איש תן לי יד הסיפור של אבי ויינר ורות עוזגרד

1. איש תן לי ידהסיפור של אבי ויינר ורות עוזגרד • מגישות : • לבנה קורן (ט') • ענאל עיני (ח') • עפר פרנס (ח')

2. רות עוזגרד שמי רות עוזגרד, בת 85 מתגוררת בלהבות הבשן. אם לארבעה ילדים, וסבתא ל14 נכדים. נולדתי בברלין, בשכונה גרמנית, היינו המשפחה היחידה היהודית באיזור, גרנו בבית יחסית גדול בברלין, כבר בגיל שבע למדתי לקרוא בעברית כדי לדעת את התפילה. היינו חוגגים את כל החגים בבית, בפסח היה נפלא ושבת הייתה חלום. לאבא הייתה חנות אספקה לסנדלרים, בליתי בחנות הרבה משעות היום. התמצאתי בחנות כל כך, שכאשר אבא היה חולה, ואמא הייתה מטפלת בו, הייתי מתפעלת את החנות, ואומרת שאני בת 15 וחצי (מגיל 15 וחצי מותר להעסיק ילדים). ההורים שלי דרשו יותר מידי, לו הייתי מתבלבלת במחירים, מוכרת מוצר במחיר נמוך במעט ממחירו המקורי, אבא היה כועס ורוטן על כך. בשנת 1933 כשהייתי בת שמונה, הכל השתנה במהירות והשינוי היה גדול מאוד. זה התחיל בחרם על החנות של אבא, היו צועקים עלינו "אל תקנה אצל חזיר יהודי", פתאום גרמנים מובטלים היו מקבלים מדים מבריקים ומפוארים ונהיו חיילים. אחותי הייתה אומרת שלום לאנשים ברחוב, ואף לא אחד התייחס או ענה לה. הפרטים נודעו לי מהעיתון, אותו התחלתי לקרוא כבר בגיל שבע. הייתי הילדה היחידה היהודייה בבית הספר כשהיטלר עלה לשלטון, כולם שרו את ההמנון הנאצי ורק אני ישבתי בצד. היהודים היו מובטלים ולא קיבלו את הבגדים והמגפיים כמו כל האחרים. בבית הספר המורה ליוותה אותי שנתיים, שלוש, היא ידעה את זהותי. כשיצאנו לטיול עם בית הספר ליערות ברלין והילדים שרו 'כשדם היהודים יותז מסכין יהיה טוב' ואת שירי הנאצים, המורה הסתכלה עלי ולא אמרה מילה. לדתיות לא הייתה חשיבות, אם היית יהודי אז אתה יהודי, אני הייתי ממשפחה מסורתית, היינו שומרים כשרות ושבת, כך ידעתי שאני יהודיה. אבי ויינר אני אבי ויינר, בן 86 מתגורר בנאות מרדכי, אבלארבעה ילדים וסב ל11 נכדים. נולדתי בוינה, ברובע היהודי, במקום שנקרא 'אי המצות'. הוא נקרא אי מכיוון שנהר הדנובה מקיף אותו. גרנו בבניין, קומה ראשונה בשכירות. בית של 3 חדרים, מטבח, סלון וחדרון קטן. אחותי, אני, אבא ואמא, ישנו כולנו בסלון. למדנו בבית ספר, היינו הולכים לשחק בגן הציבורי, נהניתי לראות ילדים המתארגנים למשחק, קופצים ומאושרים. הוריי נפרדו כשהייתי בן 9, זה היה קשה מבחינתי, אך השלמתי עם המצב. היינו יוצאים מעט לחופשות, והקשר בינינו היה חזק מאוד. בימי כיפור, אבא ואמא היו מתפללים, אבל לא שומרים, ובימים הנוראים היינו הולכים לבית הספר. אהבתי לשחק בגולות ובשבע אבנים ולטייל הרבה. באי המצות, כולם הכירו את כולם, וזה נתן תמיכה. לאבי היה בית מלאכה לפחחות, הייתי עוזר לו והתעניינתי במקצוע. אמי הייתה עושה פאות. קראתי הרבה ספרים, חברים לא היו לי אבל זה היה בסדר מבחינתי. אבא שלי היה ציוני, אך לא הייתה הרגשה כזו בבית, למרות שידענו על ארץ ישראל. וינה, בניין האופרה הממלכתי

3. המשך סיפורה של רות המצב הכלכלי הפך להיות קשה יותר ויותר, היה מחסור. רצינו להגר, אך אמא הייתה בהריון. המצב בבית הספר היה רע, התייחסו אלי רע, כולם, ממורים ועד תלמידים והוריהם. זה הכאיב לי, לכן עברתי בית ספר. עברתי לבית ספר יהודי, אומנם, רחוק פי כמה מהבית שלי, והייתי צריכה לנסוע בכמה אוטובוסים ולקום מוקדם יותר, אך ההרגשה הקלה עלי. הייתי רצה הביתה כדי שלא ידעו את זהותי. הכל היה שונה, מצב הרוח בבית, המצב הכלכלי, שום דבר לא היה בשגרה ובשבילי נגמרה הילדות. ידעתי שרודפים אותנו, אך לא ידעתי שהולכים להרוג אותנו. באוקטובר 1938 הגסטאפו לקחו באמצע הלילה את אבי, מאותו רגע הכל השתנה, ידעתי שלא אראה אותו יותר. בגיל 13, הייתי יוצאת מהבית, תמונות מזעזעות הופיעו ברחובות גרמניה, תמונות של יהודים כחושים וחולדות מסביבם שאוכלות אותם כביכול. אמי כבר הייתה אובדת עצות. בנובמבר של אותה השנה, קיבלנו הודעה שעלינו "למכור" את החנות, הם התכוונו שנמסור אותה. הבנתי שאין לנו יותר שום דבר בגרמניה, ועלינו לצאת משם, מיד התחלתי לחפש מקום יהודי שבו נוכל להיות. המשך סיפורו של אבי בשנת 1938 נכנסו הגרמנים לאוסטריה והשינוי היה פתאומי. ביום שבו קרה הכיבוש הגיעה אשתו של סוכן הבית וסיפרה לנו על הדרשה של הכומר שאמר שאין דבר כזה גזעים. בבית הספר ריכזו את היהודים בכתה אחת. אמא שלי רשמה אותי לתנועת הנוער ועברתי הכשרה. במקום בו התחבאתי היו הרבה יהודים וכולם היו נחמדים והייתה אווירה קרובה וביתית. בשלב מסוים הכריזו על עוצר שהיהודים לא יכולים ללכת ברחוב אחרי השעה חמש אחר הצהרים. אני זוכר שפעם אחת איחרתי ותפס אותי איש מפלגה, הוא הסתכל על השעון ונתן לי לעבור. בפעם אחרת, כשהלכתי ברחוב, ובעבר השני של המדרכה הלך ילד יהודי קטן, שני בחורים גדולים יותר עברו שם ואמרו "הנה זה 'סאם' (כינוי ליהודים)' והילד ענה להם בבכי 'נכון, ואני גאה להיות סאם'. שני הבחורים עזבו אותו מרוב הלם ובושה, הילד ברח. בליל הבדולח באו הנאצים והם עמדו מול הבית שלנו, ובעל הבית בא אליהם ואמר להם שבבית הזה אין מה להם מה לחפש, שבבית הזה גרים רק עניים. ברלין, כיכר אלכסנדר

4. המשך סיפורה של רות שמעתי על קבוצת בנות שמתארגנות למסע לבלגיה. אמרתי לאימי שאני נוסעת עם אחותי הקטנה בת התשע, אמי תמכה בעניין, ציידה אותנו בבגדים, קצת כסף וכרטיסי נסיעה. כשהגענו לבלגיה, הלילה כבר ירד ולא היה לנו מקום לישון בו. אמרו לנו לחזור, ואמרתי שאין לנו לאן. למדתי צרפתית בבית הספר, כך הבנתי שהם רוצים לשלוח אותנו לארגון שעוזר לחסרי בית. אני ואחותי אומצנו על ידי מדאם עשירה עם בית גדול מאוד, כמו בסרטים. היא דאגה לנו במשך שבועיים, ודאגה שנגיע לבית ילדים יהודי. בבית הילדים, הפרידו אותי מאחותי, למרות שהיינו יחד באותו מבנה. להגיע לשם היה משהו מאוד קשה. זאת הייתה חברה של ילדים ללא הורים, והעיקר בשבילנו היה לקבל מכתבים מהבית. הכל השתנה שוב כשהגרמנים פלשו לבלגיה, אנחנו ברחנו עם ילדי בית הילדים אל דרום צרפת. באוגוסט שנת 1942, עבדתי אצל איכר בדרום צרפת, הייתי בת 17. באחד הימים הגיעה לימוזינה שחורה, לקחו את הציוד שלי ובדקו שאין עלי נשק. זרקו אותי אל תוך המכונית, ונסעו. הגעתי כך אל מחנה העבודה. שם היינו בהסגר, מסביבנו גדר חשמלית ומגדלי שמירה. גרנו בצריפים, כשהגעתי כבר גרו שם אנשים, האור תמיד דלק בצריפים הצפופים, ומים היו רק שעתיים ביום.גרתי שם כחודש בערך, באחד הימים נכנסו ושאלו למי יש כתב יד יפה, כך לקחו אותי. הייתי כותבת את רשימות השמות של ילדי הצריפים. בוקר אחד, קראו את שמות הילדים, אמרו לכל מי שקראו בשמו לעלות על הרכבת. קראו את הילד הזה, והילדה הזו, והילד ההוא, קראו בשם כולם חוץ מבשמי. עזרתי לילדים להוציא את מזוודותיהם החוצה מן הצריף שם ראיתי שאני לא היחידה שאת שמה לא קראו, נשארו עוד 40 ילדים כמוני, הילדים מבית הילדים. המשך סיפורו של אבי בתחילת המלחמה עזבתי את וינה והייתה לי אפשרות לעבור לארץ ניטרלית במלחמה וללמוד חקלאות לקראת העלייה לארץ. עברתי לברלין, ומשם טסנו במטוס לקופנהגן, בדנמרק. בדנמרק האזרחים היו ידידותיים, לא הייתה סביבה עויינת. הייתי בקשר עם אמא, אך היה קשה, התגעגעתי אליה. לא היה קיים פחד, לא היה ממה. קופנהגן מגדל אייפל, פריז, צרפת בריסל העיר העתיקה, בלגיה

5. המשך סיפורה של רות לא הבנתי מה קרה, אמרו לנו ששחררו אותנו, בין רגע המקום התרוקן ונשארנו רק ילדי בית הילדים. כל הסיפור נודע לי לאחר מכן. המדריך שלנו מבית הילדים, מוריס דובואה, (MAURICE DEBOIS | לטינית) שהיה חבר באגודה שעוזרת לילדים בכל אירופה, ביניהם גם ילדי צרפת "החופשייה", איים כי אם לא ישחררו את כל 40 ילדי בית הילדים, האגודה תפסיק לעזור לילדי צרפת. למוריס לא הייתה זכות לומר זאת, אך בזכות האומץ שלו שחררו אותנו. כל הילדים האחרים, שלא היו מבית הילדים, עלו בעשן. בשנות ה80, אירחתי את מוריס אצלי בבית, הוא כבר היה בסוף דרכו. נסענו יחד ל"יד ושם" עזרנו לנטוע עץ, וליד האזור המוקדש לצרפת, הוא אמר לי כך "מה שעשיתי עשיתי, ולא מעט בעזרת אשתי, אך לכל מה שעשיתי לא היה כוח לו לכם לא היה את הכוח, ואם לא ידעתם ולא הייתם מנצלים זאת." הוא עשה את הדבר הנכון בזמן הנכון. אם לא היה מגיע בזמן, לא הייתי כאן היום, הרבה מזל. כדי לשרוד הייתי צריכה זהות חדשה. כצרפתייה, בניתי לעצמי סיפור שלם. למה אני לבד ומה קרה. הייתי בזהות בדויה, שכנעתי את עצמי מי אני ולא שאלתי את עצמי שאלות. בימי ראשון ושני היית נפגשת עם חברה. הייתי עוזרת בית, וחייתי חיי עוזרת בית צרפתייה, חויתי כל מה שעוזרת בית חווה. חייתי כך עד שלב מסוים, בו הסתובבתי ברחובות בזהותי הבדויה עד שהצטרפתי לארגון יהודי. הפחד ליווה אותי כל יום, הסתכלתי בתעודות הזהות, ובדברים שלקחתי איתי, היה שם פחד אבל לא פחד משתיק, פחד שצריך להיזהר. התגעגעתי למשפחה וחשתי לבד. פעם נורא כאבו לי השניים ולא היה לי כסף לשלם לרופא השינים אז מכרתי את השעון שאמא נתנה לי כדי שיהיה לי כסף לרופא השינים. לא היה כסף ולא היה למי לפנות זה מה שנקרא להיות לבד. המשך סיפורו של אבי בשנת 1947 הגרמנים נכנסו לדניה. בשה זו יצאנו באופן רשמי לשוודיה, ודרך היבשה, ברכבות מפינלנד ורוסיה ואחר כך באוניה לטורקיה הגענו לארץ ישראל. המשפחה נשארה מאחור. היה לי הקשר עם המשפחה. בהתחלה קיבלתי מכתבים מאמא ואחר כך כאשר נפסקו לא ידעתי מה קרה עימם. בפברואר 1940 הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. סטוקהולם, שבדיה כיכר קזלאיי, אנקרה, טורקיה

6. סיום סיפורה של רות בשלב מסוים הגרמנים חיפשו אותי, התמונות שלי היו תלויות ברחובות ואז הייתי חייבת לברוח. אז עברתי עם קבוצה של יהודים לספרד, ובספרד הייתה לנו חצי שנה נפלאה של לפני העלייה לארץ. בזמן שהיינו בספרד, הייתי בקשר עם אימי, לא ידעתי מה קרה עם אבי, רק לפני כמה שנים, קיבלתי מסמכים, שבהם היה כתוב שהוא נלקח ב1938, הוא אך ורק בשנת 1945, שבשנה זו כבר עליתי לארץ. כשהגעתי לארץ, כלאו אותי במחנה בעתלית. האנגלים חקרו אותי בגלל שאת כל התעודות שלי שרפנו בדרך לספרד. הם היו בטוחים שאני מרגלת משום שעברתי כל כך הרבה מדינות. כשיצאתי מהמחנה בעתלית הלכתי לדודי ודודתי שאהבתי מאוד, הם אירחו אותי במשך זמן מה. רציתי ללכת ללמוד להיות אחות אך לא היה לי כסף לכן עברתי לקיבוץ. כשהגעתי לקיבוץ, שאלו אותי איפה כל הדברים שלי, הם תהו למה אין לי אף לא תיק אחד, אלא רק הבגדים שעלי. הם לא הבינו שלא היה לי מה להביא איתי, ברחתי עם עצמי וזה הכל. כך הסתיים לו מסע ארוך, מייגע, אך מלמד ומחשל, והזיכרון תמיד נשאר חרוט בלב. סיום סיפורו של אבי מבחינתי הגעתי למטרה, הגעתי לארץ בהרגשה טובה. כאשר הגענו לארץ שלחו אותנו לקיבוץ אשדות יעקב, ולאחר מכן נשלחנו לקבוצת כנרת, אשר לימים הפכה לקיבוץ כנרת של היום. כאשר הגעתי לארץ כבר ידעתי על ההשמדה, וידעתי שאיש ממשפחתי לא שרד. לאחר בריחה ומאבק של שנים, בסופו של דבר, הגעתי ליעד, למקום בו אני מרגיש בטוח, למקום אליו אני שייך. ניצולי שואה יורדים אל מחנה עתלית, ישראל הכניסה למחנה עתלית כיום, ישראל קבוצת כינרת,ישראל