הכניסה לרובע היהודי בלודז'

1. העיר לודז' ערכה פנינה לבנון הכניסה לרובע היהודי בלודז'

2. מבוא העיר לודז' שוכנת מדרום מערב לורשה. עד המאה ה 19 הייתה עיר קטנה. עם התפתחות התעשיה, בייחוד תעשיית הטקסטיל, גדלה מאד העיר ועימה גדלה גם הקהילה היהודית. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ישבו בה 665,000 נפש, מהם 223,000 יהודים שהוו 34% מכלל האוכלוסיה. 55% היו פולנים ו 10% היו גרמנים. היהודים היו בין מייסדי מפעלי תעשיה רבים. ביניהם היו ישראל פוזנסקי ואשר כהן. התפתח פרולטריון יהודי שתרם לצביונה המיוחד של הקהילה היהודית בעיר. בעיר היו בתי ספר יהודיים, וכמו כן היו שלוש גימנסיות עבריות. היו בה ישיבות, ספריות, תאטראות, ומועדוני ספורט. פעלו בלודז' אנשי רוח דגולים ובהם משוררים וסופרים. בקרב היהודים התנהלה פעילות פוליטית וציבורית ערה. כמו כן התנהלה פעילות בתחום העזרה הסוציאלית.

3. הקהילה היהודית בלודז' לפני פרוץ מלחמת העולם השניה הייתה הקהילה השניה בגודלה בפולין. אופי הקהילה היה שונה מאשר קהילות אחרות בפולין, בעיקר משום שקהילה זאת הייתה ייצרנית ברובה. מרבית היהודים עסקו במלאכות הקשורות לתעשיית הטקסטיל, ורובם היו פועלי ייצור. הקהילה הייהודית הייתה קשורה ליהדות ולחסידות. ישבו בעיר מאות רבנים ותלמידי חכמים שהפכו את העיר למרכז תורה. בגלל מחלוקות פנימיות מפלגתיות אחרי 1920 היה בלודז' "ועד רבנים" ולא רב ראשי אחד. המפלגה השולטת הייתה "אגודת ישראל" אשר השתייכה לזרם חסידי גור. תנועה נוספת שהשפיעה מאד על הקהילה הייתה הבונד, כאשר נוסד הבונד ב 1887 קם לו מיד סניף מקומי בלודז'. מרבית תושבי לודז' היהודים דברו אידיש ביניהם. בתחילה המאה ה 20 היו בעיר מספר ישיבות ובתי ספר ממשלתיים מיוחדים ליהודים.

4. הכיבוש הנאצי ב8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר. ב 11 באפריל 1940 הסבו הגרמנים את שם העיר לליצמנשטט (על שמו של מצביא גרמני שכבש את לודז' במלחמת העולם הראשונה). מיד עם הכיבוש החלו רדיפות אכזריות נגד היהודים. ההתעללויות וההתנפלויות על עוברים ושבים, מוטטו את חיי הכלכלה והחברה של יהודי העיר. אנשי צבא ואזרחים גרמנים מקומיים היו נכנסים לחנויות היהודים ולבתיהם ושודדים מכל הבא ליד. הוכרז עוצר מהשעה 5 לפנות ערב ועד השעה 8 בבוקר נאסר על היהודים לצאת מבתיהם. ב 18 בספטמבר הופיעו צווים הפוגעים בחיי הכלכלה. (חסימת חשבונות בנק, החזקת לא יותר מ 2000 זלוטי, הסחר בטכסטיל נאסר, למפעלי טקסטיל בבעלות יהודית מונו קומיסרים - דבר שהביא להחרמת המפעלים והעברתם לידים גרמניות, איסור השימוש בתחבורה ציבורית, איסור על החזקת מכונית, יציאה מהעיר נאסרה, הוחרמו מקלטי רדיו, נאסרה תפילה בציבור והיהודים חוייבו לפתוח חנויות בחגים).

5. הכיבוש הנאצי ב 13 – 14באוקטובר מינו הגרמנים יודנרט (אלטסטנרט) בראשות רומקובסקי. ב 11 בנובמבר נאסרו כל חברי מועצת הזקנים למעט רומקובסקי. 8 מתוך 31 שוחררו השאר נרצחו. ב 4 בנובמבר חוייבו היהודים לשאת סרט שרוול צהוב. ב 17 בנובמבר הם חוייבו לשאת בצד ימין של הבגד מלפנים ומאחור טלאי צהוב בצורת מגן דוד. ב 9 בנובמבר סופחה לודז' לרייך ובעקבות זאת הוגבר הטרור. ב 12 בנובמבר הוחלט על גירושים נרחבים, הם הקיפו 30,000 יהודים וכמספר הזה פולנים. בין ה 15 ל 17 בנובמבר הרסו את כל בתי הכנסת. עד מרס 1940 – גורשו מהעיר או יצאו ממנה ביוזמתם כ – 70,000 יהודים.

6. מפת גטו לודז'

7. החיים בגטו ב 10 בדצמבר 1939 הוציא פרידריך איבלהר, מושל חבל קליש שלודז' היתה כפופה לו, פקודה סודית בדבר הקמת הגטו. הגטו הוקם בשכונת עוני יהודית "באלוטי". ב 8 בפברואר 1940 החל גירוש היהודים לתוך תחומי הגטו משאר השכונות בעיר. הצפיפות בגטו הייתה גדולה. בשטח הגטו הצטופפו בימי השיא 204,800 אנשים. הגטו היה מאופיין בבתי עץ, בלי מים זורמים ובלי ביוב. הגטו הפך לאתר תמותה המוני עקב תנאי המחיה הקשים ששררו בו. הצפיפות ותנאי התברואה הקשים גרמו למגפות, בעיקר טיפוס. בחורף המחסור בחומרי הסקה גרם לסבל נוראי מחמת הקור. האוכלוסיה סבלה מחוסר לבוש בעיקר נעליים. רוב הכלואים בגטו השתמשו בנעלי עץ. החמור מכל היה הרעב. תושבי הגטו קיבלו בממוצע מזון בשווי של פחות מ 1100 קלוריות ליום. השמירה על גבולות הגטו והבטחת הסדר ההרמטי הוטלו על יחידות משטרה ויחידות ס.ס. מיוחדות שהיו ידועות באכזריותן. הן עסקו בעיקר בגילוי רכוש יהודי והחרמתו. השלטונות הגרמניים העניקו "למועצת הזקנים" ובעיקר ליו"ר רומקובסקי סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים בגטו.

8. בתי עץ בגטו לודז' גדרות העץ סביב הגטו בלודז'

9. העבודה בגטו עיקר התפקיד שהוטל על האלטסטנרט היה ארגון העבודה במפעלי הייצור. האלטסטנרט ראה בהקמת המפעלים אפשרות יחידה להציל את האוכלוסיה הכלואה בגטו המבודד מאבטלה ומרעב. בגטו הוקמו 96 מפעלי ייצור, רובם בענף הטקסטיל, ובשנים 1942-1943 הועסקו בהם כ – 70,000 פועלים ויותר. רומקובסקי הרחיב בצורה ניכרת מאד את משרדי היודנרט. מספר הפקידים גדל בהתמדה והגיע באוגוסט 42' ל13,000 איש. עיקר השירותים היו בתחום חלוקת המזון שהכניסו השלטונות הגרמניים ושירותי דיור וניקיון. עד אוקטובר 1941 ניהל היודנרט מערכת חינוך מסויימת לכ – 15,000 תלמידים ב – 45 בתי ספר יסודיים ושני בתי ספר תיכוניים. עד קיץ 42' פעלו בגטו חמישה בתי חולים. הסדר הפנימי נשמר ע"י ה "משטרה היהודית" מספר השוטרים הגיע ל – 530 איש. כרטסי העבודה היו הכרח לקבלת מזון. כ43,500 נפש, כלומר 21% מכלל היהודים הכלואים מתו מרעב, מקור וממחלות. תמותת השיא הייתה בשנת 1942.

10. מרדכי חיים רומקובסקי (1877 – 1944) נולד בכפר איליני (Ilino), שבמחוז וליקוה לוקי שברוסיה. בגיל צעיר השתקע בלודז', בשנת 1937 נבחר להנהלת הקהילה היהודית בלודז' מטעם מפלגת הציונים הכלליים. ב-13 באוקטובר 1939 מינו השלטונות את ר' לתפקיד 'זקן היהודים' , בתפקיד זה נשאר ר' כול זמן קיומו של הגטו בלודז', עד לחיסולו באוגוסט 1944. ר' היה כפוף ישירות למינהל הגטו והשלטונות הגרמניים העניקו לר' סמכויות נרחבות בכול התחומים הקשורים בניהול חיי היום-יום של האוכלוסייה הכלואה בגטו, כגון ארגון מפעלי עבודה, חלוקת מזון, שירותי תברואה, דיור, מינוי בעלי תפקידים ועוד. השלטונות הגרמניים ראו בגטו אתר לניצול כוח עבודה זול מאוד, נוסף לשוד רכוש היהודים שהתנהל מיומו הראשון של הכיבוש ועל ר' הוטל לארגן מפעלי ייצור שהיו למקור רווחים למינהל הגטו, וכאן הוא גילה מרץ רב וכושר ארגון מרשים בארגון מפעלי העבודה וניהול החיים הפנימיים בגטו. עם זאת ניצל רומקובסקי במלואן את הסמכויות שהעניק לו מינהל הגטו ונמנע מלשתף אישים וגורמי ציבור בניהול ענייני האוכלוסייה הכלואה בגטו, אם כי בהתנהגותו לא חסרו גילויים של תאוות השלטון. בינואר-מאי 1942 הוצאו מן הגטו 55,000 יהודים, כשאת ההחלטה מי יגורש ומי לא יגורש, ביצע רומקובסקי ועושי דברו דבר שהשניא אותו על רוב אנשי הגטו. בין 5-12 בספטמבר 1942 ביצעו הגרמנים עוד גירוש של כ-20,000 ילדים, חולים וזקנים, ובלי מעורבותו הישירה של רומקובסקי. הוא האמין בצדקת דרכו ובאמונתו כי בעבודה בשביל מינהל הגטו ובשמירת השקט אפשר יהיה להציל את שאר יהודי הגטו . בהתקרב הצבא האדום בסוף אביב 1944 החליטו הגרמנים לחסל סופית את הגטו. בתחילת אוגוסט 1944 נסגרו כל המפעלים ופוזרו מוסדות האלטסטנרט, יעד הגירוש שונה לאושוויץ. בסוף יולי 1944 אפשרה לגרמנים להשלים את חיסול הגטו. ב-30 באוגוסט 1944 הועברו ר' עם בני משפחתו לאושוויץ ושם נרצחו. בעיני רבים מהניצולים והחוקרים מצטייר רומקובסקי כסמל לראש יודנרט ששיתף פעולה עם השלטונות הגרמניים, הצטיין בצייתנותו לשליט הנאצי והנהיג משטר דיכוי בפנים הגטו שמנע פעילות מקיפה של. תנועת ההתנגדות בו. אחדים ראו בגינוניו והרגלי השררה ופולחן האישיות סביבו חיקוי לאדנות הנאצית וביטוי לשאיפות להיות מנהיג יהודי מתוך השלמה והשתלבות ב"סדר החדש". אחרים סבורים שהמשטר החמור שהנהיג ובעיקר רתימת הגטו לעבודה למען הנאצים, היו נכונים, והודות להם נמנע חיסול היישוב היהודי בלודז' . מה עוד שחלק ניכר מיהודי לודז' נשאר בחיים עד סמוך לסוף המלחמה.

11. נשים עובדות בגטו לודז' ילדים עובדים בגטו לודז'

12. יחודיותו של הגטו • שכנה מחוץ לגרנלגוברנמנט – סופחה לרייך בנובמבר 1939.שמה של העיר הוחלף לליצמנשטאט (על שמו של מצביא גרמני שכבש אותה במלחמת העולם ה 1) • הגטו הוקם כמקום ארעי לישוב יהודים לפני סילוקם . הגטו נסגר הרמטית ב 1 במאי 1940 למרות שהוקם כביכול באופן זמני היה הגטו האחרון שחוסל. • במעבר לגטו השתמשו בשיטות טרור , בעזרתם של גרמנים תושבי המקום. רבים גם נרצחו. • חל איסור חמור לצאת מהגטו – מי שנתפס דינו מוות. • לא הייתה בו הברחה של מזון מחוץ לגטו ולא ייצרו בו מצרכים בצורה בלתי חוקית. • כל הכסף והמטבעות היו מיוחדים לגטו. רק תמורתו ניתן היה לקנות מוצרי מזון. • רעב קשה במיוחד – גם החלוקה השוויונית של המזון שהנהיג רומקובסקי לא מנעה תמותה מרעב. • אישיותו ומעמדו המיוחד של רומקובסקי. • הגטו הצטיין בארגון העבודה. • הניתוק של הגטו גרם לחוסר ידיעה על מה שנעשה ליהודים במקומות אחרים. • לא קם ארגון לוחם בגטו. הסיבות: א. הסגר ההרמטי על הגטו ב. צביון גרמני של העיר, מנע פעילות מחתרתית פולנית. ג. יציאה של יהודים רבים מלודז' לפני המלחמה, וגירושים שהביאו להדלדלות כוחות מפלגתיים שיכולים היו להקים מחתרת. ד. מדניותו של רומקובסקי עוצמתו, השפעתו וחדירתם של גורמים גרמניים לתחומי הגטו. ה. חוסר ידיעה על משמעותו של הפתרון הסופי.

13. הגרושים השילוחים למחנות לעבודת כפיה התחילו בדצמבר 1940 ונמשכו עד יוני 1942. ב 16 בינואר 1942 התחילו השילוחים מגטו לודז' למחנה הההשמדה חלמנו. השלטונות הנאציים אילצו את רומקובסקי להכין רשימות של מועמדים לגירוש ולארגן את נקודת האיסוף בגבול הגטו. (נאום הילדים, רומקובסקי) בחודשים ינואר – מאי 1942 הוצאו מהגטו ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו 55,000 יהודים וכן גם 5,000 צוענים ששוכנו זמנית בלודז'. בין הימים ה 5 -12 בספטמבר 1942 ערכו הגרמנים מבצע שילוח ללא שיתוף היודנרט. הם נכנסו לרובע אחרי רובע ובאכזריות איומה הוציאו תושבים מבתיהם, ערכו סלקציה חפוזה בחפשם אחרי פחות כשרים לעבודה, כך הוצאו מהגטו כ – 20,000 איש ילדים, זקנים וחולים אך גם בריאים וצעירים. הם הובלו לחלמנו ושם נרצחו כולם. מאות נרצחו במקום. לשם ביצוע השילוחים הכריזו הגרמנים על עוצר כללי . שבוע הדמים נקרא בפי היהודים שפרהה. מבצע שפרהה החל בבתי החולים בגטו והמאושפזים בהם היו הקרבנות הראשונים של מבצע הגרושים. התקופה שבין אוקטובר 1942 ועד מאי 1944 נחשב לתקופה שקטה יחסית למעט גירושים למחנות לעבודת כפיה. הגטו הפך למעין מחנה לעבודת כפיה. כ – 90% מתושבי הגטו היו מועסקים במפעלי ייצור. מספר הילדים והזקנים בגטו היה זעום.

14. פעילות ציבורית ומחתרתית במשך כל שנות קיומו של הגטו התנהלה בו פעילות בלתי חוקית ערה, שכללה פעילות מפלגתית, ציבורית ותרבותית. לגטו הועתקו תאי פעילות של כל המפלגות היהודיות שפעלו בלודז' לפני המלחמה. בלטה במיוחד הפעילות של תנועות הנוער. בחודשי הקיץ והסתיו של שנת 1940 כוונה הפעילות הציבורית בעיקר למציאת פתרונות למצוקת הדיור והרעב. המפלגות הציוניות והבונד ארגנו פעילות סעד ומטבחי תמחוי. אורגנו גם הפגנות נגד היודנרט כדי ללחוץ עליהם לפתור את בעיות המצוקה. הפגנות אלה דוכאו באכזריות בהתערבות כוחות משטרה גרמנים. "שביתות המרק" – שביתות רעב שכונו כך, משום שהשובתים סרבו לקבל את מנת המרק היומית שחולקה לעובדים. מטרת השביתות האלה הייתה ללחוץ על מנגנון הוועד היהודי, בדרישה לחלוקה שווה של מעט המזון שהוכנס לגטו. פעילות תרבותית אורגנה ע"י המפלגות וארגוני הנוער , מטרתה למנוע התדרדרות מוסרית וחיזוק הממד הרוחני בגטו. (לימודים, הרצאות והפעלת ספריות חשאיות). פעילות חשובה הייתה מאזיני הרדיו , שהעבירו לגטו ידיעות מבחוץ משום שחל איסור על החזקת מכשירי רדיו. ביוני 44' קבוצה של מאזיני רדיו חלקם נאסרו ונרצחו. העסקן הציוני חיים וידבסקי התאבד כדי לא ליפול לידי הגרמנים. המשוררת מרים הולינובר ארגנה פעילות תרבותית של חוג סופרים.פעלו בגטו גם ארגונים דתיים שעסקו בלימודי קודש במחתרת. הארגונים השונים לא התאחדו לארגון אחד והקשר ביניהם היה רופף.

15. החיסול באביב 1944 החליטו הגרמנים לחסל סופית את הגטו, לצורך זה הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו. ב 23 ביוני החלו הגרושים למחנה זה במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. את רשימות המגורשים היו צריכים לארגן האלטסנרט (כמו ב 42'). עד ה 14 ביולי גורשו 7176 יהודים. הם הועברו לחלמנו ושם הושמדו. אחרי הפוגה קצרה, חודשו הגירושים והפעם לאושוויץ ברקנאו. רובע אחר רובע נסגר ע"י סגל מחנה ההשמדה חלמנו, ונשלח להשמדה. מי שנמצא בשטח אסור נרצח. התנגדות היהודים הייתה פסיבית, יהודי הגטו ניסו להתחמק מהגרוש בתקווה לשחרור ע"י הצבא הרוסי. לא היה היכן להתחבא וגם לא היה מזון בגטו. ב 30 באוגוסט נערך המשלוח האחרון לאושוויץ ובו גורשו בסה"כ 74,000 יהודים. בגטו נותרו 1200 יהודים. 600 נשלחו למחנות עבודה בגרמניה, בעיקר לדרזדן. 600 הנותרים נשארו בגטו ורוכזו ברחוב יקובה כאשר תפקידם היה הוצאת רכוש המגורשים והעברתו לגרמניה. בחודשי הסתיו הוצאו מלודז' בממוצא מידי יום 40 - 60 קרונות משא עמוסים ברכוש המגורשים ובמכונות. הגרמנים התכוונו לחסל את אסירי רחוב יקובה ואף הכינו בורות בבית העלמין. אסירי המחנה הסתתרו במקומות שונים בגטו. ב 19 בינואר 1945 שוחרר הגטו ע"י הצבא הרוסי.

16. צפיפות בגטו אנדרטה הניצבת במעלה אדומים שער הכניסה לגטו בית הכנסת שנשאר

17. סוף דבר אחרי המלחמה הייתה לודז' במשך שנים מספר לריכוז הגדול ביותר של ניצולי שואה. בסוף 1945 ישבו בלודז' 38,000 יהודים. באותן שנים הייתה העיר מרכז חשוב ביותר לפעילות ציבור ולפעילות תרבות של יהודי פולין. פעלו בה הוועדה ההיטורית המרכזית, תאטרון יהודי, בתי ספר יהודיים ועיתונות יהודית עניפה. בגלי ההגירה בין השנים 1946 – 1947 ומאוחר יותר בין השנים 1956 – 1957 יצאו כמעט כל היהודים את לודז' ונותרו בה כמה מאות זקנים בלבד.

18. ביבלוגרפיה לודז' הגטו האחרון – הוצ' יד ושם לודז' , אחרון הגטאות בפולין – מיכל אונגר העטרה שאבדה – שרה פלגר - זיסקינד אנציקלופדיה של השואה אתרים באינטרנט