יחידת העמקה

כיתות י"א ישתש"י תשע"ג יחידת העמקה פרשנות רמב"ן

הרמב"ן • רבינו משה בן נחמן נולד בגירונה שבספרד בשנת ד"א תתקנ"ד (1194), ונפטר בארץ ישראל בשנת ה"א ל' (1270). רמב"ן העמיד תלמידים הרבה, ביניהם רשב"א. בשנת ה"א כ"ז (1267) נאלץ לגלות מספרד בעקבות ויכוח פומבי בענייני היהדות והנצרות עם המשומד הנוצרי פבלו קריסטיאני. • בהיותו בן 73 עלה רמב"ן לארץ ישראל, על אף הסכנות, ושם חידש את הישוב היהודי בירושלים, ומשום כך הוא נחשב לאבי הישוב היהודי בירושלים. הוא מתאר כי בבואו לירושלים לא מצא בה כי אם שני אחים צבעים שקיבלו רשות לצבוע בדים- מלאכה בזויה שלא התאימה למקומיים. רמב"ן שיפץ חורבה שנמצאה בעיר, והחזיר את ספרי התורה שהוברחו לשכם בתקופת המלחמה. רמב"ן בילה את רוב זמנו בעיר עכו, בשלוש השנים בהן זכה לגור בארץ הוא עדכן את פירושיו לתורה לאור ההיכרות הבלתי אמצעית עם הארץ.

חיבוריו של הרמב"ן • פירוש מקיף לתורה • פירוש לספר איוב • חידושים על התלמוד • השגות לספר המצוות של הרמב"ם • מלחמות ה' • דרשות

הקדמה לפירוש התורה בשם האל הגדול הגבור והנורא אתחיל לכתוב חידושים בפירוש התורה. באימה ביראה ברתת בזיע במורא. מתפלל ומתודה בלב נדכה ונפש שבורה. שואל סליחה מבקש מחילה וכפרה. בקידה בכריעה בהשתחויה. עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ונפשי יודעת מאד ידיעה ברורה. שאין ביצת הנמלה כנגד הגלגל העליון צעירה. כאשר חכמתי קטנה ודעתי קצרה כנגד סתרי תורה. הצפונים בביתה הטמונים בחדרה. כי כל יקר וכל פלא כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה. כמוס עמה חתום באוצרה. ברמז בדבור בכתיבה ובאמירה. כאשר אמר הנביא המפואר בלבוש מלכות והעטרה. משיח אלהי יעקב ונעים הזמירה.

לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ונאמר פלאות עדותך על כן נצרתם נפשי. אבל מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. והיא בלבי כאש אוכלת בוערה. בכליותיי עצורה. לצאת בעקבי הראשונים אריות שבחבורה. גאוני הדורות בעלי גבורה. להיכנס עמם בעובי הקורה. לכתוב בהם פשטים בכתובים ומדרשים במצות ואגדה. ארוכה בכל ושמורה. ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה.פרושי רבינו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנמוסי במקרא במשנה ובגמרא. לו משפט הבכורה. בדבריו אהגה. באהבתם אשגה. ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה. בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה. אשר בפירושיו זכורה. ועם רבי אברהם בן עזרא. תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה. והאל אשר ממנו לבדו אירא. יצילנו מיום עברה יחשכני משגיאות ומכל חטא ועברה. וידריכני בדרך ישרה. ויפתח לנו שערי אורה. ויזכנו ליום הבשורה. כדכתיב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה. צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה:

ספרד (הגיון ודקדוק/פשט) אשכנז (מסורת חז"ל/דרש) ראב"ע (מאה 12) רש"י (מאה 11) רמב"ן (מאה 13)

ויקרא יט, ב דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶםקְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: • רש"י שם: קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה, 'אשה זונה וחללה' וגו' 'אני ה' מקדשכם' (ויקרא כא, ז-ח), 'ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו' (ויקרא כא, טו), 'קדושים יהיו אשה זונה וחללה' וגו' (ויקרא כא, ו-ז).

דברי הרמב"ן קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א, ב)ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב, ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים: ולפי דעתי,אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:

והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו(בבלי ברכות כבע"א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו, ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו [מן היין] בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (בבלי חגיגה יחע"ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו, ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאלברבוי האכילההגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט,טז) 'וכל פה דובר נבלה'. ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:

באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה[הציווי] הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (בבלי ברכות נגע"ב) 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים, 'כי קדוש' זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים: וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו,יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר 'תשבות', ועוד אפרש זה (להלן כג, כד) בע"ה: וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' אלהיכם' - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ, ב).

שלב א – מילות מפתח • לשון רש"י – התלמיד צריך להבין שעד כאן רמב"ן מצטט את רש"י, ומכאן הוא יתייחס לפירוש רש"י שהביא. גם אחר כך רמב"ן מצטט – מתוך המדרש. כדאי לציין כאן גם את המילים "כדברי הרב" שמתייחסות לרש"י. • ולפי דעתי – כאן אומר רמב"ן עם מי הוא מסכים מתוך הפרשנים שהביא (או במקומות אחרים - שאינו מסכים עם אף אחד מהם) • והעניין – רמב"ן מפרט את הפירוש הנכון בעיניו ומה הרעיון בו. • לפיכך – אחרי שהביא את ההנחות (והעניין) הוא מביא את ההשלכות. • וזה דרך התורה – אמירה כללית שחורגת מהפירוש לפסוק או המצווה שבפנינו. • וטעם הכתוב – אחרי שהסביר את כל העניין חוזר רמב"ן לפרש את הפסוק בהתאם למשמעות שהביא עד כה בפירושו.

דברי הרמב"ן קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א, ב)ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב, ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים: ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:

והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו(בבלי ברכות כבע"א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו, ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו [מן היין] בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (בבלי חגיגה יחע"ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו, ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאלברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט,טז) 'וכל פה דובר נבלה'. ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:

באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה[הציווי] הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (בבלי ברכות נגע"ב) 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים, 'כי קדוש' זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים: וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו,יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר 'תשבות', ועוד אפרש זה (להלן כג, כד) בע"ה: וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' אלהיכם' - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ, ב).

מבנה הפירוש – תוכן הפיסקאות • רמב"ן מביא את רש"י ואחריו את דברי חז"ל שאומרים שמילולית קדושים = פרושים. • רמב"ן אומר שהוא מסכים עם דברי חז"ל ולא עם רש"י (אם כי מסתבר שגם רש"י מבוסס על ההבנה שקדושה היא פרישות, רק שרש"י מייחס את הפרישות לעניין העריות בלבד). • התורה לא אסרה את כל המעשה השליליים, ויש אפשרות שאדם ישמור את כל המצוות ועדיין ייחשב נבל – נבל ברשות התורה. • לכן התורה באה אחרי שפרטה את האיסורים והוסיפה אמירה כללית על הצורך להיות פרושים – לא להיות שיכור למרות שאין איסור שתיית יין וכדומה. • המצווה הכללית על הפרישות והקדושה מגיעה עד כדי הציווי לשמור על הניקיון – וכך מסביר מאמר חז"ל נוסף שקושר את הקדושה למים ראשונים ואחרונים. • דרך התורה היא מצד אחד לפרט פרטי איסורים ומצד שני לצוות ציוויים כלליים – ומפנה לדוגמאות נוספות. • הסבר היחס בין חלקי הפסוק בהתאם לפירושו. אם תהיו קדושים תזכו לדבוק בה' – "כי קדוש אני..."

באופן כללי ניתן לומר שהרמב"ן • מביא פירושים שונים ומתייחס אליהם. • מביא את פירושו העקרוני וההוכחות מהכתובים. • מבאר מקורות נוספים לפי שיטתו. • מבאר חלקים נוספים של הפסוק או הפרשה לפי פירושו.

המסר החינוכי מבחינה חינוכית רמב"ן דורש כאן דרישה גבוהה מאד – שמירת תרי"ג מצוות אינה השיא, אלא המינימום. האדם נדרש להמשיך ולקדש את עצמו ככל יכולתו – וכך יזכה להדבק בקב"ה. העשייה מעבר לנדרש אינה רק התנדבות – היא מצווה בפני עצמה!

העמקה רמב"ן מבסס את טיעונו הפרשני על מראי מקום נוספים בתורה: א. במדבר ו, ה (פרשת נזיר) ב. בראשית ט, כא (נח) ג. בראשית יט, לג (לוט) מה הקשר בין כל הסוגיות הנזכרות?

באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה[הציווי] הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (בבלי ברכות נגע"ב) 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים, 'כי קדוש' זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים: וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו,יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר 'תשבות', ועוד אפרש זה (להלן כג, כד) בע"ה: וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' אלהיכם' - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ, ב). דברים פרק ו יזשָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶםוְעֵדֹתָיווְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: יח וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ

ועשית הישר והטוב – פירוש רמב"ן • (יח) ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכווין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך - הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר: וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון 'לא תלך רכיל' (ויקרא יט, טז), 'לא תקום ולא תטור' (שם פסוק יח), 'ולא תעמוד על דם רעך' (שם פסוק טז), 'לא תקלל חרש' (שם פסוק יד), 'מפני שיבה תקום' (שם פסוק לב), וכיוצא בהן. חזר לומר בדרך כלל, שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) 'פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות', עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

ועשית הישר והטוב – פירוש רמב"ן • (יח) ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכווין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך - הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. • ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר: • וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון 'לא תלך רכיל' (ויקרא יט, טז), 'לא תקום ולא תטור' (שם פסוק יח), 'ולא תעמוד על דם רעך' (שם פסוק טז), 'לא תקלל חרש' (שם פסוק יד), 'מפני שיבה תקום' (שם פסוק לב), וכיוצא בהן. חזר לומר בדרך כלל, שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) 'פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות', עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

התייחסות לדרכי פירושו של רש"י כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים. • מהן שתי דרכי הפרשנות של רש"י המתוארות כאן? • מה רמב"ן לומד מכך? • מהם שני הנימוקים שמציין רמב"ן לדרכו הפרשנית? • גם בשיר הפתיחה לפירוש התייחס רמב"ן לשילוב פשט ודרש. חזרו לשיר הפתיחה ומצאו שם את ההתייחסויות לנושא.

שילוח הקן • דברים פרק כב • ו כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: • ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

רמב"ם מורה נבוכים ח"גפרק מח הציווי לשחוט בעלי-חיים הכרחי... הייתה כוונה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענותו בשחיטה פסולה, לנחור אותו או לחתוך ממנו איבר כמו שהבהרנו. כן נאסר לשחוט 'אותו ואת בנו ביום אחד' בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלָד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכּן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השׂכל אלא אחר פעולת הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי-החיים כמו שהוא נמצא באדם.... זה גם הטעם לשילוח הקן, מפני שברוב המקרים הביצים שנדגרו והגוזלים הצריכים לאם אינם ראויים לאכילה, וכאשר משחררים את האם והיא בורחת לבדה, אין היא מצטערת לראות את הגוזלים נלקחים. וברוב המקרים זה עשׂוי להביא לעזיבת הכול, שהרי לרוב אין הנלקח ראוי לאכילה. ואם התורה מתחשבת בייסורים נפשיים אלה בבהמות ובעופות, על אחת כמה וכמה בפרטי מין האדם בכללותו. ואל תטען נגדי בדבריהם (של החכמים) ז"ל: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך [בתפילה] משתקין אותו", מפני שזאת אחת משתי הדעות אשר הזכרנו, כלומר, דעתם של הסוברים שאין טעם לתורה זולת הרצון גרידא, ואילו אנו הולכים בעקבות הדעה השנייה.

פירוש הרמב"ן כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויקרא כב, כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:

מצווה מבוארת מצווה בחומש דברים שהופיעה כבר בחומשים הקודמים. בחזרה על המצווה מבארים בה פרט מסויים, אך המצווה כולה אינה חידוש.

פירוש הרמב"ן כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויקרא כב, כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:

וכתב הרב במורה הנבוכים (ג, מח) כי טעם שלוח הקן וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', כדי להזהיר שלא ישחט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר. ואמר הרב [הכוונה לרמב"ם] ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (בבלי ברכות לג ע"ב) 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך', כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסבראהשניה שיהיה בכל המצות טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בבראשית רבה (מד א) 'וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל, ה) כל אמרת אלוה צרופה'.

וזה העניין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצווה בהן יתברך. וכבר ארז"ל (בבלי סנהדרין כא ע"ב) 'מפני מה לא נתגלו טעמי תורה' וכו', ודרשו (בבלי פסחים קיט ע"א) 'ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה'. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדבר רבה יט ג-ד), שאמר שלמה על הכל עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג), ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה, דכתיב (זכריה יד, ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא ... הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן:

אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד: ...וכן מה שאמרו (בבלי ברכות לג ע"ב) לפי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר.

כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (בבלי קידושין פב ע"א) 'טוב שבטבחים שותפו של עמלק'. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. ... אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצווה סוד, אמר רבי רחמאי מאי דכתיב 'שלח תשלח את האם' ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב, ג) 'כי אם לבינה תקרא'. מאי 'ואת הבנים תקח לך', אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו'. והנה המצווה הזאת רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה 'למען ייטב לך והארכת ימים'.

מעשה אבות סימן לבנים

הקדמת הרמב"ן לספר בראשית השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדשו העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם"

רמב"ן לבראשית יב, ו אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'. ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.

למה התכוון רמב"ן במילים 'ספור המסעות' ו'חפירת הבארות'? • רמב"ן משווה את האבות לנביא, על מנת להדגיש שבדומה לנביא, המורה לעם בדבריו את העתיד לקרות להם, כך ה'מקרים' או האירועים הקורים לאבות מורים על העתיד להתרחש.

ודע כי כל גזירת עירין [מלאכי ה'] כאשר תצא מכח גזירה [תכנית] אל פועל דמיון [מעשה שדומה לה], תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים [בוודאות]. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך 'והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'' (ירמיה נא, סג-סד). • וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מל"ב יג, טז-יז), 'ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם'. ונאמר שם (פסוק יט) 'ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם.

רמב"ן מזכיר שני סיפורים בהם נביאים ציוו לעשות מעשה שרומז על מה שעתיד להתרחש. • עיינו בסיפורים בירמיהו ובמלכים. מה המעשה שמבקש הנביא מתלמידו או מהמלך לעשות – האם הוא סימן או סיבה למה שעתיד לקרות?

אברהם

ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להיעשות בזרעו, והבן זה. ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם. • כי החזיק אברהם במקום ההוא [שכם] תחלה (בראשית יב, ו), וקודם שנתן לו את הארץ (שם יב, ז). נרמז לו מזה כי בניו [שמעון ולוי] יכבשו המקום ההוא תחלה קודם היותם זוכים בו, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם להגלותם משם. ולכן אמר 'והכנעני אז בארץ' (יב, ו). וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר (שם יב, ז), אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

שמעון ולוי יכבשו את שכםלפני תקופת כיבוש הארץ על ידי יהושעבכניסת ישראל לארץיהושע יכבוש את העי ראשונה

רמב"ן בראשית יב, י ויהי רעב בארץ - הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים.

בני ישראל ירדו למצרים מצריים רצו לקחת את הבנות מכות מצרים מקנה, כסף וזהב החזיקו בהם לשלחם מן הארץ

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהיםכח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט [ביצוע גזר הדין] שמה [אירע] הרשע והחטא.

הסבר איך בא לידי ביטוי כאן הכלל מעשי אבות סימן לבנים? • מדברי רמב"ן עולה תשובה לשאלה: מפני מה גלו בני ישראל במצרים

רמב"ן בעניין מזוזה כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו: (מתוך פירוש רמב"ן לשמות יגטז)

יצחק

רמב"ן בראשית פרק כו פסוק א לדעתי נכלל עוד בעניין רמיזה בעתיד, כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם, ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו, אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות, כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה היה גלותו ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים. ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק, כאשר לא לקחו אשתו, ולא היה לו שם רק הגלות והפחד, ומתחילה אמר 'נוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת' - ולימים חזר בו ואמר לך מעמנו - ואחרי כן חזרו אליו בברית, וכן גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב [במצור על ירושלים], ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם, אבל היו גדוליהם שרים במלכות. ואחרי כן אמרו [כורש מלך פרס] 'מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל' (עזרא א, ג). והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות. ואחרי כן בטלו הבנין [של בית המקדש] 'והותבטלא עד זמן ועידן אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכאובנוהי' (שם ו, י).

יחידת העמקה

יחידת העמקה

Presentation Transcript