכנס בטרקלין של שמואל הנביא להתפלל, קם עליהם הצדיק הזה זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא], וחנק לגרונו למחדיל היהודים מלבוא בתפלתו, ואמר לו: "תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחיי, כי הם בניי ולא אתם. מיד החזיר. וזה שמעתי אני בהיותי שם. ונרות דולקים תמיד, וערבים מתנדבים ודולקים-- וילנאי (להלן), עמ' 428 המקור הראשון, המתאר פחות או יותר את הנראה היום לעין (מבואה גדולה, וירידה במדרגות אבן אל תוך כוך קבר) הוא רבי משולם מוולטרה, שביקר במקום בשנת 1481. תאוריהם הרבים של עויל הרגל (יהודים, נוצרים, קראים ומוסלמים) מלמדים על מבנה גדול, שהזכויות על אחזקתו נתונות במחלוקת, אך נראה שלכל אורך השנים הותר ליהודים לקיים בו תפילות ולהדליק בו נרות. הקראים אף כתבו תחינה מיוחדת לקבר שמואל הנביא, שנאמרה על ידם בבקרם באתר: במאה ה-18, בהתערבות הסולטן העות'מאני, סולקו היהודים מן המקום, ולא הורשו אף להתפלל בו. מערת הקבורה נאטמה, ובקומת הכניסה של המצודה הצלבנית נבנה מסגד גדול, ובראשו צריח מואזין. יהודים מעטים הורשו לבקר במקום, וגם זאת תמורת תשלום נאה. בעת החדשה בשנת 1886 ביקשו יהודים להקים יישוב בקרבת נבי סמואל. השם שנבחר ליישוב החדש היה 'רמה', בהתייחס למקום קבורתו של שמואל הנביא, אך הוא נקרא גם 'נחלת ישראל', על שם החברה שרכשה את הקרקע. במשך כחמש שנים נעשו כמה ניסיונות להתיישב בפועל על הקרקע שנרכשה, אך מסיבות ביורוקרטיות הדבר נכשל. בשנת 1895 הצטרפו לגרעין המתיישבים כ-13 משפחות של יהודים יוצאי תימן, שהצליחו להגשים את המפעל ואף לעסוק בחקלאות במקום. במלחמת העולם הראשונה, במחצית השנייה של נובמבר 1917, נערכו קרבות קשים על הנקודה השלטת בין חיל המשלוח האימפריאלי בדרכו לכיבוש ירושלים ובין הכוח המגן של הצבא העות'מאני. לאחר שהכוח הבריטי הצליח לכבוש את הנקודה, נערכו שלוש התקפות נגד של הכוח העות'מאני. לאחר קרבות קשים שלוו בהרעשות ארטילריות כבדות משני הצדדים, נכשל הנסיון הטורקי לכיבוש הנקודה ונפתחה הדרך לכיבוש ירושלים. בעקבות הנזקים הקשים שנגרמו למבנים בנבי סמואל ובסביבתו מתותחי הלוחמים הבריטים והטורקים ניטש היישוב. בשנת 1921 שבו היהודים לאדמתם, אך מסיבות שונות היישוב ניטש לאחר כמה שנים. במלחמת העצמאות התחוללו במקום קרבות עזים, הן בשל חשיבותו האסטרטגית, והן בשל יוקרתו הדתית. האתר נכבש על ידי צה"ל (חטיבת הראל בפיקוד אורי בן ארי) במלחמת ששת הימים מידי הלגיון הירדני. בשנת 1971 התרחבה ירושלים צפונה, ובקרבת מקום נבנתה שכונת רמות, המשמרת בשמה את 'רמה'. נבי סמואל הוכרז כגן לאומי 'הר שמואל', אך בתחומו ממזרח שוכן כיום כפר קטן, הכולל כ-20 משפחות. כפר זה שוכן בתחום גדר ההפרדה ואינו מנוהל על ידי הרשות הפלסטינית. במורדות ההר שוכנת שמורת הטבע אלוני שמואל. שימי

  6. קרב נבי סמואל הכפר נבי-סמואל שוכן על הר השולט בגובה של כ- 910 מ' על הדרכים המובילות לירושלים, כ- 6 ק"מ צפונית-מערבית לעיר. כיבושו עשוי היה לתת אבטחה מוצקה לחסימה הצפונית של חטיבת 'הראל' בשועפאט ולבסיס המרכזי בקריית-ענבים.במסגרת מבצע 'יבוסי' תוכנן כיבוש הכפר. הפעולה נועדה להיות משימה גדודית מורכבת ובעייתית, שכן היעד נמצא בעומק שטח האויב, וכדי להגיע אליו היה צורך להתגבר על כמה כפרים ערביים שישבו על צירי הגישה שנבחרו: הציר ראדאר-בידו ונבי- סמואל; והציר מקסטל לבית- איכסא ולנבי -סמואל. הכפר והמסגד נבי-סמואל ממוקם על הר גבוה החולש על כל הסביבה ושולט באש על הדרכים המובילות לירושלים. משום כך לכיבושו נודעה חשיבות רבה. אך מיקומו בראש ההר הנישא וכוחות האויב הגדולים הקשו מאוד על כיבושו.כיבוש הכפר וההשתלטות עליו תוכננו כמבצע לילי דו-שלבי, בהשתתפות ארבע פלוגות של הגדוד הרביעי: פלוגה א' (בפיקוד מרדכי בן-פורת), תכבוש את הכפר בית-איכסא, מדרום לנ בי-סמואל, פלוגת המשוריינים (בפיקוד מיכה פרלסון -פרי), שכללה גם מרגמת ‘דויד'קה’ ומדחס-אוויר (לצורך התבצרות בנבי-סמואל לאחר טיהור בית-איכסא), תצא בדרך עפר היוצאת מכביש מוצא-ירושלים, תיסע בדרך עפר מסומנת במפה לכיוון בית איכסא, תעבור דרכו , תתחבר עם פלוגות ב' ו-ג' ותסייע לפלוגה ב' לכבוש את נבי סמואל.פלוגה ב' בפיקוד חיים פוזננסקי (’פוזה’), תנוע ברגל מצפון ותכבוש את המשלט.פלוגה ג' (בפיקוד אורי בן-ארי -בנר) תתמקם באזור הצטלבות הדרך מבידו לנבי-סמואל, תציב חסימה מכיוון בידו, ותאבטח את פלוגה ב' בעת הסתערותה. מספר שאלות עלו בהקשר לכשלון ההתקפה על נבי סמואל: א. האיחור בלוח הזמנים הפך את הקרב, שנועד להתבצע בלילה, לקרב-יום.ב. הקדמת כיבוש בית-איכסא מנעה את גורם ההפתעה, משום שהכניסה את אנשי נבי-סמואל לדריכות ולכוננות. ג. מבנה התנועה המכונס של פלוגת ‘פוזה’ היה מוטעה וגרם לנפגעים רבים.ד. יש מקום לשאלה אם צדק ‘פוזה’ בדבקותו במשימה, למרות הוראת הביטול של המג"ד.ה. הבלבול ששרר בפלוגה ב', לאחר מכת-האש הראשונה שספגה, מנעה אפשרות לבצע התקפה, שהיה לה אולי סיכוי להצליח, יותר מאשר ביצוע נסיגה בתנאים קשים.ו. האם הכוח שהוקצה בפועל לפעולת הכיבוש של המשלט הנישא בתנאי השטח הקשים היה גדול, מצוייד ומאומן מספיק לפעולה כה נועזת. תיאור הקרב 23.4.1948 היה הלוז של ''תוכנית המהלך הצפוני'' שהגו יצחק שדה ויוחנן רטנר. הם תכננו להבקיע את המערך הערבי מצפון לירושלים ולהשתלט על נבי סמואל, על כביש ירושלים-רמאללה ועל הר-הצופים, כדי לא לאפשר לערבים לכתר את ירושלים. בפקודה שקיבל מפקד הגדוד הרביעי, יוסף טבנקין, מיצחק רבין, מוגדרת מטרת מבצע ''יבוסי'' כך: "הפרדת ירושלים מכוחות אויב מצפון וצפון-מערב, ויצירת קשר עם נווה-יעקב ''. המשימות של הגדוד היו השמדת הכפר בית-איקסא ותפיסת הכפר נבי סמואל. המג''ד יוסף טבנקין והקמב''ץ אליהו סלע (רעננה) תכננו כך את מהלכי הגדוד הרביעי: * בשלב הראשון של הקרב תכבוש הפלוגה של מרדכי בן-פורת את בית- איקסא (בניגוד להנחיות ממפקדת חטיבת ''הראל'', שלפיהן היה על הגדוד הזה לתקוף את שני הכפרים בו בזמן), הפלוגה של חיים פוזננסקי (פוזה) תתמקם על רכס בית-איקסא, תהיה עתודה לבן-פורת ותסייע לו במקרה הצורך, והפלוגה של בן-ארי תתמקם בגזרה הצפון-מערבית ותחסום את הדרך בידו-בית-איקסא מפני תגבורת ערבית; * בשלב השני, אחרי כיבוש בית-איקסא, תתקוף הפלוגה של פוזננסקי את נבי סמואל, בסיוע מרגמות ודווידקות שיגיעו לאיזור הפעולה דרך בית-איקסא הכבושה, ופלוגתו של בן-ארי תתמקם ממערב לנבי סמואל ועל הדרך נבי סמואל-בידו-בית-איקסא, ותהיה עתודה לפלוגה של פוזננסקי וגל שני לכיבוש נבי סמואל במקרה הצורך, וגם תחסום תגבורות ערביות שינסו להגיע לבית-איקסא ולנבי סמואל. את עצמם מיקמו המג''ד טבנקין וקצין המבצעים, סלע, על הכביש הראשי שבין תל-אביב לירושלים, מעל מוצא תחתית. משם לא יכלו לשלוט במהלכי הגדוד ולתאם בין הכוחות. שימי

  7. כיבוש בית-איקסא הושלם רק בשעה 02.00 אחרי חצות, אף כי תושביו ברחו מיד ולא התנגדו לכובשים. טבנקין וסלע נשארו על הכביש הראשי גם בשלב ההוא. על אף האיחור יצאו פוזננסקי ופקודיו לדרך מיד אחרי כיבוש בית-איקסא, והגיעו לחורבת למון, במרחק כשמונה מאות מטרים מנבי סמואל, לפני שעה 03.00 לפנות בוקר. פוזננסקי סבר שיוכל לכבוש את הכפר בחסות החשכה וללא סיוע. במכשיר-הקשר ביקש פוזננסקי מטבנקין אישור לתקוף. טבנקין פקד עליו לחכות לבן-ארי. רק בשעה 05.30, אחרי שעלה השחר, הגיעו בן-ארי ופקודיו לחורבת למון. לטבנקין היה קשר אלחוטי רצוף עם בן-ארי, הוא ידע שבן-ארי אינו עומד בלוח-הזמנים, אבל לא סיפר על כך לפוזננסקי ולא שינה את התוכנית, שהייתה תלויה בביצוע מדויק של משימות פלוגת בן-ארי.לדברי הסייר נועם רנן, ששירת כחייל בפלוגת בן-ארי, יצאה פלוגה זו למשימתה מקריית-ענבים לקסטל בסיבוב ההסעות האחרון, והתחילה את מסעה ברגל מהקסטל, כחצי שעה אחרי שיצאה פלוגת פוזננסקי לדרך. פלוגת בן-ארי הלכה כשמונה מאות מטרים לשייח' עבד אל-עזיז שעל רכס הקסטל, במרחק כשניים וחצי קילומטרים מהיעד שנקבע לה, ושהתה שם כשלוש שעות באפס מעשה. אחרי כיבוש בית-איקסא, בין שתיים לשלוש אחרי חצות, שלח בן-ארי מחלקה בפיקודו של יצחק (איזי) רהב לרכס סמוך לבית- סוריק, לאבטח במקלעים את התקדמותו ואת אזור הפעולה, ורק אחרי שרהב ופקודיו תפסו את העמדות על הרכס ירדה הפלוגה, בדרך קשה מאוד, לוואדי לוזה, הגיעה לעין-לוזה והתקדמה משם ליעד. '' ההליכה בדרך הקשה הייתה אחת הסיבות לאיחורנו '' סיפר בן-ארי בשנת 1961 לחוקרי מחלקת היסטוריה של צה''ל. הוא לא פירט מה היו הסיבות האחרות ולא הסביר מדוע בחר בדרך הזאת (פוזננסקי ופקודיו הלכו בשביל הטבעי, שהיה בשימוש תושבי הכפר). בספרו כתוב: '' תעינו בהסתעפות האחרונה ובחרנו את השביל הלא נכון. ייתכן שהערפל הכבד, שרבץ בתחתית הגיאיות והעמקים, הטעה אותנו ". בעדותו הנ''ל לחוקרי מחלקת היסטוריה של צה''ל סתר בן-ארי את מה שכתוב בספרו: '' הגרסה המצדיקה את היערכות פלוגתו של פוזה, אשר לפיה שרר ערפל כבד בבוקר זה ונמוג ברגע ההסתערות, אינה נכונה. היה זה בוקר בהיר וראינו ברור את כל השטח''.נועם רנן, סייר שהכיר את פני הקרקע יותר ממפקדו, סיפר שההליכה אכן הייתה קשה מאוד, בדרך שסיירים ושדאים אינם הולכים בה, אך הבחירה בדרך הזאת לא הייתה טעות והפלוגה לא תעתה בדרך.סביר להניח שגורל ירושלים במלחמת העצמאות היה אחר אילו הגיע בן-ארי ליעדו בשעה 03.00 לפנות בוקר, ופוזננסקי היה כובש את נבי סמואל בחסות החשכה. המרחק בין בית-איקסא לחורבת למון הוא רק קילומטר וחצי, וחורבת למון רשומה במפה ובולטת בשטח. אם פוזננסקי ובן-ארי יצאו ליעדם אחרי כיבוש בית-איקסא, מדוע הגיע פוזננסקי ליעדו אחרי פחות משעה ובן-ארי רק אחרי שלוש וחצי שעות?נראה שפוזננסקי נחפז לצאת למשימה, ואילו בן-ארי יצא רק אחרי שהיה בטוח שבית-איקסא נכבש ואחרי שאבטח את ציר תנועתו, וכך איבד (או הרוויח) שעה לפחות. פוזננסקי, הסייר, הגיע מהר ליעד מפני שבחר בדרך חירבת טולמה . דרך זו ארוכה, בקו אוויר, קצת יותר מהשביל שבחר בו בן-ארי, אבל קלה יותר להליכה; בן-ארי, שנעזר בסיירי הגדוד השישי, כפה עליהם ללכת משייח עבד אל-עזיז לחורבת למון דרך ואדי לוזה וחירבת עין-לוזה. הדרך הקצרה הזאת קשה מאוד להליכה, ובן-ארי ופקודיו עשו אותה בשעתיים וחצי בערך. על-פי תפקודו של בן-ארי בהתקפה הראשונה על סריס (שנכשלה) ובניסיונות לכבוש את בית-מחסיר, אפשר להניח שהוא השתדל להימנע מסיכונים, ונראה שבעניין זה הייתה הסכמה בינו ובין המג''ד טבנקין, שעקב אחריו במכשיר-הקשר ולא התנגד למהלכיו. גם אחרי שנים לא אמר טבנקין שבן-ארי לא ביצע את משימותיו כראוי. על-פי פקודת רבין היה הגדוד הרביעי אמור לתקוף את נבי סמואל בחצות הלילה; אולי קיווה בן-ארי (ואולי הצטרף טבנקין לתקוותו זאת) שאם יגיע ליעד עם שחר תבוטל ההתקפה, וכך ימלא רק את הפקודה ולא את המשימה?בן-ארי ופוזננסקי נפגשו על הכביש שבין בית-איקסא לנבי סמואל, לא רחוק מחורבת למון, בשעה 05.30 בבוקר, ואז הציע בן-ארי לטבנקין, במכשיר-הקשר, לבטל את המשימה. לדברי בן-ארי התכוון טבנקין לבטל אותה, אך פוזננסקי הפר את פקודתו: " פניתי לעבר מפקד פלוגה ב' (פוזננסקי), שעמד עד לפני רגע לצדי ושמע את החלטתו של המג''ד (טבנקין). להפתעתי מ''פ ב' החל לנוע בריצה לעבר פלוגתו. 'מ''פ ב', קראתי, 'המג''ד רוצה אותך למכשיר!' האיש עצר לרגע, הסתובב וקרא לעברי, 'אורי, לא שמעתי אותו (את טבנקין), אמור לו שכבר יצאתי להתקפה ושאין קשר בינינו. כנראה שמכשיר-הקשר שלי מקולקל. להתראות '' שימי

  8. מאיר זורע, מפקד גדוד בחטיבת ''עציוני'' ב- 1948 ולימים אלוף בצה''ל, צורף לפלוגתו של פוזננסקי בקרב הזה והיה צמוד אליו. בניגוד למה שכתב בן-ארי, סיפר זורע שהתקיימה שיחה בקשר בין המג''ד טבנקין לפוזננסקי לפני שיצא האחרון להתקפה, ושהמג''ד אמר לפוזננסקי: '' עשה מה שאתה מבין, אני חושש מאוד מאור היום ''. זורע הבין, משיחה זאת שטבנקין השאיר את ההכרעה לפוזננסקי. יואל בן-דב, פיקודו של פוזננסקי, העיד שהוא שמע את מפקדו אומר לטבנקין במכשיר-הקשר: " עולה להסתערות, אני מקווה '' ומפקד הכיתה רפאל שפר, ששמע גם הוא את השיחה הזאת אמר: ''הבנו שיוספ'לה השאיר את ההחלטה לפוזה" כשהסתערו על נבי סמואל נפגעו פוזננסקי ורבים מפקודיו מיד, אולי לא רק מיריות של ערבים אלא גם מיריות אנשי פלוגתם ופלוגת בן-ארי. אברהם קלר, שהיה החובש הפלוגתי של בן-ארי, העיד, בראיון מוקלט: ''ירינו על נבי סמואל כסיוע לאנשים של פוזה, אולי הם נפגעו מהאש שלנו ''. אורי שלם, מפקד כיתה בפלוגת בן-ארי, העיד שבן-ארי שלח אותו אז אל סגנו של פוזננסקי, יצחק גניגר, עם פקודה: "לסגת מיד ולא לחלץ פצועים''. עשרים ושבעה נפגעים נשארו על המדרון שלפני נבי סמואל. פוזננסקי היה פצוע ועדיין בחיים כשנטשו אותו פקודיו. אולי הם האמינו שאנשי בן-ארי יחלצו אותו. בן-ארי לא ביצע את תפקידו כעתודה וכגל שני, לא ניסה להשלים את המשימה ולכבוש את נבי סמואל ולא חילץ את הנפגעים מפלוגת פוזננסקי, אלא ''הגן'' על פלוגתו, שלא הותקפה, ונסוג איתה לכביש מוצא - ירושלים. הערבים שחטו בסכינים את הפצועים שננטשו. לא מעט מפקודי בן-ארי ובן-פורת ראו זאת ולא חשו לעזרתם. אחד מהם, רפאל איתן (רפול), היה לימים רמטכ''ל, ואחרים הגיעו גם הם לצמרת צה''ל.בעדותו למחלקת היסטוריה אמר בן-ארי: ''לפי ההתנגדות הנני מעריך את כוח האויב בנבי סמואל בכיתה וחצי. יכולנו לכבוש את הכפר בקלות, לו פלוגתו של פוזה הייתה מסתערת במבנה נכון ולו היו אנשינו תוקפים את הכפר. אך הם כאמור לא פתחו כלל באש. שתי הפלוגות אשר השתתפו בפעולה, פלוגה א' (של בן-ארי) ופלוגתו של פוזה, היו עצמאיות ללא תוכנית לסיוע הדדי, ללא אפשרות של סיוע ''. פוזננסקי ו-26 מפקודיו דממו במדרון הקדמי של נבי סמואל. בן ארי ופקודיו היו במרחק לא רב מהם והבחינו במתרחש. למרות זאת לא מילא בן ארי את משימתו: הוא לא חש כגל שני לכבוש את פסגת נבי סמואל. הוא גם לא פעל כפי שכל מפקד קרבי חייב לפעול: הוא לא פינה את פוזה ופקודיו והניח לערבים לשחוט אותם. בן ארי ופקודיו נסוגו ברגל לעבר מוצא תחתית. בדרכם עברו סמוך לפגועים מבלי לסטות ימינה ושמאלה. כיבוש נבי סמואל – מלחמת ששת הימים לקראת צהרי ה-5 ביוני נודע כי הירדנים השתלטו על "ארמון הנציב", משכן מטה משקיפי האו"ם. חטיבה 16 קיבלה אישור לתקוף, וכבשה מידי הירדנים את המקום וכן את מוצב "הנקניק" שלידו. הכוח התקדם דרומה וכבש את צור באחר ואת מוצב "הפעמון", ובכך נותקה ירושלים המזרחית מדרום. בינתיים התעורר חשש לגורל מובלעת הר הצופים. התקבלה החלטה לחבור אל המובלעת וכן להשתלט על רכס נבי סמואל שמצפון ל"פרוזדור". חטיבה 10 ממוכנת בפיקודו של אורי בן ארי("הראל") הבקיעה בארבעה צירים, ועם בוקר המחרת התייצבה על גב ההר מצפון לירושלים. שימי

  9. שער יפו ומגדל דוד שימי

  10. שער יפו שער יפו הוא אחד משערי ירושלים. השער ידוע גם בשמות שער חברון, ושער דוד. השער נמצא באזור מרכז החומה המערבית של העיר העתיקה של ירושלים, והוא קרוי על שם הדרך המוליכה ממנו אל העיר יפו. בערבית נקרא השער "באב אל ח'ליל" - שער חברון, משום שממנו יוצאת הדרך אל העיר חברון. בהתאמה, השער מציין גם את נקודת התחלתם של רחוב יפו ו"דרך חברון" - שני רחובות המהווים עורקי תנועה ראשיים בירושלים. שער יפו הוא שער תפנית, שנועד לשבור את תנופת פריצתם של תוקפים ולהקשות עליהם את הכניסה לעיר. השער נבנה בין שנת 1530 לשנת 1540, בסמוך למגדל דוד והמצודה. בשנת 1898 נפרץ בצד השער פתח רחב בחומה, כדי לאפשר לקיסר גרמניה וילהלם השני להיכנס לעיר העתיקה במרכבתו בעת ביקורו בירושלים. פתח זה משמש עד היום לתנועת כלי רכב בין העיר החדשה לעיר העתיקה. בתקופת המנדט הבריטי הותקנה ברחבה שמחוץ לפתח בחומה עמדה מוגבהת עליה עמד שוטר תנועה. העמדה עליה עמד השוטר נקבעה כקילומטר אפס של ירושלים - נקודת המוצא למדידת מרחקים אל ירושלים. כיום שער יפו הוא המעבר העיקרי המקשר בין ירושלים המערבית לעיר העתיקה. קברי המהנדסים בשער יפו קברי המהנדסים בשער יפו הם שני קברים טורקיים, הצמודים לשער יפו מצדה הפנימי של החומה. הקברים נמצאים בשטח מוגבה בגודל של כ-3 על 3 מטרים בין החנויות במרחק של מטרים אחדים משער יפו. בשטח קטן זה צומחים עץ תאנה וברוש המתנשאים לגובה רב, ולמרגלותיהם שני קברים. הקבר השמאלי לא השתמר כל כך, אך השני השתמר במלואו. גודל הקברים הוא כמטר אורך וכחצי מטר רוחב כל אחד. הם עשויים אבן, ולראשם עיטור מסוגנן של טורבן - כובע בד טורקי. הטורבן על הקבר השמאלי לא השתמר, אך עדויות של עולי רגל במאות השנים האחרונות מלמדות על קיומו. על פי סגנונם מתוארכים הקברים לתקופה העות'מאנית והם שייכים לגברים. עד ימינו מקובל בחלקיה המסורתיים של טורקיה לעצב בראש מצבות גברים כובעים וטורבנים (אצל נשים, אגב, ייראה זר פרחים או עציץ). אין בידינו כל כתובת המספרת מיהם זוג האלמונים הקבורים במקום. עם זאת, עולה רגל נוצרי בשם זוּאָלַרְד שביקר בירושלים באמצע המאה ה-16 מזכיר את הקברים ביומן המסע שלו, ומספר כי הקברים שייכים למהנדסים שבנו את החומה עבור הסולטן סולימאן הראשון כמה עשורים קודם לכן. על פי מסורת זו, ערף הסולטן את ראשיהם של זוג המהנדסים מסיבות שונות: יש הטוענים שהיה זה בשל חששו שמא יגלו את סודותיה של החומה לאויב; אחרים טוענים כי החשש היה שמא יבנו חומה דומה לאויבים; דעה נוספת גורסת כי היה זה בשל זעמו על כי הותירו את הר ציון ובו קבר דוד מחוץ לחומה. למרות קדימותו של המקור והשתרשותה של המסורת, נראה כי אין לדברים שחר. את חומות ירושלים בנה כנראה האדריכל המפורסם ורעו הטוב של הסולטן, סינאן, שבנה בשנות חייו הארוכות למעלה מ-400 מבנים עבור הכס המלכותי. עם זאת, המסורת כה חזקה עד כי כך נקרא האתר במדריכי טיולים רבים בכל השפות. מגדל השעון – הוצב ע"י הסולטאן עבדול חמיד השני בשנת 1908. המגדל נבנה מאבן גיר, מעל שער יפו בחומת העיר העתיקה. למגדל 4 קומות כאשר בקומה השלישית הותקנו 4 שעונים. בקומה הרביעית הותקן פעמון ובראש המגדל הוצב מוט מתכת מעוטר ועליו הסמל העות'מאני. מושל ירושלים הבריטי החליט שמגדל השעון אינו תואם את סגנון סביבתו והעתיק את מקומו בשנת 1922, מערבה, לכיכר שבמעלה רחוב יפו. ב- 1948 נעלם מגדל השעון. שימי

  11. מצודת מגדל דוד מגדל דוד הוא הכינוי שניתן למצודה אשר הגנה במשך מאות שנים על העיר ירושלים. המצודה נמצאת במקום הגבוה ביותר בעיר העתיקה ומהמגדל הגבוה שבה נשקפת העיר במלוא הודה. במהלך ההיסטוריה שימשה המצודה כמערך מרכזי בהגנת העיר והן כמרכז שלטוני וצבאי. כיום היא משמשת כמוזיאון לתולדות ירושלים ואתר תיירות מרהיב ביופיו. חשוב לציין כי דוד המלך כלל לא בנה את המגדל והוא נבנה מלכתחילה כצריח של מסגד. המצודה הנוכחית נבנתה על ידי הצלבנים בהתבסס על שלושת המגדלים שבנה הורדוס. מגדל פצאל, הגדול מבין השלושה, היה היחידי ששרד מתקופתו של הורדוס. המצודה נפגעה קשות כאשר נכבשה ירושלים על ידי הממלוכים, אך הם שיפצו אותה וקבעו את צורתה כפי שהיא מוכרת היום. לאחר מכן היא שופצה בידי הטורקים, שהוסיפו לה חפיר ורחבת תותחים, ובמאה ה- 17 בנו את צריח המסגד, שעל פי המסורת העממית הוא זה שנקרא "מגדל דוד" (למרות שהזיהוי המוטעה נבע דווקא ממגדל פצאל ההרודיאני). בכל מקרה, אין למגדל ולמצודה כל קשר לדוד המלך, והשם "מגדל דוד" שנשתרש מקורו זיהוי שגוי של המבנה בתקופה הצלבנית ויחוסו לדוד המלך. סביב המצודה נחפר חפיר שנועד להגן עליה הן מהתוקפים מבחוץ והן מפני מרידות של תושבי העיר. בשנת 1898 נסתם חלק מהחפיר ונפרצה החומה שבין המצודה לבין שער יפו כדי לאפשר כניסה רכובה לקיסר הגרמני וילהלם השני. כאשר איחדה ישראל את ירושלים ב-1967, היא החלה בשיפוץ המקום ובחפירות ארכאולוגיות. במהלכן נתגלו בחצר המצודה שרידים של החומה החשמונאית. האתר כיום ב-1989 נפתח במגדל דוד המוזיאון לתולדות ירושלים. תצוגת הקבע כוללת מיצגים חזותיים שונים, לרבות הולוגרמות, מודלים תלת ממדיים ואמצעי מדיה הממחישים אירועים שונים בהיסטוריה הארוכה של העיר, מתקופת בית המקדש הראשון והשני ועד תקופת המנדט ומדינת ישראל. כל חדר במצודה מוקדש לתקופה אחרת. בנוסף, המוזיאון מציג תערוכות מתחלפות ואף יצירות אמנות סביבתיות (כגון פסלי הזכוכית של האומן דייל צ'יהולי). בחצר המצודה, המכילה ממצאים ארכיאולוגיים, מתקיימים קונצרטים ואירועים ציבוריים שונים. מוזיאון מגדל דוד מגדל דוד הנו אתר עשיר בהיסטוריה ובארכיאולוגיה.מתקיימות בו תערוכות ,חלקן קבועות,חלקן מתחלפות.זכורה תערוכת הזכוכית של האמן האיטלקי צ'יאולי, אשר חלקים ממנה עדיין נותרו במקום לקישוט.מלבד זאת מתקיימת כאן תערוכת קבע על התקופות השונות בתולדות העיר ירושלים.התערוכה מחולקת בתבונה לחדרים חדרים,כאשר בכל חדר מוצגת תקופה אחרת.כיום נמצאת כאן גם תערוכת הרכבת לי-ם,אשר תימשך כמה חודשים.מוצג כאן דגם של י-ם מהמאה ה 19 וכן מתקיים כאן חזיון אור-קולי על תולדות העיר. בספר מכבים א' מסופר על יונתן החשמונאי ,אשר בעת שבתו בי-ם הורה לאנשיו לשקם את החומה.אחיו שמעון,אשר עלה לאחר הירצחו,הורה להמשיך בביצור העיר ובתקופתו בוצר קטע נוסף.הקדים את שני אחיו יהודה,אשר הקיף את העיר בחומה ואף בנה מגדלים.אולם כל אלה לא עזרו הרבה ,כי בשנת 134 לפנה"ס אנטיוכוס ה 7 הרס כליל את חומות העיר וזה היה עמוק בתוך התקופה החשמונאית.באותה תקופה ממלכת החשמונאים הייתה ישות עצמאית בלב תחום ההשפעה הסלווקי והדבר היה לרועץ בעיניהם. מולנו רואים את קיר המצודה.בחלק שנמצא מתחת "למרפסת" ,רואים נדבכי אבן הבולטים מן הקיר עם סיתות השוליים שלהם.בתקופה החשמונאית היו כמה שלבי בנייה.אלה הם קטעים מן החומה החשמונאית שנבנתה בשלב הראשון,אותו ראינו בדגם במלון הולילנד .בחלקה הצפוני החומה נחתכת ע"י קיר של אבנים גדולות,השייך למגדל.המגדל עולה לגובה רב והוא הנו חלק מאחד משני המגדלים,או מגדל פצאל,או מגדל היפיקוס. נזכור כי בדגם ראינו שהחומה הראשונה הגיעה עד למגדל פצאל ואילו החומה השנייה יצאה ממגדל היפיקוס.מן המגדל רואים קטע של חומה ,היוצאת לכיוון צפון,זו היא תחילתה של החומה השלישית.מגדל זה הנו אחד משלושת המגדלים שעמדו כאן,פצאל ,היפיקוס או מרים. כנקודת הדרכה במקום מומלץ להושיב את האנשים על המדרגות שנמצאות בחצר,ליד בית הקפה וליד דלת היציאה. נשאל : האם לא ציפו למצוא כאן בעת החפירות חלק מחומת חזקיהו? שימי

  12. החפירות נערכו כאן בתקופת המנדט ע"י ג'ונ ס,ולאחר קום המדינה ע"י רות עמירן. לא מצאו כאן את חומת חזקיהו,אך מאחורי החומה הקדומנית שלפנינו מצאו "ארגזי" מבנים מימי בית ראשון,שהיוו מלוי כהכנה לבניית החומה,אך את שרידי החומה לא מצאו כאן. לפני החומה רואים את שרידי החומה הקדומנית ,אשר שימשה כקיר תמך לחומה.את המשכה של חומה זו רואים גם מחוץ לחומה.לא בדיוק ברור מדוע בנו אותה.ייתכן כי חומה זו נועדה להרחיק את התוקפים מן החומה העיקרית,כדי לאפשר לקשתים שעל החומה,לפגוע בתוקפים. האבנים ההרודיאניות היו גדולות מאד והיה להם סיתות שוליים רחב.פני האבן היו אף הם מסותתים.לאבנים החשמונאיות היו שוליים צרים ופני האבן לא היו מסותתות. המגדלים: היו חלק מן העיר העליונה.כאשר היא נכבשה עמד כאן ארמון הורדוס ,אשר היווה ביצור בתוך ביצור.בזמן המצור פרצו המורדים הנצורים,מתוך מגדל היפיקוס ושרפו את מכונות המצור.הרומאים כשלו בכיבוש המגדלים.כמו שכותב יוסיפוס "המגדלים שגבו מכל מכונות המצור,לכן לא יכלו לפרוץ אליהם" טיטוס ציווה להרוס את החומות ,אולם את שלושת המגדלים הוא ציווה להשאיר ,כדי שיוכלו לספר לדורות הבאים את גבורת הרומאים ,שכבשו עיר בצורה שכזו. בתקופת הכיבוש הרומי ישב באזור זה הלגיון ה 10 כחיל המצב.אחד מן התפקידים שהם נטלו על עצמם,בתהליך בנייתה של העיר הרומית איליה קפיטולינה, היה הקמת ביח"ר לייצור רעפי וצינורות חרס.את חוליות צינור החרס הם יצרו להקמת אמת מים. כאשר הלגיון ה 10יצא מי-ם במאה ה 3 ,חלה נסיגה במצבה של העיר.לא נאמר במקורות כי הגיע לכאן במקומו לגיון אחר. בתקופה הביזנטית נותר כאן רק מגדל אחד מן השלושה,כנראה המגדל הקיים כיום ומאז כינו אותו מגדל דוד. אאוסביוס והנוסע מבורדו (333 לספירה) אומר כי מכל מקום בחומת ציון רואים את שרידי ארמונו של דוד. במאות ה 4 – 6 השתכנו כאן נזירים .אחד מהם מתאר בשנת 570 : "משם עלינו למגדל דוד , מקום בו שר דוד המלך". בזמן הכיבוש הפרסי,בשנת 614 ,נערך שוד גדול של המנזרים שהיו על הר ציון.כאשר הגיעו לכאן המוסלמים,בשנת 638 ,הם המשיכו את המסורת כי כאן ישב דוד המלך והם הקימו כאן את מחרב נבי דאוד. ההיסטוריון המוסלמי מוקדסי, בן המאה ה 10 ,אומר:י-ם קטנה ממכה ,גדולה ממדינה ומוקפת חומה וחפיר. במאה ה 11 המקום משמש למגוריה של יחידת משמר צבאית.רואים במקום קשת ימי ביניימית,צלבנית, בודדת.מתחתיה ישנו מבנה מוסלמי קטן עם מגדלים עגולים. בשנת 1099 כאשר הצלבנים צרים על י-ם,הכוח בפיקודו של ריימונד מסן ז'יל ניסה לתקוף מכיוון מצודת דוד ונכשל.לאורך כל ההיסטוריה שימש המקום כביצור יתר. בתקופת ממלכת י-ם הצלבנית ישב כאן המלך בלדווין ה 1 ,לפני שמיקם את ארמונו על הר הבית.הוא ישב כאן משנת 1100 עד 1118 .בשטח שמכאן ודרומה,לכיוון הקישלה,נבנה הארמון הצלבני.הוא נבנה מעל חורבותיו של ארמון הורדוס.מגדל דוד הופיע על המטבעות שטבעו הצלבנים ,לצד כנסיית הקבר. ב 20.12.1187 הגיע לכאן צ'אלח א דין ומוטט את חומות י-ם.המצודה עצמה לא נכבשה על ידו.הנוצרים שהתבצרו במצודה נפדו,שחררו אותם תמורת כופר. החלונות המקושתים שנמצאות מעל למדרגות ולמעקה הן מן התקופה הממלוכית ואחר כך מן התקופה העותמנית, בהן המגדל שימש את חיל המצב ששמר על י-ם. יוצא מכל ההסברים הנ"ל כי קיים כאן רצף של תקופות מן התקופה החשמונאית דרך כל תקופות הכיבוש של :רומא,ביזנט, האסלאם, הצלבנים, האיובים, הממלוכים והעותמנים. כל חילות המצב ישבו כאן.לעומתם הבריטים הכירו בחשיבותו של המקום ולכן הם החליטו לטפח אותו.גם הירדנים הושיבו פה חיל משמר. הקשת הבודדה היא צלבנית ואילו המבנה הרבוע שנמצא מאחוריה הוא מצד מוסלמי.קרוב יותר,מאחורי הסורגים נמצא בור מים רומי. צפינו בתצוגות המתארות את התקופות השונות של ירושלים.לפני הכניסה לאולם המציג את תקופת כיבוש י-ם בידי דוד ובית ראשון,רואים ליד הכניסה,עותק ממכתבי המארות ,מן המאה ה 19 לפנה"ס ,וכן עותק של תעודה ממכתבי תל עמארנה מהמאה ה 14 לפנה"ס,שהיו המקומות הראשונים בהם נזכרה ירושלים. שימי

  13. בכל אחד מחדרי התצוגה ישנה טבלת זמנים של התקופה,וכן דגם של העיר י-ם,כפי שנראתה בתקופה זו. עברנו את אולמות התצוגה של תקופות בית ראשון ובית שני.את התקופה המוסלמית מציגים במבנה המסגד האוטנטי שהוקם כאן,לרבות המינבר והמחרב המקוריים שהיו בו.המוסלמים ראו במקום בו הוקם המסגד,כמקום תפילתו המקורי של דוד המלך. בחלק זה מוצג חתך של כפת הסלע ,שהוא מבנה מושלם מבחינת הפרופורציות שלו,אשר אין דומה לו בכל עולם האסלאם העתיק. בתקופה המוסלמית היה הר הזיתים המקום המקודש על היהודים,כי רק משם הם הורשו לראות את הר הבית. תקופת העת החדשה מתחילה בחלק הממלוכי והעותמני וממנו מגיעים אל המאה ה 19 ,אשר במהלכה הגיעו לי-ם ארמי"ם רבים מארצות אירופה,החלה היציאה מן החומות והמעצמות האירופאיות החלו לחדור לי-ם. החל מאמצע המאה ה 19 החלו לקום שכונות יהודיות .באותה תקופה נציגי המעצמות בנו בי-ם קונסוליות בעוד שהיהודים בנו שכונות.אפשר לומר כי מרגע זה הוכרע גורלה של י-ם,להיות עיר יהודית. קבלת הפנים לגנרל אלנבי בשער המצודה 11.12.1917 שימי

  14. כנסית המשיח מאת אילן שפירא מול הכניסה למצודת דוד שליד שער יפו, בצידו השני של הכביש הראשי של העיר העתיקה, מסתתרת מאחרי שער ברזל הכניסה לכנסיית המשיח. הקמת הכנסייה החלה, עם הניסיונות של הפרוטסטנטים לארץ ישראל, עוד במחצית הראשונה של המאה ה – 19. באותה תקופה, ניסו מיסיונרים נוצריים פרוטסטנטים - בעיקר מהכנסיות האנגליקנית והלותרנית, לעשות נפשות לנצרות, בקרב הקהילה היהודית של ירושלים. עד אז אין לנצרות הפרוטסטנטית - הכנסייה האנגליקנית בבריטניה, הלותרנית בגרמניה וכל יתר התפצלויות המשנה של עדה נוצרית זאת, - כל נציגות או דריסת רגל בארץ. הניסיונות החוזרים ונשנים לנצר יהודים בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, לא עלו יפה, אך הניסיון הוליד שיתוף פעולה נדיר בין הלותרנים הגרמנים והאנגליקנים. יחד הם מקימים בעיר בישופות פרוטסטנטית משותפת. השותפות החלה בשנת 1842 והיא מחזיקה מעמד עד לשנת 1886 - אז מתפצלת בישופות משותפת זו לשתי בישופויות פרוטסטנטיות נפרדות - האנגליקנית והלותרנית. הבישופ הפרוטסטנטי הראשון בארץ בתקופת הבישופות המשותפת הוא יהודי מומר - איך לא - ממוצא פרוסי, ששימש קודם לכן כפרופסור לשפות שמיות בלונדון - ששמו - מיכאל שלמה אלכסנדר. בתקופת כהונתו - 1841 - 1846 מתחילה הבנייה של כנסיית המשיח, הגם שהשטח שיועד לבנייתה של כנסייה זו נרכש עוד קודם לכן על ידי האנגליקנים לאחר שקונסוליה בריטית נפתחת בארץ כבר בשנת 1838. בשלבים הראשונים לבנייתה, עקב מגבלות ביורוקרטיות המוטלות על ידי הממשל הטורקי, הכנסייה נבנית כקתדרלה פרטית בשם קתדרלת סנט ג‘יימס הצמודה למבנה הסמוך המוקם שם עוד קודם לבניית הכנסייה - המבנה בו שוכנת הקונסוליה הבריטית שהוקמה, כאמור, בארץ עוד ב - 1938. בניית הכנסייה מתמשכת על פני זמן רב ורק ב- 1848 נחנכת כנסייה פרוטסטנטית זו לאחר קשיים רבים במהלך הבנייה - חלקם ביורוקרטיים, הנובעים ממכשולים שהשלטון הטורקי מערים על מסלול ההתקדמות בבנייה, וחלקם נובעים מהראשוניות של הבנייה של כנסייה זו ב"עת החדשה". אפילו את הסתתים היה צריך להביא ממלטה לאחר שבארץ ישראל לא היו אז מקצוענים ראויים לבנייה ברמה שנדרשה על ידי מתכנני הכנסייה הזו (סתתים מקצועיים אלו, שיובאו ממלטה, מכשירים אז בארץ דור שלם של סתתים ערבים שימשיכו את מלאכתם, ומבחינה זו - בניית כנסיית המשיח היא אבן דרך להמשך הבנייה של כנסיות ומוסדות נוצריים אחרים בארץ, ומאוחר יותר, גם של הבנייה באבן בכלל, ברמת גימור הרבה יותר מתקדמת ממה שהיה נהוג בבנייה הארץ ישראלית קודם לכן). מהרבה בחינות הכנסייה הזו היא "הראשונה": היא הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה הנבנית בארץ ישראל ולמעשה, בכל רחבי המזרח התיכון; היא הראשונה הנבנית ב"עת החדשה" - לאחר מאות בשנים - למעשה, מאז צאת הצלבנים מהארץ - בהן לא נבנו כנסיות חדשות ארץ ישראל; היא הראשונה הנבנית לעת שלטון מוסלמי בארץ בתוככי העיר העתיקה מאז צאת הצלבנים מהארץ, ועוד. הכנסייה נבנית במטרה לשמש מקום תפילה ליהודים המומרים שעוד יבואו - כך מקווים מקימיה. מיקומה מבחינה זו הוא אידיאלי - ממערב לרובע היהודי ולא רחוק ממנו, אך במרחק סביר, שלא יווצר חיכוך עם הקהילה היהודית המתגוררת ברובע היהודי; עדיין בתחום הנחשב כחלק מהר ציון, המקודש לנצרות, אך בתוך חומות העיר העתיקה ולא מבחוץ; הנגישות אליה קלה בגלל הקרבה לשער יפו; באזור ה"תפר" שבין הרובע הארמני - נצרות נבדלת ומתבדלת (מרבית הרובע הארמני מוקף כבר אז - לעת הקמתה של כנסיית המשיח - בחומת התבדלות - מעין גטו בתוך חומות העיר העתיקה), לרובע הנוצרי המסורתי. זהו מיקום שמאוחר יותר יאפשר להקים סביבו מעין רובע משנה פרוטסטנטי ב"תפר" הזה - מאוחר יותר יוקמו שם - המרכז של האחיות הדיאקוניסיות (אלו יעברו לאחר מכן, עם גבור מגמת היציאה מחוץ לחומות, לרחוב הנביאים - ראה בית החולים הגרמני שמוקם מאוחר יותר ברחוב הנביאים - כיום חלק מהמכלול של בית החולים ביקור חולים), האכסנייה הלותרנית המהווה חלק מהמכלול הלותרני המוקם באזור זה בסמוך לכנסיית הגואל, בית חולים מסיונרי אנגליקני המוקם עוד ב - 1844 ע"י אחד המיסיונרים הפרוטסטנטיים הראשונים - רברנד דני בשם ניקולייסון, שבעצמו התגורר בסמוך (היכן שכיום ממוקמת אכסניית הנוער שברובע היהודי) ועוד. שימי

  15. הואיל והכנסייה מוקמת במגמה להביא יהודים להמרת דתם, התכנון הפנימי של הכנסייה קרוב יותר לתכנון עם מאפייני בית כנסת מאשר מאפייני כנסייה וגם התפילות עצמן התנהלו אז בעברית: בקיר המזרח של הכנסייה הותקנו לוחות עץ שחזותם מזכירה ארון קודש בבית כנסת ובחלקם המרכזי כתובים עשרת הדברות בעברית. גם התפילות הנוצריות הכתובות מימין ומשמאל לעשרת הדיברות - האני מאמין (ה"קרדו" הנוצרי) ותפילת "אבינו שבשמים" כתובות בעברית. גם המזבח, שברגיל ממוקם בכנסיות במזרח - היכן שהכומר מנהל את הטקס הכנסייתי, הנו רהיט הדומה יותר לשולחן דמוי בימת בית כנסת מאשר למזבח. בצד הפונה לעבר הקהל כתובה בעברית המלה עמנואל - אחד מכינוייו של ישו הלקוח מפירוש נוצרי לפסוק בישעיהו (ז‘ 14) "הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל". כיום משמשת כנסיית המשיח כמרכז של אחד משני ענפי משנה של הכנסייה האנגליקנית בארץ - זו מתפצלת מאוחר יותר - אחרי הקמת המדינה לשני ענפי/פלגי משנה. האחת - הממוקמת עד היום בכנסיית המשיח, היא בעלת אוריינטציה יהודית כמו בעת הקמתה, והשנייה, העוברת למרכז המתחרה המוקם בירושלים המזרחית שמחוץ לחומות מאוחר יותר בקתדרלת סנט ג‘ורג‘ - זו הופכת להיות המרכז של הכנסייה האנגליקנית בארץ ישראל שהיא בעלת אוריינטציה ערבית. כיום משמשת כנסיית המשיח מרכז של הכנסייה האנגליקנית בארץ של הפלג הקשור עם הזיקה של כיתות נוצריות פרוטסטנטיות רבות לארץ ישראל בגישה הגורסת כי לשם ביאתו השנייה של ישוע המשיח, באחרית הימים, על העם היהודי להתרכז קודם לכן בארצו ולזכות בעצמאות (לאחר שהמשיח הנוצרי יבוא בשנית, היהודים ממילא יתנצרו כולם כחלק ממה שיתרחש באחרית הימים, אך קודם לכן עליהם להתרכז במדינתם העצמאית בארץ ישראל). מלבד ככנסייה - משמש המקום גם כאכסניה לעולי רגל נוצרים. במקום גם מס‘ דגמים של ירושלים בתקופות שונות - חלק מהדגמים שנבנו על ידי החוקר והארכיטקט הנוצרי פרוטסטנטי הידוע - קונרד שיק - שהטביע את חותמו על ירושלים במהלך המחצית השנייה של המאה ה - 19 (בין הבולטים שבמפעלותיו - תכנון שכונת מאה שערים ובית החולים למצורעים שבגבול שבין קטמון הישנה לבין שכונת טלביה). בכניסה למתחם גם בית קפה סימפטי הפתוח רוב שעות היום. הביקור בכנסייה איננו כרוך בתשלום והוא ניתן להיעשות במשך כל ימות השבוע ברוב שעות היום. מומלץ לבקר, ולו להצצה בלבד, בגלל במאפיינים המשוים למקום מראה ביניים בין בית כנסת לכנסייה. שימי

  16. טיילת החומות הליכה על טיילת החומות מאפשרת הכרה של ירושלים ממרומי חומת העיר העתיקה. מבין שיני החומה ניבטים נופים מרתקים מן העבר הרחוק, שכונות ירושלמיות ואתרים מרכזיים בבירה.יוזם בניית החומה היה הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר, בנו של כובש העיר, והבנייה נעשתה בפיקוחו של אדריכלו הראשי, סינאן פחה. מלאכת הבנייה נמשכה משנת 1535/6 ועד שנת 1541, ובסיומה הגנה החומה על כל תושבי העיר. אורכה של החומה הוא כ-4 קילומטרים, ולאורכה פזורים מגדלים, אשנבי ירי, ועיטורים שונים. שמות השערים הניצבים בחומת העיר העתיקה הם: שער יפו, שער ציון, שער האשפות, שער הרחמים (סגור), שער האריות, שער הפרחים, שער שכם והשער החדש. שערי החומה היו ננעלים בלילות עד לשנות השבעים של המאה ה-19, תקופת היציאה מן החומות. בתקופת ''הקו העירוני'' בה ירושלים הייתה מחולקת, העיר העתיקה כולה הייתה בשליטה ירדנית ועל החומות נצבו חיילי הלגיון. בכ''ח באייר תשכ''ז - 7 ביוני 1967 פרצו כוחות הצנחנים דרך שער האריות, וכוחות חטיבת ירושלים דרך שער האשפות ושחררו את העיר העתיקה.מסלולי הטיילת:מסלול הטיילת עובר לאורך רובה של החומה (למעט אזור הר הבית), והוא מחולק לשניים: הצפוני, משער יפו דרך השער החדש ושער הפרחים עד לשער האריות, והמסלול הדרומי, משער יפו ועד לשער ציון (עם אפשרות להגיע עד לשער אשפות)-העלייה לטיילת הצפונית נעשית דרך מדרגות הצמודות ל שער יפו מבפנים.-העלייה לטיילת הדרומית נעשית דרך פתח מתחת למגדל דוד מבחוץ. א'-ה' ושבת 16:00 - 09:00יום ו' (משער יפו עד שער האשפות בלבד) 14:00 - 09:00פתיחה בשעות הערב לקבוצות מעל 25 איש בלבד, בתיאום מראש  02-6277550  02-6277962  davidson@ pami.co.il .אוטובוס  38  מבוגר 16 ש''חמבוגר בקבוצה מעל 25 איש 11 ש''חילד / חייל / סטודנט / גמלאי 8 ש''ח  יש שימי

  17. נטף נטף הוא יישוב קהילתי בהרי יהודה, כ-20 ק"מ מערבית לירושלים. היישוב נמצא בין נחל כפירה בצפון לנחל חמישה בדרום, בין שני רכסים בגובה ממוצע של כ-500 מטר מעל פני הים. ביישוב מתגוררות כ-100 משפחות, מתוכן 71 בעלות נחלה קבועה וכ-30 משפחות השוכרות יחידת דיור. נטף נוסדה בשנת 1981 על קרקע פרטית שנקנתה מערביי הכפר אבו גוש השכן, כאשר תהליך הרכישה והעלייה על הקרקע לווה במאבקים משפטיים שבהם הצליחה קבוצת המתיישבים, בעזרת תצלומי אוויר ותעודות ארכיון, להוכיח את הבעלות הערבית על הקרקע. היישוב ממוקם סמוך למעיין נטף, המהווה יעד טיול פופולרי. במעין נביעה כל השנה, אגן נביעה קטן ובור אגירה בצורת פעמון, שגובה המים שבו יכול להגיע לשבעה מטרים עם תום החורף. הירידה לבור המעיין נחשבת למסוכנת, ומטיילים רבים חולצו מבור המעיין כשהם סובלים מתשישות ומהיפותרמיה. איך מגיעים למעיין? בקצה הצפוני של היישוב תראו שילוט, "מעיין נטף", על דרך עפר שפונה ימינה לפני מחסום הברזל. דרך עפר קצת קופצנית תוביל אתכם לנביעה קטנה בתוך מערה. ליד המערה פעור בור עמוק, ואם תקשיבו בשקט תוכלו לשמוע את המיית טיפות המים המצטרפות לאגן תת-קרקעי עמוק ומלא מים. מסביב משתרעות גפנים ואפשר לטייל מסביב בתוך בוסתן קטן, או לשבת במערה ולשמוע את פכפוך המים. השם נטף מוזכר בתנ"ך בספר שמות ל', ל"ד: "ויאמר ה' אל משה קח-לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבנה זכה". במקורות אחרים השם נטף מרמז לזרמת הגבר. שליש מתושבי היישוב הם דתיים וביישוב קיים בית כנסת ובו שלוש עזרות: גברים, נשים ועזרה מעורבת. בית הכנסת אינו משתייך לזרם כלשהו. יעל בדיחי יעל בדיחי, הנה זמרת ויוצרת, מפיקה אירועים ומעלה מופעים מגוונים לקהלים שונים. יעל היא ילידת 1957 נשואה ואם ל- 6.  יעל, בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים במקרא וגיאוגרפיה, בוגרת סמינר "כרם", במשך 14 שנה עסקה בחינוך והוראה בתיכון "בויאר" בירושלים.  במקביל התמחתה בנושא "תולדות הזמר העברי" אותו היא מרצה ושרה מאז שנת 1995  ב"מכון אבשלום", בבית הספר הגבוה להשתלמויות מורים בתל אביב, באר שבע ואשדוד, ב"מכון מגיד" מיסודה של האוניברסיטה העברית, בהשתלמויות מורים של החברה להגנת הטבע, ועוד. ניסיונה של יעל, כזמרת מגוון. בעת לימודיה שרה בלהקת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, וכן הייתה סולנית מקהלת "אורטוריו" ירושלים. ליעל מבחר גדול של מופעי יחיד. מופע "רחל"  התארח בשנת  1999 במסגרת "פסטיבל מספרי סיפורים" בחולון, ועלה מאז מאות פעמים על במות שונות ברחבי הארץ. יעל, זמרת ויוצרת, שרה, ומלווה את עצמה בגיטרה, מספרת סיפורים בדרכה המיוחדת, וסוחפת את קהל המאזינים, לשעה קלה, אל עולם אחר. המופעים משלבים שירה אומנותית עם סיפורים, ושקופיות של מקומות ואנשים, וכן מילות השירים. הקהל מוזמן להצטרף לשירה כרצונו. ניתן לתאם מופעים באולמות אירועים, בכנסים, בבתים פרטיים, בחצר על הדשא, בסוף מסלול סיור, ובביתה של יעל  בנטף, שבהרי יהודה. שימי

More Related