תנ"ך

1. תנ"ך כתבה יפעת אוטיץ

2. מלכים א' פרק א' 27-1 , 40-32 • הפרטים המעידים על חולשת דוד: • דוד זקן • מכסים אותו בבגדים, והוא אינו מתחמם. • נתנו לו סוכנת כדי לחממו. • המלך "לא ידעה". • מביאים לו נערה בתולה ויפת תואר • חולשת דוד מסבירה את המאבק לשלטון בין שני בניו, המאבק התרחש בשל חולשת האב. או, החולשה מסבירה את המאבק בין האחים על המשך השושלת, שכן דוד מתקרב לסוף ימיו, או בשל חולשתו נתון היה דוד להשפעת בת שבע ונתן עליו. • הביקורת של המחבר על אדניה בפס' 6-5 מתבטאת בשלשה פרטים: • באפיון "מתנשא". • ברדיפת הכבוד והשררה, שבאה לידי ביטוי בשימושו ברכב ובפרשים. • בעובדה, שדוד לא בקר מעולם את בנו, ולא הציב לו גבולות. • בפס' 6 נאמר, שאדניה יפה, וזה מרמז ליופיו של אבשלום בשמ"ב י"ד 25 . רמיזה פנים מקראית זו יוצרת אנלוגיה בין אדניה לאבשלום, ומשליכה על אדניה את תכונותיו השליליות של אבשלום, הבן הבוגדני, שמרד באביו.

3. ההבדלים בין מה שנתן הנביא אמר למה שבת שבא אמרה ההבדלים: • בפס' 13 "אדוני המלך" ואילו בפס' 17 "אדוני" • בפס' 13 "נשבעת לאמתך" ואילו בפס' 17 "נשבעת בה' אלוהיך" • בפס' 13 "ומדוע מלך אדניה" ואילו בפס' 18 "ועתה הנה אדניה מלך ואתה אדוני המלך לא ידעת" • הסיבה להבדל הראשון: בת שבע משמיטה את התואר "המלך", כדי ליצור אינטימיות עם דוד, והעדר רשמיות. הסיבה להבדל השני: בת שבע מציינת שהשבועה, שנשבע שלמה היא בשם ה', כדי לתת יתר תוקף לשבועה. הסיבה להבדל השלישי: בת שבע משנה את הנימה התוקפנית שבהצעת נתן, ובוחרת בנימה מגוננת ודואגת לדוד • התנהגות דוד בפס' 35-32 היא החלטית ותקיפה להבדיל מהתנהגותו החלשה בפסוקים 4-1. (6 נק'.) התנהגות דוד מתבטאת במילה המנחה "מלך" המילה מלמדת על התנהגותו כשליט, כמלך, בפס' אלה, או "ויאמר", המילה מלמדת על "אחיזת המושכות" על ידי דוד. הוא זה שאומר או מצווה מה לעשות.

4. ח' 9 – 2 • פס' 11-10 רומזים לשמות מ' 34 -35 בשני עניינים: א.הענן מלא את הבית/ המשכן. ב. הכוהנים/ משה לא יכלו להיכנס לבית/ למשכן, בשל הענן שכיסה אותו • מטרת הרמיזה להראות שמקדש שלמה ממשיך ומלא בקדושת המשכן. עובדה זו מקנה לגיטימציה לבית המקדש. או, קדושת המקדש, בעקיפין, משליכה על לגיטימיות שלטונו של שלמה. • בפס' 13 תפישת האלוהים היא מוחשית, ה' יושב בבית המקדש "מכון לשבתך". • בפס' 14 -21 תפישת האלוהים מופשטת. הבית הוא כדי לשום בו את שם ה'. • תפישת האלוהים בפס' 14 – 21 דומה לתפישה שבספר דברים, שבשניהם בית המקדש • הוא כדי לשום את שם ה' בו. מזאת, ניתן ללמוד, שפס' 14 – 21 נכתבו ע"י העורך הדויטרונומיסטי, בשונה מפס' 13, ועל כן השוני בתפישות האלוהים

5. פרק יא' • האם המלך עשה או לא עשה את הטוב בעיני ה'. הכותב מתייחס לנישואיו של שלמה עם נשים נוכריות. הוא מחבר בין הנישואים וההשפעה שלהן עליו אל הסכמתו להקמתן של במות לאלוהויות המקומיות של הנשים. הנישואים היו בעצם נישואים פוליטיים, דבר שהיה מקובל בזמנו. אך על המחבר זה לא דבר מקובל. הוא מנסה להראות את צדקתו. הוא מראה איך נשיו של לשלמה הטו את לבבו מה'. ראה דברים פרק ו' 5. אהבת האל היא חלק מרכזי באמונה. בהתחלה נטה לבבו של שלמה אחרי נשים נוכריות. אח"כ לבבו כבר לא עם ה', הנשים השפיעו על אמונותיו של שלמה.

6. שלומה מאפשר לנשותיו להקים במות ומזבחים לאלוהים שלהן. המחבר מדגיש שכל השלבים בהידרדרותו של שלמה הם בגדר הפרה של צו האל. שלמה אמור להאמין רק בה' ולעבוד אותו לפי כל החוקים שנתנו על ידי האל. בפסוק 2 מצטט המחבר את החוק שאותו הפר שלמה. ראה גם את החוק בדברים ז' 4-1. לפי החוק מוזהרים בני ישראל מלכרות ברית עם יושבי הארץ. בני ישראל צריכים להשמיד אותם. נאסרו גם הקשרים החברתיים כי הם מסוכנים כי הם גוררים השפעה תרבותית ודתית. פסוק 2 הוא כמעט ציטוט מדויק מהכתוב בסר דברים. המחבר מדגיש על ידי הציטוט א הדברים, חוקים, ששלמה הפר. המחבר מראה על ידי השלבים שעברה גוררת עברה. שלמה נישא לנשים נוכריות במחשב שלא ישפיעו עליו מבחינה דתית. אך הן כן השפיעו, בדיוק כמו שהחוק מזהיר שיקרה. ובסוף הוא אף מאפשר הקמת מזבחים לאלוהים זרים.

7. אם כבר הבנו שמצוטטים מקורות מקראיים אחרים אז גם הוא מפנה אותנו בעקיפין לעיין ב- "חוק המלך" דברים י"ז 20-14. בחוק המלך פס' 17 כתוב "לא ירבה לו נשים" והנימוק הוא "ולא יסור לבבו". אבל שלמה לוקח נשים רבות ולבבו נטה מה'. הוא מפר את החוק ועושה בדיוק מה שהחוק מזהיר ממנו. • אמצעי נוסף שבו המחבר משתמש כדי להעצים את חטאיו של שלמה הוא מספרים טיפולוגיים. הוא אומר שהיו לשלמה 700 נשים ו- 300 פילגשים, מספרים אלו נועדו להעצים את חטאיו של שלמה. ביחד מספר הנשים והפילגשים הוא 1000 כמו מספר העולות ששלמה אעלה ולעולה ובעקבות כך הוצג באור חיובי. • אמצעי אחר הוא לשון החוק. המחבר מצטט בפסוק 2 את החוק מספר דברים. הוא עבר על החוק שציין את הסכנה בנישואים לנוכריות ובפסוקים 5 - 6 קורה בדיוק מה שהחוק הזהיר ממנו. ראה חוק המלך - דברים י"ז 14 - 20. המחבר מראה מה הרצוי ומה המצוי. • כאשר אנו מעיינים בפסוק 9 המחבר מציין שה' נגלה לשלמה פעמיים. פעם אחת בגבעון, שם שלמה מבקש בקשה מה' ומקבל הבטחה ממנו ותנאים לקיומה. פעם נוספת שהתגלה ה' בפני שלמה היא מיד לאחר חנוכת המקדש. ראה פרק ט' 2 - 9. ה' אומר לשלמה שאם הוא רוצה שלטון יציב ושושלת חזקה עליו לשמור על דרכי האל. שלמה הפר חוקים, הוא יצא כנגד האל, נגד החוקים, הוא הימרה את דברי האל שהתגלה אליו פעמיים. המחבר מציג "כתב אישום" מפורט. לפי המחבר שלמה חטא במודע, בגלוי ובמוצהר.

8. פסוקים 11 - 13 - העונש • ה' אומר לשלמה שבגלל שהוא לא קיים את חוקיו הוא יקרע מעליו את הממלכה. אבל ה' מציג שני סוגים: 1. הסוג הראשון - פסוק 12: הסוג הראשון הוא דחיית מועד העונש. ה' מודיע לשלמה שהוא יקרע את הממלכה בזמן שלטון בנו. 2. סוג שני - פסוק 13: קריעת רק חלק מהממלכה. ה' מתכוון להשאיר לשושלתו של שלמה שבט אחד. • שני הסוגים קיימים בזכות דוד. בזכות דוד הוא ידחה את העונש. בזכות דוד הוא יקרע רק חלק מהממלכה. הספר נכתב אחרי חורבן בית ראשון. המחבר מתייחס אל העונש וכותב עליו בצורה היסטוריוגרפית מזווית ראיה תיאולוגית. הוא יודע שהממלכה התפלגה בימי בנו של שלמה. הוא נותן לכך הסבר תיאולוגי: התנהגותו הדתית השלילית של שלמה כפי שהמחבר מציג זאת. המחבר מאמץ תפיסה הנקראת "גמול דורות". הזכות של דוד עוברת לבנו הישיר ובכך מונעת את קריעת הממלכה בימיו. היא עוברת גם לשאר שושלתו בכך שה' משאיר לנכדיו וניניו לשלוט על שבט אחד ובכך בעצם הזכות של דוד עוברת לשושלתו.

9. פסוקים 14 - 25 • הפסקה מתייחס לשני אנשים אום היא מכנה "שטן לשלמה": הדד האדמוני ורזון בן אלידע הארמי. ראה פרק ה' 4. שלמה שולט בממלכה ויש לו שלום מכל עבריו מסביב. אבל בפרק זה מסתבר שהתמונה לא כל כך ורודה ויש גורמים המתסיסים והמחכים לשעת כושר כדי להאיץ את עול הכובש מעליהם. הדד ורזון הם העונש, לפי המחבר, של שלמה. הם אויבים של שלמה והם ימרדו נגדו. המחבר מציין שכל מעשיו הרעים של שלמה וגם אויביו מתעוררים לעת זקנתו. אבל קיימות שתי סתירות לכך שהדד ורזון הם עונשו של שלמה והם מופעים בגלל זקנתו של שלמה: 1. הדד הנמצא במרים שומע שדוד ויואב מתו. הדד שומע זאת ומבקש לחזור לארצו ולמרוד עוד בתחילת שלטונו של שלמה. 2. פסוק 25. מציין שרזון היה שטן לשלמה כל ימיו ולא רק לעת זקנתו.

10. פסוקים 26 - 28 • אם הפסיקה הקודמת עסקה בגורמים חיצוניים מתסיסים, פסיקה זו עוסקת גם בגורם מתסיס אך בניגוד לפסיקה הקודמת גורם זה הוא פנימי. הטינה של גורם זה אינה מימי דוד כמו הגורמים מהפסיקה הקודמת אלא טינתו היא חדשה, מימי שלמה בגלל משהו שקרה בזמן זה ולא משהו שקרה בזמנו של דוד. ירובעם הוא בן לאלמנה. הוא בן לשבט אפרים. קיימים מנהיגים דומיננטיים שצמחו משבט זה: שמואל ויהושע. בנחלתו של שבט אפרים הייתה שילה, בית המקדש הקודם ששימש עד שנחרב. שבט אפרים רואה בעצמו שבט דומיננטי עד לתקופת שלמה. "בית יוסף" הוא כינוי לשני שבטים שהם צאצאיו של יוסף: מנשה ואפרים. סבל = עבודת כפייה. אנשי שבט אפרים משמשים כעובדי כפייה בשל עבודת הבניה המרובות של שלמה.

11. שלמה נזקק לעובדים רבים בשביל עבודות הבניה שלו בכלל ובסתימת מילא, סוג של שקע, בעיר דוד ולהשלים את סגירת הפרצות, ולכן הוא גייס עובדים מהעם. הוא גייס את שבטי מנשה ואפרים. שבט אפרים ירד מגדולתו, המנהיג הוא בן לשבט יהודה ולא משבט אפרים, המקדש נמצא בירושלים ולא בנחלתם. ירובעם הוא עבד המלך, כלומר פקיד גבוה מאד. • ירובעם שימש כשוליה, כפקיד זוטר, השמועה על חריצותו וכישוריו הגיעה עד לשלמה והוא ממנה אותו לאחראי על העבודות. שלמה בוטח בירובעם. ירובעם מנצל את הכוח שניתן לו, הוא רואה את מצבו הרע של שבטו שירד מגדולתו. ראה פרק ה' 27. מציין ששלמה לקח מס מכל שבטי ישראל. הוא לא לוקח משבט יהודה מס. ירובעם עד כעבד לשלמה לרגשות הקיפוח של כל שבטי ישראל, שבטי הצפון שמהם לוקחים עובדים לעבודות כפייה. המניע הפטריוטי, שבט אפרים ירד ממקום גבוה מאוד לשפל המדרגה, והמניע האישי מובילים את ירובעם, איש אמונו של שלמה למרוד בו

12. פסוקים 29 - 31 - המפגש בין אחיה לירובעם • אחיה הוא נביא מהעיר שילה, כלומר הוא משבט אפרים גם כמו ירובעם. אחיה כואב את סבלו של שבט אפרים מהבחינה הדתית בגלל שכבר שנים שילה לא משמשת כמרכז דתי וירושלים צוברת תאוצה כמרכז הדתי הלגיטימי. • אחיה תופס בשמלה, בגד עליון כלשהו, אך לא כתוב בשמלה ש מי הוא תופס, וקורע אותה. הוא קורע אותה ל- 12 קרעים ואומר לירובעם 10 קרעים המייצגים את 10 השבטים בדברי ה' והנבואה מופיע מי לאחר מכן. 12 הקרעים - סמל לשבטי ישראל. 10 קרעים לירובעם וקרע אחד לבית דוד המסמלים את הפילוג בעם. • אחיה חילק רק 11 מתוך 12 הקרעים שסימלו את השבטים. פתרון לבעיית השבט הנוסף היא ששבט ביניימין התאחד עם שבט יהודה. ראה פרק י"ב 21. פתרון אחר הוא שירובעם קיבל לגיטימציה מה' ומדובר על מספרים סמליים אז 10 מסמל שלמות ואחד את המינימום.

13. פסוקים 32 - 39 - הנבואה של אחיה • המחבר מסיים את הפרק בסיפור כשלון המרד ואומר שירובעם ברח כמו מרודים אחרים למצרים. הוא מוסיף ואומר את "מקורותיו" שבהם השתמש לעריכתו של הסיפור. המחבר אינו מעריך אם שלמה עשה או לא עשה את הטוב ביני ה'. פסוקים 1 - 10 מביאים ביקורת על הידרדרותו הדתית של שלמה ונישואיו לנשים נוכריות. פסוקים 11- 13 תחילת העונש של שלמה. פסוקים 14 -25 מציגים את הגורמים העוינים שמבקשים לסלק את השליט הזר. הפסוקים 26- 28 הגורם הפנימי המעורר את המרד.