Download
1 / 67
670 likes | 814 Views
המתבגר האחר הוא אני תערוכה משותפת של מגמת ספרות ומגמת אמנות. וְלוּ / רחל "אנחנו – ילדים" וְלוּ יְלָדִים, יְלָדִים קְטַנִּים – בָּרוּךְ מַשְׁכִּיחֵנוּ עָקַת הַשָּׁנִים. עוֹד רַב לְפָנֵינוּ הַדֶּרֶך – לִהְיוֹת גְדוֹלִים וְנוּגִים וְזוֹכְרֵי זִכְרוֹנוֹת . וְלוּ יְלָדִים וְרֻדֵּי נְשָׁמָה,
E N D
המתבגר האחר הוא אניתערוכה משותפת של מגמת ספרות ומגמת אמנות
וְלוּ/ רחל "אנחנו – ילדים" וְלוּ יְלָדִים, יְלָדִים קְטַנִּים – בָּרוּךְ מַשְׁכִּיחֵנוּ עָקַת הַשָּׁנִים. עוֹד רַב לְפָנֵינוּ הַדֶּרֶך – לִהְיוֹת גְדוֹלִים וְנוּגִים וְזוֹכְרֵיזִכְרוֹנוֹת. וְלוּ יְלָדִים וְרֻדֵּי נְשָׁמָה, קוֹטְפֵי שְׂשׂוֹנוֹת כַּפְּרָחִים בַּקָּמָה. יָדָם לֹא תִיעָף, אוֹצָרָם עוֹד לֹא תַם וְשֶׁמֶשׁ צוֹחֶקֶת בִּרְסִיס דִּמְעָתָם. שבט, תרצ"א ילדות מעוררת געגוע, עוד לא התחילה הבגרות, יש זמן לבזבז, אין צורך להרשים ולהצליח, הכל עוד לפנינו. בתהליך ההתבגרות משהו מהילדות הולך לאיבוד וה"איבוד" איננו חוזר, הוא היה ואיננו הווה. עכשיו צריך להתנער ולהתעורר ואולי גם למרוד. "מחנה האימונים" לקראת החיים הבוגרים איננו פשוט והוא כולל, לעיתים, בירורים נוקבים על המבוגרים, על החונכים, על "קבוצת השווים". אך בתוך מחנה אימונים זה מאפשרת החברה למתבגריה חופש ומרחב פעולה כדי שיבנו זהות יציבה, שלמה, בריאה ויוכלו לצאת לחיים עצמאיים, פוריים ומספקים. היצירות שלפניכם נוצרו בשילוב בין אמנות לספרות, בין תלמידי האמנות לבין תלמידי הספרות המוגברת, בנושא "המתבגר האחר הוא אני". הוראת הנושא התמקדה בתימות הקשורות בהתבגרות כשלב מעבר מילדות לבגרות תוך כדי התייחסות לעובדה שרוב המתבגרים עוברים תהליכים דומים בעוצמות שונות. הדימיון והשוני "משחקים" כאן בטקסטים המילוליים וביצירות הפלסטיות בעירבוביה. היופי הוא האחרות, השוני מעניין, כי כל אחד מהמתבגרים שלפניכם הוא עולם שלם בתהליך הבשלה לפרט אוטונומי בעל זהות נפרדת ומגובשת משל עצמו. קריאה מהנה וצפיהפוריה! רכז האמנות- גיל זוהר / המורה לאמנות- אתי גורן / רכזת הספרות- ורדה קרני ינואר 2014
השלחופה האבודה כשאני עומדת לפניה והיא מתחקרת אני מתרחקת. מפחדת לשתף אותה על ההוא ועל ההיא. בבית מדברים רק על לימודים ואני מסתגרת לבדי. השריון הוא היחיד שאיתי, ולמרות שהזמן איטי בקו הסיום אולי אחשוף את מחשבותי ואספר את שעל ליבי. זאת טעות אומרות החברות! אל תעשי איזו שטות ! בליבי אני יודעת שהן צודקות הרי אמי היא השריון שמגן ועוזר להתגבר. אני כל כך איטית ואולי לא אספיק. אם אפספס את הקו אמשיך להיות רק עוד צב.
מושלמתכשאתה מתבגר אתה מודע , וכשאתה מודע אתה מתבגר. במעשיות הנסיכות הן דקות וארוכות, ברביות מושלמות מארץ האגדות. יש להן את הרגליים הארוכות ביותר, המותניים הצרות ביותר , והלחיים שלהן-הו הלחיים... אדומות כמו התפוח של שילגיה. במציאות שלה, היא לא. ״את לא שמנה״ היו אומרים, אך כמובן שהיא הייתה. ״את לא צריכה את כל זה״- אך היא הייתה... ״את נראית מדהים כמו שאת״- אך כמובן שהיא לא הייתה. כמו האוכל הכל עבר לידה, או יותר נכון דרכה. היא שמנה.
הנסיקה כציפור הנודדת לבדהלעיתים שייכת לקבוצה,אבל לרוב לבדה.משתכרת מתחושת החופשהעוטפת אותה בתוך המרחביםחלקם ידועים יותרחלקם ידועים פחות,מחפשת ריגושים.מפעם לפעם, תרה אחרי קבוצה,מסתכלת עליהם מהצדוממשיכה במעופה.מעריכה אף יותר את החופשהיקר לה מכל, למרותשבירותו.
ביני לבין עצמי בין אש למים, בין אהבה לשנאה, בין חלום למציאות, בין רצון ליכולת, בין הראש ללב, ביני לבין כולם, או גם ביניהם ביני לבין המראה ,שם התשובה ביני לבין עצמי וביני לביני , שם אמורה להיות אני .
מי אני? ילד לא מבין ילד לא יודע, ילד לא לוקח אחריות את כבר לא ילדה את צריכה כבר לדעת מי את ומה את רוצה לא לטעות, לא להתבלבל להיות מודעת לתוצאות. אבל אני עדייו לא רוצה למצוא תשובות. אני רוצה לשאול שאלות, לטעות. להיות חתול מגרגר בעונג להיות אריה שואג יונק דבש ואחר כך, נחליט.
המקום שלה מסתובבת ברחובות מלאה במחשבות, לא מוצאת את עצמה ומשתגעת, רואה הרבה פנים, שומעת דיבורים, ומפה לשם נעלמת ויודעת, שיגיע היום שגם לה יהיה מקום להוכיח את עצמה ולאהוב . ובינתיים רק רוצה שיהיה קל גם לה נמאס לה כל דקה , שנייה , לחשוב . האמת שלה מזמן יצאה לאור מסנוורת את כולם מסרבת לבחור. רוצה שיבחרו בשבילה, שיגידו לה מה עדיף, מה שווה, מה יעזור לה להגיע למקום שלה שיוכל אותה להרגיע.
הרכבת נעצרה הרכבת נעצרה בחריקת גלגלים צורמנית. היא הצטנפה במושבה, נדחקת אל משענת היד המצויה במושבים הצדדים, פוכרת אצבעותיה ובוחנת את הרצפה המזוהמת ברגליים רבות. כמעט ולא מותירות מקום מדרך. היא השתדלה שלא לנשום מאפה, חוששת מן הריח הדבוק לחלל הקרון הסגור, מאותם ברנשים- דלוקיי יין שיכר.הדלת נסגרה בעל כורחה, מיטלטלת במקצת מחבטתו האיתנה של זה או אחר הממהר לאן-שהוא ועל כן מנסה להידחק פנימה. חבטה שנגמרה, כנראה, במכאובו שלו בלבד, שנבע מן הדלת האוטומטית הנסגרת בפניו.מסכן, חשבה. אולי מאחר לפגישה חשובה – עם הבוס, או עם אהובה נשכחת שלפתע יצרה קשר. אולי בדרכו הוא לאמו המחכה לו, תוהה בדאגה מדוע לוקח לו זמן כה רב להגיע, מחייגת אל ניידו – אך זה שכח את הפלאפון בביתו, וגילה זאת רק לאחר שיצא. או אולי נגמרה לו הסוללה. אוושת הקרונות החולפות במהירות במסלולן העבירה בה צמרמורת קלושה. היא פשטה אצבעותיה על בד חצאית בית הספר הקצרה, מושכת קצותיה - כמנסה להאריכה ללא הועיל. מותירה לידה להחליק על ברכה החשופה. היא הרימה עיניה; מישירה מבט על פניי סובביה - מנסה לטוות למענם סיפור חיים, או מטרה.היא נתפסה על מבט מצודד אשר ננעץ בה, וסומק קל צבע את לחייה. אם כך, זוהי תחושתם של אלה המבחינים במבטה הבוחן, כשאינה זהירה. חשבה בינה לבין עצמה. נבוכה מן המחשבה.
כמה תחנות נותרו לה? תהתה. מנסה לחשב את המרחק אל התחנה הקרבה. תכף נגיע; שיוו לה הקמים תשובה. אנשים התקהלו אל מול הדלת, מוכנים לפלס דרכם החוצה; למהר אל מחוז חפצם בשנייה שזו תפתח. עצירה. הזמזום הצורם מתעתע באוזניה; מהדהד כרחש הדבורים בכוורת הומה. היא הבחינה בקצה עינה, באדון מצודד הפנים מתרומם לאיטו; נתמך בידיו.היא הסבה פניה, כך שתוכל ללוותו במבטה ביציאתו. את מקומו מיהרה לתפוש אישה הריונית עגלגלה-וכבדה למראה. והוא פסע צעד קדימה, מהנהן בחופזה, כמשיב למילותיה של האישה אשר פנתה אליו. הוא לא מש ממקומו כשדלתות הרכבת החלו להסגר. האם הוא קם למענה בלבד, שמא יהיה עליה לעמוד לאורכה של הנסיעה? חיוך קל הצטייר על שפתי הנערה. אולי הדהדה בה המחשבה על האנשים הטובים שיש בעולם; בעלי התפיסה המרחבית, היודעים למצותה לכדי פעולות. אולי אין הם רואים בפעולותיהם דבר יוצא דופן, אשר ביכולתו לשמש כגורם להתפעלות; אך עצם המעשה החפוז, שכלל לא הוקדשה לו מחשבה,מעשה הבא למען טובת האחר, הציפה בה רגשות התפעמות והוקרה. הוא התנודד במקומו עם תאוצתה של הרכבת. ידו נישאת מעלה, נאחזת במוט למען ייצוב גופו, וידו השנייה נשארה כבושה בכיסו. הוא נעץ בה עיניים, ואנשים נעצו בו. נשים, ליתר דיוק. היה בו משהו מחוספס, מושך. גבר בשנות השלושים לחייו, מראהו מרמז כי איש עסקים הוא, גבוה ונטוע חן. מסוג הגברים מצודדי המבט, בעלי החיק הקר, אשר ספק אם מעטה היא כמות הגברות אשר ייפלו לפניו. האם לא הבחין בעיניים הלטושות? למראית עין, לא. האם היא הבחינה במבטו? הבחינה גם הבחינה. היא הצמידה רגליה בחוזקה, אלו לאלו. חשה במבט הבוחן את גופה. הסומק לא מש מלחייה, בער בעוז, הרכינה ראשה- מבזיקה מבטים חפוזים מבעד לשערות שסתרו פניה. ידו האחת יצאה מכיסו, חופנת לסתו התחתונה, אצבעו נחה על שפתיו הפעורות, כשראשו נשמט קלושות אחורנית. היא הייתה ילדה זוהרת למדיי, אם יורשה לציין. נראתה שברירית ועדינה, מסוגרת בתוך עולמה שלה, אם כי לא חסכה בחיוניות כובשת כשנצרכה בכך, וגם כשלא. נדמה כי היה זה אחד ממאפייניה המיוחדים. היא התחבבה על המורים, ועל כל חבריה לכיתה, אף כי לא נתנה לעצמה את החופש להפגין רגשותיה לפניהם. ההכרזה על עצירת הרכבת הקרבה נשמעה בחלל הקרונות. אנשים קמו ממקומותיהם, ופסעו לעבר הדלתות; אחרים מיהרו לתפוס את מקומותיהם של הקמים והשאר חיפשו היכן לעמוד לפניי פתיחת הדלתות, כשפרץ האנשים ישטוף את הקרון. גבר כבן חמישים, גדול מידות, עשה צעדיו אחורנית - ונעמד לצידה של הנערה. הוא עטה חולצת כפתורים תכולה, שכמו הייתה שק לגופו. דומה כי הייתה גדולה במידה או שתיים ממידותיו, ונדחפה אל שוליי מכנסיו.אגלי זיעה כיתרו את בית שחיו, ובלטו לעין כשהרים ידו להעבירה בין שערות ראשו המושאלות ממקום למקום - כך שיכסו כנאות את פדחתו העגולה.
היא שילחה רגליה קדימה, כמו ועל מנת להמתח, והותירה אחת משולחת.כך שתוכל לשמור על מרחב נשימה. משהרימה מבטה מרגלה המשתרכת, הופתעה ממראהו של מצודד הפנים הניצב לימינה. תולה בו מבט משתומם,מול הבזק החיוך הקל, הנוגע בשריריי השפה ודיי, היא הטתה ראשה במעט, מצמידה סנטרה לכתפה, מתחפרת בשיניה העליונות בבד חולצתה, מקווה כי שיערה מסתיר את תגובתה. היא עצמה עיניה בחוזקה, לקחה שאיפה עמוקה והסבה פניה- נתקלת במבט רך מלווה. מחנק קל עלה בגרונה לעת עצירתם של קרונות הרכבת בחריקה צורמנית. נחיל אנשים מילא את התא החנוק.על פי כמות האדם, ניתן היה לדמות כי היה זה הקרון היחידי ברכבת אליו נכנסו אנשים. ואולי כי היה זה הקרון היחידי בכלל. עב הבשר עשה צעדיו אחורנית, דוחק עצמו אל הדלת הנגדית, כמו על מנת לאפשר לאנשים לפלס דרכם לכדיי מציאת מקום. אנשים דחפו, הדלתות איימו להיסגר; כאב הומטר על רגלה של הנערה, ופיה נפער לאנקה. היא משכה אחורנית, משלחת עיניים לחות-מאשימות לעבר מבטו המתנצל אך חמור הסבר של הבחור, "אני מתנצל." קולו הגיע לאוזניה, אך מילותיו לא הוטמעו. היא צפתה בו מפלס דרכו בקושי בין התקבצות האנשים. מגע קצות אצבעותיו אשר עברו בעדינות על כתפה כמחוות פיוס, כמתוך זירוז העביר בה חימה. "סליחה," הוא הניע אנשים לזוז, מושך תשומת ליבם על ידיי מגע בזרועותיהם, ונבלע ביניהם עד אשר נעלם כליל מעיניה, עושה את דרכו מן התחנה. היא ניערה ראשה, שפתיה נשוכות תחת שיניה, ועיניה מצומצמות לכדי פסים. לא על מנת להטיב בחפשו באופק, אלא מתוך הכאב שנחת עליה. היה זה כמו ודרך עליה, שלא במתכוון, במלוא עוצמתו - מטה את כל כובד משקלו בצעדיו. שאון רכבת המגיעה מן צדו השני של המסלול העכיר את המיית האדם שתפסה בקרון, והתנגש בקול שקשוק הגלגלים שהתגבר מן הרכבת בה ישבה היא עצמה. תחושה משונה תפסה בה. מין תחושת בדידות גולמית, מדכאת. "עוד תחנה אחת." שפתיה נעו מעצמן, מוציאות את המילים בקול דחוי."מה אמרת?" היא הנידה בראשה, מסגלת מבטה לעברו של הכרסתן שדחוק בדלת שמשמאלה. מחייכת אליו בנינוחות מדומה, מבלי לחוש בהתעקלות גביניה.
ביני לבין עצמי בין אש למים, בין אהבה לשנאה, בין חלום למציאות, בין רצון ליכולת, בין הראש ללב, ביני לבין כולם, או גם ביניהם ביני לבין המראה ,שם התשובה ביני לבין עצמי וביני לביני , שם אמורה להיות אני .
מי אני? ילד לא מבין ילד לא יודע, ילד לא לוקח אחריות את כבר לא ילדה את צריכה כבר לדעת מי את ומה את רוצה לא לטעות, לא להתבלבל להיות מודעת לתוצאות. אבל אני עדייו לא רוצה למצוא תשובות. אני רוצה לשאול שאלות, לטעות. להיות חתול מגרגר בעונג להיות אריה שואג יונק דבש ואחר כך, נחליט.
מסכה אני רואה אותם מדברים עם מסכות על הפנים מסכה של צחוק , מסכה של הקשבה עיניים חלולות ופה שלא נע. בעיני זה מוזר , הרי אני יודעת בפנים הם עצובים בין האנשים ובין השאר. אני צועקת לה : רדי להם מהפנים ! הרי את לא מבינה , את מסתירה את מה שהם באמת בפנים . ושוב היא מופיעה , עליו ועליה מסרבת כהרגלה , להראות את האמת. המרה .
הצד האפל שלי מתנדנדת בין צחוק לבכי ללא יציבות אני מפילה אותה ואני לוחשת לה זאת את, את אשמה, את המכשול ואין לאן לברוח. אני נמצאת בכל מקום שאלות שלא נגמרות ואין את מי לשאול מי להיות ומה להיות ואם יש למה לצפות. היא רוצה, אבל אני עוצרת אותה חוסמת לה את הדרך, ההוא שנדם וההיא שדעכה מוסיפים עוד לבנה, איכה הסוף והאם ישנו
המסע שלך פקחת את העיניים לעולם חדש פתאום אתה מבין הכל, ההצלחות מעצבות אותך, הכישלונות מחשלות אותך. והעולם? העולם הוא לא מה שספרו לך. נסה למצוא את הדרך אל האושר הפנימי שלך, אולי בדרך תאבד את עצמך, אבל תמצא את האמת שלך שמחכה לך בפינה, היא תהיה שם בשבילך. תצטרך לקפוץ מעל משוכות, לקום על הרגליים, לקום זקוף, לשאול את עצמך מדי פעם האם זו הדרך הנכונה. אל תפחד ללכת לאיבוד, ואל תסתיר את הצלקות, כי הן מראות מה עברת. נדמה לך שאתה יודע הכל, אבל, למעשה, אין לך מושג. אל תסתכל בחרטה לאחור, הזז את החיילים קדימה כדי לסלול את השביל שלך ובשבילך. נסה, במקרה הכי גרוע- תצליח.
במיטה הגדולה במיטה הגדולה, לבדה רק הלבנה נותרה כנחמה. בלילות קרים ובודדים בוכה לבדה ילדה קטנה, יפיפייה, מצפה לנסיך, מצפה לאגדה כל לילה, יפיפייה, דומעת בודדה מתנחמת בלבנה מתחממת בפינה ילדה קטנה במיטה גדולה.
היא אולצה לעמוד, היא אולצה להתחזק לא לבכות לא להתעמק מי שלא חזק לא שורד, ומי שבוכה- קופא. כי הנסיך לא בא ושלגיה נקברה. ניצחון המכשפה על הנסיכה. לא טוב לילדה היפה היא בודדה במיטה הגדולה,
כל תמיד הייתה. וכך גדלה הילדה הקטנה והפכה למכשפה שקברה את שלגיה.
התפכחות בגיל ההתבגרות זה יכול היה להיות סיפור אגדה כמו בספרים. נעל זכוכית, אביר על סוס לבן, שמלת נשף ואלף ילדים עד עצם היום הזה. על מה כבר חולמת נערה מתבגרת? על נסיך וטירה מכושפת. אבל במציאות הכל ניראה אחרת, אין נסיך ואין טירה, ובלשון השיר גם אין כבר דרך חזרה. לנסיך הייתה נסיכה נוספת שגם היא כמו כל מתבגרת, חשבה שהוא שלה ולא של אחרת. אין אחיות חורגות ואין מכשפות והדלעת היא תמיד המכונית המפוארת. אחח... עולם האשליות של נערה בת 16 שחושבת שהכל ורוד כמו שמלת הנשף. הורוד הפך לאפור, האפור הפך לצהוב של קנאה ורגע לפני אדום הנקמה, שתיהן הבינו: הוא לא יבוא, הוא לא יבוא, סינדרלה. הן לא האמינו יותר... לא בנסיך ולא בטירה המכושפת. והוא.. בן ה 17... לא ידע מה מחכה לו מעבר לפינה.
ביער , בין הזאביםאני לא מפחד מחושך, מיער או מזאביםאני מפחד מגן השעשועים.כשהייתי בן שנה, הושיבו אותי בנדנדה סגורה ונעולהאימא דוחפת ואבא תופס מלפנים,הזמן שביניהם, לבד באוויר, קצר ומרגשואז, בן 5, העבירו אותי לנדנדה כמו של הגדוליםאין גדרות, אין מחסומיםאימא מאחור, אבא כבר לא מלפנים,דחיפה אחת חזקה מידי ואני נופל על הפנים.הזמן שבאוויר מכאיב בבטןאולי אני מפחד מגבהים ?ואז צריך לבד לקום מהאספלטמסולם השלבים אין מי שיתפוס,אם אתה לא מחזיק חזק , אתה נופל,אתה לא מתקדם מספיק מהר , אתה נופל,ואין תופס , רק אספלט.אני למעלה באוויר תלוימסתכל על ההוא בנדנדה הנעולהאת הילדים שלי אני לא אקח לגן השעשועים,אני מעדיף שיפחדו מחושך, מיער או מזאבים.
שביל קליפות התפוזים של סבתא או שלא יגמר לעולם חורף, יום שבת בבוקר, קר וכולנו סביב התנור בבית החמים והגדול של סבתא וסבא. סבתא במיטבח, תפוז אחרי תפוז הופך למסיכה קעורה בלי פנים, ריח המיץ הנסחט מציף את המיטבח וחודר נרגש לכל חדרי הבית. עוד רגע והמיץ שהיא אוגרת בקערה יהפוך לעוגת התפוזים המפורסמת שלה. אבל בינתיים סבתא קוראת לנו : ״ מתוקים שלי, בואו קחו תפוז , קר בחוץ ואתם צריכים ויטמינים - זה בריא ״. ואני, ילדה קטנה, אבל הכי גדולה מבין כל הנכדים, לא יכולה כבר להתאפק. הזהב של התפוזים, הטעם שכבר בפה רק מהריח מושכים אותי כמו כישוף. זה הקסם של סבתא ותפוזיה, ריח הילדות הקסומה, שהלוואי ולא תיגמר. הקליפות נפרסות בידיה של סבתא כמו נחש מתפתל, כמו בגן העדן לפני הגירוש. את כל הקליפות סבתא שומרת לריבת התפוזים שלה, הכי מיוחדת בעולם. פלח ועוד פלח, תפוז אחרי תפוז, נכד אחרי נכד מקבלים פה מחייך נוטף מיץ : ״ חייבים לאכול פירות. מי שלא יאכל לא יגדל ולא יהיה חזק ״. ריח העוגה הנאפית מחליף את ריח התפוז, והעוגה המוכנה ההפוכה על קופסאות שימורים נראית כמו צילינדר של ג׳נטלמן אנגלי ... זה הזמן לתה ועוגה ...
מושלמתכשאתה מתבגר אתה מודע , וכשאתה מודע אתה מתבגר. במעשיות הנסיכות הן דקות וארוכות, ברביות מושלמות מארץ האגדות. יש להן את הרגליים הארוכות ביותר, המותניים הצרות ביותר , והלחיים שלהן-הו הלחיים... אדומות כמו התפוח של שילגיה. במציאות שלה, היא לא. ״את לא שמנה״ היו אומרים, אך כמובן שהיא הייתה. ״את לא צריכה את כל זה״- אך היא הייתה... ״את נראית מדהים כמו שאת״- אך כמובן שהיא לא הייתה. כמו האוכל הכל עבר לידה, או יותר נכון דרכה. היא שמנה.
הקשר בין אם ובת אמא לא מבינה אותי, כך אומר כמעט כל מתבגר "מצוי". אני יודעת שהיא אוהבת אותי, אך הדעות שלה אינן מקובלות עלי. לדעתה, אני צעירה מדי ולא מנוסה, וכל ארוע שבו היא מנסה להכתיב לי מה לעשות הופך לקרב של ממש. "אני יודעת יותר ממך"- אני מטיחה בה, "איך זה יכול להיות?" היא שואלת אותי. כך ארע, לדוגמא, כאשר רציתי לנסוע לאילת עם חברות. "אבל לכולם מותר", אמרתי, "רק את רעה ולא מבינה כמה זה חשוב לי", "אני גדולה ועצמאית ואין לך מה לדאוג. את יכולה לסמוך עלי!" אבל אמא בתגובה אופיינית למי שמכירה את "כיפה אדומה" חזרה ואמרה: "בשום פנים ואופן לא!" "את לא יודעת לזהות "זאבים" לא "ביער" ולא בעיר..." הבנתי? נרגעתי? לא כל כך מהר! ברור לכם שכשאני רוצה משהו, קשה מאוד לשכנע אותי שזה לא טוב. אפשר לומר שנכנעתי כי לא הייתה לי ברירה, אני לא יכולה לריב עם אמא שלי, זה לא יעזור לי, כי אמא לא מבינה אותי... אולי אני לא מבינה אותה?...
דרך השביל כל בוקר, אותו השביל, אותה הדרך, אותו המסע. יוצא מבעד לשערים אל מקום שבו נוכחותי קבועה. כל פעם שאני הולך בדרך אני חושב על חוויותיי כילד, או על עתידי, כאדם העובר שינוי משמעותי. אותה הדרך, אשר עליה אני דורך והולך כל יום, גם היא משתנה, קצת ולאט, האנשים, המדרכות. כולם משתנים כל כך לאט, כמעט ואיני שם לב. האמת, שזה קצת, טיפה כואב, הזיכרונות שאני מעלה, שם על המדרכה. יש נביחה ואז נקטעת לי דרך המחשבה. מן הבוקר עד הערב, רק על הדרך מסתכל. מביט למטה אל השביל, שמא אדרוך על משהו מגעיל. אם הדרך משתנה, אז מתי אוכל גם אני להשתנות? לאט לאט, אין סיבה לרוץ, למה אני ממהר? כיוון שאז, סוף סוף, הדרך הזו תגמר.
מסע משאת נפשי היא אולי מוגזמת, אך הם לא נותנים לי הזדמנות ורוצים שאהיה כמו כולם. מנסה מנסה ולא מקבלת שום דבר בתמורה, למה ההצלחה לא מאירה את העצב? רוצה להשאר מיוחדת, להרגיש בטוחה כאחרת, לא לחשוש.הרי מה רע בזווית ראיה קצת שונה? לא הכל ברור לי, אך אני יודעת שאני רוצה הכל... וזו לא יומרה. צריכה יותר מזה, יותר ממה שמוצע. מעבר לבנאליות, לשעמום וללהג.לאות עוטפת אותי ואני מרגישה שאני נופלת, לאחר מכן אני נזכרת-אם רק ארצה אהיה בלתי נלאית. פיק ברכיים תמיד יהיה ואני יודעת שאין להכנע לפחד. אז אמשיך לנסות ולנסות עד שאקבל משהו בתמורה. וכן, אולי כוחי יאזל מדי פעם, אך אגיע למחוז חפצי. לא סתם קוראים לזה "מסע". אם רק תתנו לי זמן... זמן זה מה שאני צריכה, ותראו- אני אחת ויחידה!לא רוצה להיות בודדה בפסגה, ואני לא "בלתי מנוצחת", אני לא הטובה ביותר, אך אמונה וחלומות תמיד צריכים להיות.והעולם הזה, שבו בוחנים אותי ונותנים למי שאני ציון בצורה כה חדגונית לא מעודד להמשיך, וגורם לי לפקפק בעצמי. לכן, אחת המטרות שלי, כאשר אני חושבת על עתידי זו שלווה. שקט נפשי וטוהר שיחזקו אותי.זה לא יהיה נפלא? למצוא את הנקודה בעצמך שתמלא אותך בכוח ותתדלק אותך בביטחון? אולי זה הבולמוס שלי....
לחיות כמו בסרט. בגיל הזה שום דבר לא ברור.. מי בכלל יכול להבין מה הולך שם, בראש, בגוף, בסרט? בלילה חולמים, ביום- בהקיץ, כותבים את התסריט, סיטואציות ופנטזיות עתידניות. עתידניות? מציאותיות או לא? יקרה או לא? לחיות בסרט שאת התסריט שלו אנחנו כתבנו עושה לנו טוב. אבל בבוקר, הכל נראה אחרת. המציאות היא איננה החלום. החיים האמיתיים לא נכתבו על ידינו, אנחנו לא הבמאים אלא רק שחקנים, במקרה הטוב, או ניצבים במקרה הטוב פחות. והשורות- הן לא שלנו. מישהו התערב בטקסט הכל כך מושלם שכתבנו עבור עצמנו. "... אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה..."
